בליל ה-13 במרץ 2010 פתחו שני חברים קבוצה באתר הרשת החברתית פייסבוק, במטרה למחות על הצעת חוק שקיבלה בזמנו את הכינוי "חוק הרעש", שקראה, בין היתר, להגביל את יכולתם של מוזיקאים להתאמן בביתם. להפתעתם הרבה, בבוקר שאחרי פתיחת הקבוצה, ללא כל פרסום וללא כל משאבים, הצטרפו אליה כ-800 חברים.

בתוך שבוע מצאו עצמם השניים עומדים בראשה של קבוצת מחאה בת כ-25 אלף חברים, באים בדברים עם יועציו הפוליטיים של הוגה הצעת החוק, השר גלעד ארדן, מסוקרים בעיתונות הזרם המרכזי הכתובה והמקוונת, ולבסוף מביאים לשינויה של הצעת החוק.

במאמר זה אבקש לבחון את מקרה הבוחן של המחאה המקוונת נגד "חוק הרעש", שהצליחה לשבור את החומה שבין העולם המקוון לזה "שמחוץ לאינטרנט", ולהשפיע על החקיקה בישראל.

לאור המחאות הרבות המתעוררות בישראל בימים אלה, ובהן המחאות על יוקר המחיה והדיור, ולאור הסתמכותן הרבה על האינטרנט לשם גיוס תומכים, הפצת מידע, שיתוף תכנים ודעות ועוד, אבקש להציג באמצעות מקרה הבוחן דיון באפשרויות שטכנולוגיית האינטרנט פותחת עבור אזרחים במדינה דמוקרטית, ובהשפעה האפשרית של המדיה החדשה על מידת מעורבותם והשתתפותם הפוליטית של האזרחים-משתמשים.

מקרה הבוחן הנדון במאמר זה עוסק במחאה שתוצאותיה ידועות, ועל כן הוא מאפשר ניתוח של סיפור מחאה מתחילתו ועד סופו. לדעתי, ניתוח זה יכול לספק נקודת מבט נוספת על מחאות הנמצאות כיום בהתהוות ומשתמשות באינטרנט ככלי מרכזי למחאה ולהתארגנות.

אינטרנט ודמוקרטיה

זה שנים רבות שנשמעים שני קולות בדבר ההשלכות העתידיות של טכנולוגיית האינטרנט במתכונתה ההמונית על הדמוקרטיה; הקול הפסימי והקול האופטימי. פרופ' אלי מ. נועם מתאר במאמרו "האם האינטרנט יהיה רע לדמוקרטיה" (Noam ,2001) את טיעוני שני הצדדים:

לטענת האופטימים, האינטרנט יביא לפריחה מחודשת של הדמוקרטיה, בשל חוסר התלות של הפלטפורמה בממשל, בשל האפשרות לקשר בעל תיווך מינימלי של הבוחר עם נציגו ובשל הקלות שבה ניתן לקיים השתתפות פוליטית ברשת. מן העבר הפסימי, שבו ניצב נועם, נטען כי האינטרנט מעודד מרחבונים ציבוריים במקום לעודד מרחב ציבורי, כי מעטה האנונימיות יקשה על קיומו של דיון בין קבוצות שונות המחזיקות בדעות מנוגדות, וכי עתידו של האינטרנט להיות מונע מדחפים כלכליים, באופן שיפגע בשוויון ההזדמנויות ברשת, ולפיכך באופי הדמוקרטי שלה.

לטכנולוגיית האינטרנט שימושים במגוון רחב של תחומים, ועל כן גם השפעה בתחומים רבים בחיינו. מן ההיבט החברתי והפוליטי, מייחסים כיום לטכנולוגיית האינטרנט השפעה רבה, וכניסתה של טכנולוגיה זו לבתיהם של ההמונים מושווית לא פעם לכניסת הטלפון לבתים בתחילת המאה ה-20, ולכניסת הטלוויזיה לבתים החל משנות ה-50 (Kraut et al, 1998).

