יותר מ-30 שנה היה שבתי טבת אחד העיתונאים המובילים בישראל, וכתב מאמרים, רשימות ותחקירים ב"הארץ" – ביניהם חריפים ונשכניים במיוחד – בעידודו של עורכו הראשי של העיתון, גרשום שוקן.

טבת נולד ב-1925 במגדל-צדק, ליד פתח-תקווה. הוריו, שפרה ודב טבצ'ניק, היו מחלוצי העלייה השלישית – היא גננת והוא עובד מחצבות ולאחר מכן נהג וממקימי הקואופרטיב להובלה שלב. המשפחה נדדה ברחבי הארץ, ולבסוף קבעה את משכנה בתל-אביב. שבתי הילד למד בבית-החינוך לילדי עובדים בתל-אביב, במוסד החינוכי בקיבוץ משמר-העמק ובגימנסיה שלווה בתל-אביב.

את פעילותו בעולם התקשורת החל טבת בשנות ה-40 בירושלים, בשני אפיקים שונים: בעת לימודיו באוניברסיטה העברית (פסיכולוגיה וספרות אנגלית) שימש כתב בעיתון "משמר" (שהפך מאוחר יותר ל"על המשמר"), וכן כתב תסכיתים לקול-ירושלים.

כשנה לפני מלחמת העצמאות עבר לארצות-הברית כדי להמשיך את לימודיו לתואר שני בכלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת טמפל. לפרנסתו כתב בשני עיתונים אמריקאיים: "יורק גזט" ו"פילדלפיה אינקוואיירר".

שבתי טבת (צילום: באדיבות המשפחה)

בתחילת מלחמת העצמאות החליט לחזור ארצה ולהתגייס לצבא, אולם היה עליו לעבור דרך חתחתים, שכן האונייה שבה הפליג, מארין-קארפ שמה, שבה היו עוד כמה עשרות צעירים כמוהו, עגנה בנמל ביירות יום אחד לאחר קום המדינה (15 במאי 1948), וכל נוסעיה נעצרו לכמה חודשים. הלבנונים התנו את שחרורם בהחזרתם לארצות-הברית, משם הפליג טבת פעם נוספת מזרחה, והפעם הגיע לנמל חיפה.

טבת התגייס לגדוד השלישי של הפלמ"ח, ירד לנגב, ולאחר המלחמה הצטרף למערכת שבועון צה"ל "במחנה", בתפקיד סגן עורך. באמצע 1950, לאחר שחרורו מצה"ל, התקבל לעבוד במערכת "הארץ".

33 שנה היה טבת אחד הכוכבים של "הארץ", ויחד עם אחרים הפך אותו מעיתון סולידי, שייצג את המעמד הבינוני, ל"עיתון לאנשים חושבים" ולכלי התקשורת הישראלי הנחשב ביותר בעולם.

כתיבתו התפרשה על פני תחומים שונים: מאמרים, כתבות תחקיר, כתבות שטח והומורסקות. בין שאר תפקידיו במערכת העיתון היה כתב מדיני, כתב צבאי, כתב משוטט, בעל טור, שליח העיתון באירופה וכתב לתפקידים מיוחדים. בעיקר נודע בתחקירים שלו, שהשתרעו על פני מספר רב של המשכים. כאלה היו תחקיריו על העלייה ממרוקו, עיריית חיפה בראשות אבא חושי, הכדאיות של ייצור מכוניות בישראל, משטרת ישראל, הסכנות המאיימות על ענף ההדרים בישראל, קרקעות אשדוד ועוד.

כתיבתו בעיתון עוררה לא אחת סערות ופולמוסים שנמשכו שבועות רבים. כך היה במהלך פרסום תחקירו על חיפה של אבא חושי (1959), בעקבות הומורסקה שכתב על שר האוצר פנחס ספיר (1964), ולאחר פרסום מאמרו "שלושה השואלים: מדוע בישראל?" (1966), שלשם הכנתו נפגש לשיחת עומק עם שלושה שמיניסטים מגימנסיה הרצליה.

מאמר זה עורר תגובות רבות. השלושה לא הוצגו בשמותיהם, אלא כונו, בהתאם לעיסוקיהם או להתנהגותם, "המדען", "המדריך" ו"השתקן". הטענות נגד טבת היו שהוא משך את הצעירים בלשונם לדבר נגד המדינה ויצר להם דימוי של נוער נבוך. ב"הארץ" היו דווקא מרוצים: הפולמוס עורר עניין רב בעיתון.

שבתי טבת (צילום: באדיבות המשפחה)

מסעותיו בעולם לשם כתיבת כתבות ותחקירים הולידו עד מהרה ספרים. אחד הידועים שבהם, בתחילת שנות ה-60, היה "שפע וחרדה", ששמו העיד על תוכנו: השפע האמריקאי מול החרדה של אזרחי המדינה הגדולה הזאת מפני עתיד לא ברור.

