רק למחרת הוא מגיע הביתה, ומרגיע את אמו שלא הלכה לעבודה: "שום דבר לא קרה, הייתי בירושלים, ישנתי אצל דוד, הרי הודעתי לך שהיה זיכוי, כן, זיכוי מחוסר הוכחות", והוא סוגר את דלת הכניסה מאחוריו ומסתובב ובודק "איך יוצאים מכאן", ובכל זאת מגיע למיטתו, נופל עליה ומיד נרדם.
בצהריים, כשפטישים הולמים בעוז בתוך ראשו, הוא מתלבש, שותה קפה והולך לעבודה במערכת "הארץ".
השעה אחת בצהריים. שוקן מתפתל. "תשב", הוא אומר לו, "לאן אתה ממהר". אחר-כך הוא מעיר משהו בעניין השילומים מגרמניה, ושואל את עמוס: "מה דעתך?", אבל עמוס אינו מעוניין בשיחת חולין.
"תגיד לי אם אני חוזר או לא חוזר לעבודה".
עוד כחכוח ושוקן אומר: "אני לא יודע, באמת, מה דעתך? אולי עדיף שתמצא לך בית אחר?". זאת היתה שאלה, אבל עמוס אינו עונה עליה.
הוא יודע היטב מה עדיף לשוקן. עדיף לו לא להעסיק בעיתון "הארץ" אדם החשוד בהשלכת פצצה גם אם יצא זכאי מחמת הספק. עדיף לו שלא יאמרו עליו שהוא מחזיק צפעוני מסוכן בעיתון שלו, עדיף לו להתרחק עכשיו מעמוס קינן, לצאת מקו האש המופנית אל האיש.
את כל זה אין עמוס אומר. הוא קם, מסתובב ויוצא מהחדר, ורק טריקת הדלת המהדהדת מעידה על מצב רוחו. בדרך, ליד הדלפק, הוא מתעכב לכתוב פתק בן שבע מלים: "כדי שיהיה לך יותר קל – אני מתפטר". ואכן, לשוקן זה יותר קל. למחרת הוא שולח לעיתונאי המתפטר מכתב פרידה:
"ברצוני להביע את צערי על התפטרותך מעבודתך ב'הארץ'... מדורך ב'הארץ' שימש עילה להתקפות נרגזות עליך, על 'הארץ' ועלי. אך אני רואה צורך לומר לך היום שלא היה לי ואין לי גם היום ספק שהמניעים השורשיים שהדריכו אותך בכתיבתך הם מן הכנים והטהורים ביותר המפעילים נוער ישראלי בימים אלו. מדורך עשה רבות כדי לפתוח את עיני הציבור לחולשות היסודיות של חיינו ולסתירות בין מטרות מוצהרות לבין המעשה בהן הסתבכנו. זוהי פעולתה של סאטירה אמיתית, והרוגז שמתעורר מאשר שהחצים קלעו למטרה... אני גם מאמין שהכוחות והכשרונות הגדולים, שכל מי שנפגש איתך מבחין בהם, עוד ייתנו פירות בשלים".
ושוב בחוץ. אור חורף בלה, קפה תמר. אף כי השעה מוקדמת, המלצר מביא בקבוק מדיצינל עם שתי כוסות. עמוס ממלא את הכוס כאילו זה גזוז ולא קוניאק, ואחרי זה הכל נמחק.
"יש שנה שאינני זוכר אותה כלל.
"עד כדי כך אינני זוכר אותה, שאיני זוכר איזו מהן היתה. אולי 1953. אבל אולי שנה אחרת" ("ארצך", 70').
הוא אינו זוכר את אלה שהתרחקו ממנו כשנתקלו בו ברחוב, את אלה שסירבו להיראות בחברתו, את שיחות הטלפון היומיומיות למקומות עבודה שונים, אפילו לעיתון "חירות" הגיע בלית ברירה ושם הסכימו שיכתוב טור, אבל בעילום שם, כך שאיש לא יידע שיש להם איזשהו קשר איתו. חומה של נידוי.
כל זה נשכח, אבל הדרך היורדת מקפה תמר לכיוון כיכר דיזנגוף, לריינס ולרחוב ארבע-ארצות עדיין שמורה. שם, מול בית-החולים אסותא, גרה ימימה, שפותחת לו את הדלת. לרגע היא מהססת, מזמינה אותו להיכנס, מושיבה אותו על הספה, לא מציעה לו לשתות, ואז, בבת אחת, אומרת הכל: היא עוזבת אותו. קודם ברחה לאילת כדי להיות רחוקה ממנו, אבל האחות הראשית בבית-הספר לאחיות אמרה לה: "למה את צריכה לעבור לאילת? שהוא יעבור לאילת". אז היא נשארת בתל-אביב, אבל לא מתכוונת לראות אותו יותר. האלימות שלו לא מתאימה לה, השתיות שלו והנשים שלו נמאסו עליה, היא גם מזכירה את אותו לילה בסידנא עלי, את זה שלא הכניס אותה בסוד תוכניותיו. בקיצור היא נפרדת ממנו וזהו. עמוס נשאר עומד. לא רוצה להתרגז, מסרב להרגיש צער, מפנה את ראשו, מחפש, אין איש. מסביב רק ריק. ובלי לומר דבר הוא מסתובב והולך משם ומותיר אותה יושבת על הספה, מתחרטת, מהססת אם לקום ולקרוא לו, זוכרת שהוא לימד אותה לקרוא את דוסטויבסקי, לאהוב את באך, שלקח אותה למוזיאון בשדרות רוטשילד לשמוע קונצרטים וגם הראה לה סירה קטנה מיטלטלת על גלים, למרגלות הר והילת עננים, בציור של נחום גוטמן.
לא משנה. הוא כבר רחוק משם, מכתת רגליו מחברה קבלנית אל מישהו שיש לו משרד קטן, פוגש חברים מימי המחתרת, מוכן לעשות כל עבודה. מכבדים אותו בתה, מדברים איתו יפה ומלווים אותו לדלת. ובחוץ אור האביב מתחלף לאור קיץ ומתענן לקראת הסתיו, ושום סורג אינו מסנן את מראות העננים.
ב"הבוקר" וב"ידיעות אחרונות" לא מעוניינים בשירותיו, בעיתונים אחרים מסרבים אפילו לקבוע פגישה. שייקה בן-פורת עשה לו טובה והציע לו לצייר קריקטורות ולכתוב סאטירות בשם בדוי בעיתון המשמרת הצעירה של מפא"י, "אשמורת", ובביטאון הספרותי של מפא"י, "מבואות" – אלה העיתונים שרק אתמול כתב עליהם סאטירות ארסיות. מובן שהיה יכול לעבוד במוסך או בבניין, הלוא הארץ הולכת ונבנית, הפטישים מכים, המקבת נוקבת. יש עבודה בעיר ויש עבודה בכפר.
מתוך הספר "על דעת עצמו – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", מאת נורית גרץ. הוצאת עם-עובד, עמ' 294–297. הציטוט מובא כאן באדיבות ההוצאה