כיום, כשם שאנו רואים את הטלפון ואת הטלוויזיה כחלק בלתי נפרד מחיינו, כך גם הקישוריות לאינטרנט הפכה לסטנדרט במדינות מפותחות. אם נתבונן בשינויים הללו דרך משקפיו של מרשל מקלוהן, ולפיהם המדיום עצמו נושא עימו מסר, הרי שעם חדירת טכנולוגיית האינטרנט לבתי ההמונים, חדרו גם האפשרויות שהאינטרנט מציע, ואיתן גם המסרים שהאפשרויות הללו נושאות. כך, לדוגמה, האפשרות לחפש ולקבל מידע באופן מיידי וללא תיווך ברשת האינטרנט נושאת עימה מסר של העצמה עצמית ושל אי-תלות עבור המשתמש.

לפי החוקרים קים וג'ונסון (Kim & Johnson, 2006), אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה היא היות האזרחים מיודעים, ואחד התפקידים המרכזיים של אמצעי התקשורת ההמוניים המסורתיים הוא לסייע לציבור לממש את זכותו לדעת, לשם קיומו של דיון במסגרת מרחב ציבורי. אולם אמצעי תקשורת אלה אינם מספקים לאזרחים פלטפורמה לדיון, משום שהם אינם אינטראקטיביים; הם מבוססים על משתמש צורך, ולא על משתמש משתתף. הן לפי שאפל (Scheufele, 2002) והן לפי קים וג'ונסון, קיום שיח בינאישי בנושאים פוליטיים הוא מנבא אמין יותר להשתתפות ולהתמצאות פוליטיות מאשר צריכתם של תכנים פוליטיים.

אינטרנט הוא מדיום אינטראקטיבי המשלב מאפיינים מן התקשורת הבינאישית ומתקשורת ההמונים, והוא מספק פלטפורמות רבות ומגוונות לתקשורת בין יחיד ליחיד, בין יחיד לרבים ובין רבים לרבים. אמנם הדעות חלוקות באשר לקיומו של מרחב ציבורי ברשת האינטרנט (Papacharissi, 2022), אולם ניתן לומר כי אופיה האינטראקטיבי של טכנולוגיית האינטרנט נושא עימו את מסר ההשתתפות הפוליטית.

כיום יש לפוליטיקה נוכחות בולטת ברשתות חברתיות בכלל, ובפייסבוק בפרט; פוליטיקאים משתמשים בפייסבוק לגיוס תמיכה אישית ולשמירה על קשר עם הבוחר, אזרחים פרטיים מביעים את דעתם הפוליטית בציבור, ומפלגות רבות משתמשות בפייסבוק כפלטפורמה לגיוס ושיווק. ניתן למצוא גם אינספור קבוצות מחאה בפייסבוק, מהן פוליטיות המשמשות למחאה נגד הממסד, והיתר א-פוליטיות, המנצלות את התשתית החינמית ואת האופי הוויראלי של רשת הפייסבוק.

לאור השפעתה של רשת האינטרנט, ובתוכה פייסבוק, על הספירה הפוליטית, הן עבור שחקנים פוליטיים והן עבור אזרחים מן השורה, אבקש לבחון במסגרת מאמר זה מקרה בוחן העוסק בשימוש ברשת הפייסבוק למטרות פוליטיות. יתרה מכך, אבקש להתמקד בהשתתפותם הפוליטית של אזרחים מן השורה באמצעות רשת הפייסבוק, הבאה לידי ביטוי במחאה נגד הממסד.

בשל ייחודיות המקרה וכן מתוך עניין אישי בנושא, בחרתי לעסוק במקרה הבוחן של המחאה המוצלחת נגד "חוק הרעש של גלעד ארדן" באמצעות פייסבוק. במסגרת מקרה הבוחן, שנחקר הן באמצעות ראיון עם אחד משני מובילי המאבק, נמרוד פרידברג, והן באמצעות ניתוח תוכן של קבוצת המחאה בפייסבוק, אדון באופיין הוויראלי של רשתות חברתיות, בפרסונליזציה ככלי לגיוס תומכים למחאה, בחשיבותה של הקריאה לפעולה במחאה מקוונת ובתקשורת הזרם המרכזי כמגבר לפעילות מקוונת.