"שפע וחרדה" היה ספרו החמישי. ספריו הקודמים עסקו בתולדות הארץ ברוח קלילה וכן במבצע סיני. אולם הם היו רק המנה הראשונה, כהכנה לספרו הגדול "חשופים בצריח", שאת החומר לו אסף טבת בעת ששימש כתב צבאי בתקופת ההמתנה ובמלחמת ששת-הימים. ספר זה נחשב לאחד המרכזיים והמשפיעים ביותר בדיון על לחימת צה"ל ב-1967 והופיע במהדורות רבות.

בשנים 1973-1968 המשיך טבת בעבודתו ב"הארץ" ובד בבד כתב את הספרים "קללת הברכה", על ראשית השליטה הישראלית בשטחים; "גדעונים", על האלחוטאים של מפעל ההעפלה; ואת "שעשוע ובתו", על תרבות העוני בישראל. מראשית שנות ה-70 התמסר לכתיבת ביוגרפיות פוליטיות, כשהעורך והמו"ל של "הארץ", גרשום שוקן, מאפשר לו להתפנות לכתיבתן. ב-1972 הופיעה הביוגרפיה שכתב על משה דיין. ב-1973, שנת חייו האחרונה של דוד בן-גוריון, נפגש עימו טבת וקיבל את ברכתו לכתיבת ביוגרפיה מקיפה על אודותיו.

בשנים 2005-1976 ראו אור ארבעה כרכים של הביוגרפיה תחת הכותרת "קנאת דוד", והם מקיפים את פרשת חייו של בן-גוריון מילדותו עד סמוך להקמת המדינה, על פני כ-3,000 עמודים. אליהם הצטרפו חמישה כרכי לוואי שעסקו בנושאים הקרובים לגיבורה של הביוגרפיה, כגון "רצח ארלוזורוב" ו"בן-גוריון וערביי ישראל".

טבת לא הסתפק בכתיבה עיתונאית וספרותית. גם בתחומי יצירה נוספים ניתן למצוא את טביעות האצבעות שלו. כאמור, הוא החל לכתוב תסכיתי רדיו עוד בקול-ירושלים המנדטורית והמשיך בכך בקול-ישראל. הוא אף כתב תסכיתים לילדים, שמהם נולד הספר "הילד שקראו לו רבקה". כן ערך והגיש תוכניות דוקומנטריות בעקבות סיורים שערך ברחבי הארץ עם מיקרופון פתוח.

ב-1967 הוא חבר לעורכת התוכניות ורדה קלג והשניים הקליטו בכלא רמלה במשך עשרות שעות את אסיר העולם רפאל בליץ, שנאשם ברצח. התוצאה היתה תוכנית רדיו מרתקת, שזכתה בפרס איטליה.

הוא גם כתב מחזה בשם "אל תגעו בנוימן", שהוצג ב-1964 על-ידי תיאטרון העונות בבימויו של נסים אלוני, וכן מערכונים ללהקות בידור ותסריטים לסרטים דוקומנטריים על חיל האוויר וגיוס המילואים. הסרט העלילתי הארוך "רק לא בשבת" (1965), טרי-פרודוקציה צרפתית-ישראלית-איטלקית, צולם והופק לפי תסריט שלו.

שבתי טבת (צילום: באדיבות המשפחה)

לטבת גם ניסיון אקדמי רב-שנים. ב-1981 זכה במלגת מחקר מטעם ההיברו יוניון קולג' בסינסינטי. ב-1985, לאחר שוועדה אקדמית בינלאומית הסמיכה אותו לדרגת פרופסור-חבר (מחקר), מינתה אותו אוניברסיטת תל-אביב לעמית מחקר במרכז דיין שבתחומה. הוא העביר במסגרת בית-הספר להיסטוריה של האוניברסיטה סמינר לתלמידי תואר שני על הנושא "בן-גוריון וערביי ישראל", שהניב ספר בשם דומה, שהוזכר לעיל.

עד 1983 היה עיתונאי פעיל ב"הארץ". לאחר מכן התמסר לכתיבת הביוגרפיה על בן-גוריון והספרים הנלווים לה. ב-2005 הוענק לו פרס ישראל. בנימוקי השופטים נכתב כי הביוגרפיה היא "מונומנטלית", ואליה יש לצרף את כתיבתו העיתונאית של טבת, המפגין "כישרון להיכנס לעומקן של בעיות ולחשוף אותן. האכפתיות שלו למתרחש במדינה באה לידי ביטוי בצורה ברורה ומרתקת גם בסדרות שפירסם בעיתון 'הארץ' בנושאים מגוונים הקשורים בחיי החברה במדינה".

זה כמה שנים שטבת מרותק לביתו בשל אירוע מוחי שעבר ואינו כותב עוד. ב-2010 העבירה משפחתו את הארכיון והספרייה הגדולה שלו למכון למורשת בן-גוריון בשדה-בוקר. מדובר בכתבי יד, פריטי עיתונות, רבבות מסמכים ותעודות וכ-2,000 ספרים, ביניהם רבים נדירים ויקרי ערך.

האוסף פתוח לעיון הציבור ויכול להעיד על העשייה העצומה של שבתי טבת, אחד העיתונאים והחוקרים המקוריים שפעלו בישראל במחצית השנייה של המאה ה-20.