השתלשלות האירועים

כאמור, לשם מחקר זה קיימתי ראיון טלפוני עם נמרוד פרידברג, אחד ממקימי ומנהלי המחאה נגד "חוק הרעש". אבקש להביא את סיפור המחאה מתחילתו ועד סופו, כפי שתואר לי על-ידי פרידברג בשיחתנו.

ב-13 במרץ 2010 הסב חברו של פרידברג, אמיר פאר, את תשומת לבו לפרסומים בתקשורת הזרם המרכזי לכך שהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן מתכוון להרחיב את התקנות הקיימות בנושא רעש באזורי מגורים, כך שישפיעו, בין היתר, על יכולתם של מוזיקאים להתאמן בביתם בנגינה.

פרידברג, שלו ניסיון בניהול קמפיינים פוליטיים וכן ניסיון בפעילות בניו-מדיה, חבר לפאר, ויחדיו החליטו לפתוח בקמפיין ציבורי נגד ההצעה לתיקון החוק. באותו לילה פתחו השניים בפייסבוק קבוצה תחת השם "נגד הצעת החוק של גלעד ארדן – איסור על נגינה בבית". השניים בחרו לפתוח את הקבוצה בפייסבוק בשל הפופולריות של האתר בישראל.

בשלב זה לא נקטו פרידברג ופאר שום אמצעי לשיווק ופרסום הקבוצה, מלבד להצטרף אליה בעצמם. כאמור, להפתעתם, בבוקר שלמחרת הקמת הקבוצה היו למחאתם כ-800 תומכים, ובתוך יממה היו בקבוצה כ-2,500 חברים. בשלב זה הבינו השניים כי מחאתם מתחילה לצבור תאוצה, וכי יש לה פוטנציאל להשפעה אמיתית על הצעתו של השר ארדן.

לפי פרידברג, כבר בשלב הראשוני של המאבק הם הכירו בחשיבותה של חשיפה לתקשורת הזרם המרכזי לשם הפצת בשורתם מחוץ לגבולות הזירה המקוונת. כך, לדוגמה, ראיונו של פרידברג לאתר ynet, כמה ימים לאחר תחילת המאבק, סייע בגיוס תומכים נוספים ובהעלאת המודעות בציבור הרחב למאבקם. פרידברג, שעבד באותה העת במפלגת הליכוד, אף ניצל את קשריו ליצירת קשר עם עוזרתו של השר ארדן כדי להגיע עימם להידברות, אולם נענה בשלילה. בימים שלאחר פנייה זו צמח מספר החברים בקבוצת המחאה בפייסבוק לכ-20 אלף.

בשלב זה החליטו מארגני המחאה כי מספר המשתתפים הגדול מאפשר להם להפעיל לחץ על לשכתו של השר ארדן. למרות קריאות מצד משתתפים בקבוצת המחאה לצאת להפגין ברחובות, החליטו המארגנים להשאיר את מאבקם בזירה המקוונת, ולהביע את מחאתם באמצעות טקטיקה של "הרעשה דיגיטלית": שליחה המונית של דואר אלקטרוני ללשכת השר.

ההיענות מצד המשתתפים בקבוצת המחאה, שצברה עד אז כ-25 אלף תומכים, לקריאתם של המארגנים באמצעות הפייסבוק היתה גבוהה. לאחר הפגנת כוח זו מצד קבוצת המחאה, פנתה לשכת ארדן למארגני המחאה לשם הצעת פשרה, בתנאי שאלה יתאמו לשר ארדן פגישה עם מוזיקאי לטובת פרסום בעיתונות.

לאחר חוסר היענות מוחלט מצד ציבור המוזיקאים להיפגש עם השר, הוציאה לשכתו של ארדן הודעה לעיתונות כי לאחר הידברות עם מוזיקאים, הוחלט לשנות את הצעת התיקון כך שתיטיב עם הנגנים. בתגובה פנה פרידברג לעיתונים הגדולים כדי לחשוף את חוסר הכנות מצד לשכת ארדן, ואלה פירסמו כמה כתבות, הן בעיתונות המודפסת והן בעיתונות המקוונת, על חלקה של הקבוצה בפייסבוק בשינוי הצעתו של השר ארדן בעניין "חוק הרעש".

מחאה ופייסבוק

עבור פרידברג ופאר, פתיחת קבוצה בפייסבוק כצעד ראשון לתחילת מאבקם היתה צעד מובן מאליו. בשל העדר עלויות שימוש בפייסבוק, לפתיחת קבוצה עבור המחאה לא היו למעשה חסרונות. במקרה הגרוע ביותר, קבוצתם לא היתה צוברת תאוצה, ושורות אלה כלל לא היו נכתבות. פייסבוק לא נועד לשמש אתר מחאה, אולם שימוש נכון באפשרויות הגלומות בו יכול להעניק פלטפורמה ראויה, המספקת דף ייעודי למחאה וטקטיקות שונות היכולות לסייע להתארגנות ולגיוס תומכים. אם כן, אין זה מפתיע שפרידברג ונמרוד בחרו בפייסבוק בחירה אוטומטית בתחילת מאבקם.

אתר פייסבוק עוצב כרשת הנושאת את דגל הפרסונליזציה. המשתמשים ברשת פועלים באופן גלוי, באופן שבו כל החברים ברשת יכולים הן לראות את המתרחש בסביבתם החברתית, והן להיראות על-ידי סביבתם. פגישתה של סביבה פרסונלית זו עם תהליכי פרסונליזציה בספירה הפוליטית באה לידי ביטוי באופן בולט במחאה נגד "חוק הרעש".

לפי פרידברג, אין זה צירוף מקרים שהשם שנבחר לקבוצת מחאתם היה "נגד הצעת החוק של גלעד ארדן – איסור על נגינה בבית". בשם זה שני מרכיבים עיקריים שנועדו למשוך תשומת לב מצד קהל הגולשים.

ראשית, נעשה שימוש בשמו של גלעד ארדן בשם הקבוצה, באופן שנועד להעניק למחאה יריב ממשי, כך שהמחאה לא תיעשה נגד הממסד כולו, מטרה שעשויה להיות אבסטרקטית מדי. במקרה זה השתמשו מובילי המחאה בפרסונליזציה של הספירה הפוליטית נגד הפוליטיקאי שהוביל את המאבק. פרידברג ביקש להדגיש בשיחתו עימי כי לא היתה בכך כוונה לסמן את ארדן כאויב, אלא כיריב במאבק על תקנות הרעש. שנית, בשימוש במלים "איסור על נגינה בבית" בשם הקבוצה, ביקשו המארגנים לזקק עבור הגולשים את השלכות התקנות על קהל המוזיקאים, באופן שיעוררם וימשוך אותם להצטרף לקבוצה.

התבטאותו של פרידברג בנוגע לכוונה להציג את גלעד ארדן כ"יריב" בלבד העלתה אצלי צורך לבחון בחינה כמותנית את המידה שבה ההודעות בקבוצת הפייסבוק התייחסו ישירות לארדן, וכן את המידה שבה ארדן מוצג כ"אויב" בדף הקבוצה. לשם כך ביצעתי ניתוח תוכן של הודעות והערות הגולשים בדף הקבוצה, מיום פתיחתה ועד יום פרסום הידיעות בעיתונות על הצלחת המאבק נגד התקנות.

בתקופה זו פורסמו בדף הקבוצה 2,849 הודעות גולשים שאינן פרסומות, ומתוכן דגמתי כל הודעה עשירית, כך ש-284=N. הודעה קודדה כהודעה המתייחסת ישירות לארדן אם נעשה בה שימוש בשמו או בתוארו של ארדן, או אם היתה בה התייחסות לארדן בגוף שלישי. הודעה קודדה כהודעה המציגה את ארדן כ"אויב" אם היתה בה קריאה אישית נגד השר, באופן שבו הושם דגש על תפקידו השלילי של ארדן בהצעת החוק, תוך הסטת תוכן החוק מאור הזרקורים.

מניתוח התוכן עלה כי 37% מההודעות התייחסו ישירות לארדן. 66.7% מההודעות המתייחסות ישירות לארדן, שהן 24.6% מכלל ההודעות, הציגו אותו כ"אויב". אין תוצאות אלה מצביעות על סיבתיות בין שם קבוצת המחאה ובין אופן תפיסת ארדן על-ידי משתתפי המחאה, אולם הן יכולות לרמז על מתאם בין המשתנים. אמנם כוונת מארגני המחאה היתה להציג את ארדן כיריב, אולם בפועל רבע מקהל המגיבים בקבוצה בחר לבטא באופן מילולי את אי-שביעות רצונו דווקא מהשר ארדן, ולא מתוכנו של החוק.

קבוצת המחאה שהקימו פרידברג ופאר בפייסבוק מנתה כ-800 חברים רק כמה שעות לאחר עליית הדף לאוויר, על אף שלא עשו דבר כדי לפרסם אותה. אולם בשל מאפייניה של הרשת בפייסבוק, עצם השתתפותם בקבוצה שהקימו היתה פרסום פסיבי של הדף. הרשת החברתית מעדכנת באופן עצמאי את "חבריו" של משתמש על פעילותו השוטפת, שכוללת גם פעילות בקבוצות.

אם כן, פרידברג ופאר עידכנו באופן פסיבי את כל מאות האנשים המקושרים אליהם בפייסבוק בנוגע למאבק. עם הצטרפות חבריהם של השניים לקבוצת המאבק, החלה הידיעה על אודות הקבוצה, שאותה ניתן לדמות לשמועה, להתפרסם ברשת הפייסבוק בקצב מסחרר, וכך החל פרסומה הוויראלי של הקבוצה.

רוב הקבוצות המוקמות בפייסבוק, בין אם לצורכי מחאה ובין אם לאו, אינן מגייסות מאות תומכים בתוך שעות. אין בכך כדי לערער את יכולת המידע בפייסבוק להתפשט בקצב מהיר, אלא לרמוז לכך שלהתפשטות זו יש תנאי הכרחי נוסף: עניין מצד קהל הגולשים. אמנם השמועה המקוונת על אודות פתיחת קבוצתם של פרידברג ופאר החלה להתפשט באופן מיידי לחבריהם, אולם אם אף אחד מחבריהם הישירים של השניים לא היה מביע עניין בקבוצה, השמועה על קיומה היתה נעצרת. אם כן, למספר הקשרים של משתמש ברשת הפייסבוק יש ערך גדול משום שמספר קשרים רב מגדיל את הפוטנציאל למצוא אוזן קשבת לשמועה המבקשת לפרוח.

תקשורת הזרם המרכזי כמגבר לפעילות מקוונת

יש סתירה פנימית ברצון להביא לשינוי בספירה הפוליטית בעולם ה"אמיתי" באמצעים וירטואליים. אמנם טכנולוגיית האינטרנט היא טכנולוגיה אינטראקטיבית, המאפשרת השתתפות גולשים במגוון רחב של אמצעים, אולם בימינו עדיין קיים קו המפריד מבחינה תרבותית בין פעילות מקוונת לפעילות שאינה מקוונת.

בהתארגנויות מחאה נקודה זו בולטת אף יותר. מבחינה חברתית אנו נחשפים יותר לפעילות המתרחשת ברחובות, כגון הפגנות. לתקשורת הזרם המרכזי חלק לא מבוטל בכך, משום נטייתה לשייך ערכיות חדשותית לאירועים חריגים, מפתיעים, דרמטיים ובני-צילום (גלטונג ורוגה, 1995).

בשל יכולתה של תקשורת הזרם המרכזי להפיץ מידע להמונים, מחאות רבות נכנעות לדרישות לא-כתובות אלה של התקשורת, ואכן נוקטות אמצעים כמו הפגנות, מאהלי מחאה, שביתות רעב, צעדות המוניות, שריפת צמיגים ועוד, בניסיון ללכוד את תשומת הלב התקשורתית. אמצעי התקשורת האלטרנטיביים, שלהם פוטנציאל גבוה יותר לסקר מחאות מקוונות, פשוט אינם פופולריים דיים כיום כדי שמארגני מחאה כמו המחאה נגד "חוק הרעש" יסתפקו בסיקור על-ידיהם.

אם כן, מחאה מקוונת אינה חפה מן התלות בתקשורת הזרם המרכזי. משיחתי עם פרידברג עלה כי הלה היה מודע כבר בתחילת דרכו של המאבק לתלות זו. המאבק המקוון, לפי פרידברג, לא היה צובר תאוצה כפי שצבר אילולא התבצעו פעולות נלוות. נגישותם של פרידברג ופאר לתקשורת בשלבים שונים של המאבק היתה קריטית להמשך קיומו, וקריטית לתוצאה הסופית של המאבק. ניתן לומר כי השניים השכילו להשתמש בפופולריות של כלי תקשורת מהזרם המרכזי לטובת הצלחת מאבקם בכמה נקודות זמן קריטיות; בתחילת הדרך לשם גיוס תומכים, ובסופה לשם הכרה תקשורתית בהצלחת המאבק.

צעד משמעותי נוסף שביצעו מובילי המאבק, ועליו יש לתת את הדעת, הוא יצירת הקשר עם לשכתו של השר ארדן בתחילת דרכו של המאבק. לפרידברג, שעבד באותה העת במפלגת הליכוד, היתה גישה ישירה לגורמים בלשכתו של ארדן, גישה שסייעה להם לקבל התייחסות, גם אם שלילית, מצד הממסד.

אדישות הממסד למחאתם סייעה למובילי המאבק להיערך להמשכו באופן מושכל. האות מן הממסד הוא לרוב נחלתם של מאבקים שצברו כבר מומנטום ציבורי ותקשורתי, ובמקרה של "חוק הרעש" ניתן לומר כי נגישותו של פרידברג שינתה את סדר הדברים לטובת המאבק ומארגניו. קשר זה עם הממסד שימש למעשה צעד נוסף להבאת המחאה נגד "חוק הרעש" מן העולם הווירטואלי לעולם ה"אמיתי". צעדם הבא של מובילי המאבק, הקריאה ל"הרעשה דיגיטלית", היה הגשר המשמעותי הבא בין שני העולמות.

קריאה לפעולה – הרעשה דיגיטלית

לאחר שראו כי מספר החברים בקבוצתם בפייסבוק – אשר עד שלב זה שימשה למעשה מעין עצומה אינטראקטיבית, שבה החברות בקבוצה שקולה לחתימה – לא הרשים את לשכתו של ארדן, החליטו מובילי המאבק לקרוא לחברים בקבוצה לפעולה. ייתכן כי מהלך זה הוא שלב טבעי בהתארגנות של מחאות המנוהלות בזירה הלא-מקוונת, אולם עבור מחאות מקוונות, הקריאה לפעולה היא אקט מורכב.

עבור משתמשים בפייסבוק, הצטרפות לקבוצה כשלעצמה עשויה להיתפס כפעולה של ממש, כשם שחתימה על עצומה היא פעולה של ממש. אולם על אף שהחברות בקבוצה עשויה להיחשב כפעולה, החברות בקבוצות בפייסבוק עשויה להיות קשר רופף ולא מחייב. בטוחני כי בקרב 25 אלף החברים בקבוצתם של פרידברג ופאר, שעימם נמניתי גם אני, היו רבים שלא ציפו להיקרא לפעולה נוספת, לא כל שכן לפעולה שאינה בזירה המקוונת.

מארגני המאבק בחרו לקרוא לחברי הקבוצה לפעול בטקטיקת "הרעשה דיגיטלית", זאת על אף קריאות מצד חברים בקבוצה לצאת להפגין ברחובות. המייחד את הטקטיקה זו הוא שהפעולה בה היא מקוונת, אולם יש לה פוטנציאל להשפיע על ההתנהלות היומיומית של מושאי ה"רעש", ובכך היא מגשרת על הפער בין הווירטואלי ל"אמיתי". נראה כי אסטרטגיית הקריאה לפעולה בזירה המקוונת היתה בחירה נכונה מצד מארגני המחאה, לאור הלחץ שהיא הפעילה על לשכת השר ארדן, שלבסוף הוביל גם לשינוי ההצעה.

מסקנות וסיכום

הצלחת המאבק נגד "חוק הרעש" היתה תקדים ישראלי להשפעתה של מחאה מקוונת – שהתארגנה באופן ספונטני ופעלה ללא תמיכה כלכלית – על החקיקה. לדעתי, לאור בחינת מקרה הבוחן של "חוק הרעש", ניתן להצביע על כמה בחירות מצד מארגני המחאה וכן כמה תנאים קודמים שתרמו להצלחת המאבק:

1. המחאה הוקמה צמוד לפרסומים בעיתונות על אודות כוונותיו של ארדן לשנות את תקנות הרעש, כך שהנושא היה אקטואלי.

2. השימוש בפייסבוק איפשר הפצה ויראלית של הבשורה על המאבק, וכן העניק פלטפורמה שניתן לנתב לפעולות מחאה ללא עלויות.

3. ייתכן כי השימוש בשמו של ארדן בשם הקבוצה עורר רגשות בקרב ציבור הגולשים ועודד אותם להצטרף בקבוצה. גם ציון ההשלכות של החוק על "נגינה בבית" סייע לפשט את מטרת המאבק עבור הגולשים.

4. נגישותם של מובילי המאבק למושאי המחאה איפשרה קבלת איתות מוקדם על תגובתם למחאה.

5. השימוש בתקשורת הזרם המרכזי כמגבר לפעילות ברשת לאורך הפעילות סייע בגיוס פעילים וכן בהפעלת לחץ על מושאי המחאה.

6. הקריאה לפעולה בזירה המקוונת, שלה השלכות בעולם ה"אמיתי", סייעה להגיע להיענות גבוהה מצד החברים בקבוצה.

לפי דעתי, אם נבחן שוב את האלטרנטיבות שהוצעו על-ידי נועם לבחינת השלכות האינטרנט על הדמוקרטיה, נראה כי יש עדיין מקום למבט אופטימי. מקרה הבוחן שתואר במאמר הוא דוגמה לכך שיש מקרים שבהם פעילות באינטרנט הובילה להשתתפות משתמשים במחאה בזירה המקוונת, ולהשפעה על החקיקה במדינתם.

ברצוני להודות לד"ר אזי לב-און על הליווי בכתיבת מאמר זה, וכן למר אילון יוגב מאוניברסיטת תל-אביב על הסיוע הטכני ברשימת המקורות

שי בר הוא סטודנט בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית

מקורות

גלטונג, י. ורוגה, ה. (1995). "מבנה חדשות החוץ". בתוך ד. כספי (עורך). תקשורת המונים זרמים ואסכולות מחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

מקלוהן, מ. (1995). "המדיום הוא המסר". בתוך ד. כספי (עורך). תקשורת המונים, זרמים ואסכולות מחקר (עמ' 76–92). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

פייסבוק (2011). "נגד הצעת החוק של גלעד ארדן – איסור על נגינה בבית".

Kim, D. & Johnson, T. (2006). The differential gains model of online news use: Examining the implications of interactive use of online news for political participation. ICA annual meeting conference papers.

Kraut, R. et al (1998). Internet paradox: A social technology that reduces social involvement and psychological well-being.

Noam, E. M. (2001). Will the internet be bad for democracy?

Papacharissi, Z. (2002). The Virtual Sphere: The Internet as a public sphere. New Media & Society, 4, 9-27.

Scheufele, D. A. (2002). Examining differential gains from mass media and their implications for participatory behavior. Communication Research, 29(1), 46-65.

ynet, 18.3.10. מחאה נגד חוק הרעש: "כל נגן הופך לעבריין".
ynet, Retrieved on 1.3.11.