חיילי מג"ב שותלים עץ מזרחית לירושלים (צילום: אביר סולטן)

לא מודה בתבוסה, מודה במלחמה

החדשה הבולטת בגליון "ידיעות אחרונות" הבוקר, בלי קשר לכך שהיא מופיעה בראש שער גליון סוף-השבוע של העיתון, עוסקת בסקר TGI. עצם ההתייחסות לסקר אינה עניין טריוויאלי כלל וכלל. בשנים האחרונות נמנעים ב"ידיעות אחרונות" מלדווח על תוצאות הסקר (המלמד על ירידה מתמשכת בחשיפה לעיתון), בטענה כי הוא אינו אמין במידה המצדיקה התייחסות. והנה, הבוקר, באחת המשבצות הנחשקות ביותר בעולם המדיה הישראלי – ראש עמוד השער של גליון יום שישי ב"ידיעות אחרונות" – מופיעה כותרת שנולדה מתוך הסקר: "עלייה בקריאת 'ידיעות אחרונות' בסוף-השבוע'".

לטענות של "ידיעות אחרונות" על חוסר האמינות של הסקר יש על מה לסמוך. למעשה עצם ההתייחסות של "ידיעות אחרונות" לתוצאות הסקר מלמדת על השינוי בשוק העיתונות המודפסת לא פחות מאשר על תוצאות הסקר האחרון. מכל מקום, יש להמתין ולראות אם אין זו הפעם האחרונה בעתיד הנראה לעין ש"ידיעות אחרונות" יוכל לפרסם כותרת בנוסח "עלייה בקריאת 'ידיעות אחרונות' בסוף-השבוע" ולעמוד מאחוריה. בסקר הבא ייכלל גם גליון סוף-השבוע של "ישראל היום", ומקובל להניח שהשפעת הנתון הזה על שיעור החשיפה לגליון סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" תהיה שלילית.

לאחר הכותרת המעודדת נדרש העיתון לניתוח נתונים נוספים מהסקר. "שלשום פורסם הסקר החצי-שנתי של חשיפה לעיתונים (TGI)", פותחת הידיעה הבלתי חתומה שבראש השער, שמיד עוברת להתקפה: "השימוש המסולף והאינטרסנטי בנתוני הסקר, שעורכים כלי תקשורת שונים, ממחיש את חולשתו ואת הקושי להתייחס לנתונים שבו ברצינות הראויה. יחד עם זאת, נציין כמה נתונים מהסקר".

לא צריך להיות בוגר הפקולטה ללימודי האירוניה כדי להבחין כי המשך הטקסט עונה על ההגדרה "שימוש מסולף ואינטרסנטי בנתוני הסקר". כך, למשל, אין כל אזכור לירידה בחשיפה ל"ידיעות אחרונות" בימי חול; הנתון בדבר עלייה במחצית השנייה האחרונה בחשיפה לגליונות סוף-השבוע של העיתון מתגלם ב"נתח השוק" של העיתון ולא בשיעורי החשיפה, מה שמקפיץ אותו אל למעלה מ-60%, כמו בימים הטובים של המונופול הבלתי מעורער; אין כל התייחסות ל"מעריב", השותף לאחרונה במלחמת העיתון נגד "ישראל היום", ולעומת זאת מודגשת "ירידה קלה בחשיפה לחינמון 'ישראל היום'" במחצית השנייה של 2009; מוזכרת העובדה כי החינמון "ישראל פוסט" "זכה לחשיפה [...] הגבוהה מזו של עיתון 'הארץ'", וכי "את הירידה הגדולה ביותר, על-פי נתוני הסקר, ספג ה'דה-מרקר יומי'".

בידיעה כלול גם המשפט הסתום "אלא שנתוני החשיפה האמיתיים של 'ידיעות אחרונות' מראים כי העלייה גדולה אף יותר [מתוצאות הסקר]". משפט זה מופיע כפסקה עצמאית. הוא אינו מלווה בשיעור החשיפה "האמיתי", ואף לא בדברי הסבר. אם יש ל"ידיעות אחרונות" נתונים הסותרים את סקר TGI, הם נותרים סמויים מקוראי העיתון, צמודים לחזהו של המו"ל.

נתוני הסקר, כפי שהם מובאים בידיעה הבלתי חתומה ב"ידיעות אחרונות", משרטטים את מפת היריבויות בשוק העיתונות המודפסת מנקודת המבט של "ידיעות אחרונות"; את מי מבקרים, במי מזלזלים, ממי מתעלמים. מבחינת העיתון, ההתייחסות לסקר אינה הודאה בתבוסה, אלא הודאה במלחמה. זו הפעם הראשונה זה זמן רב ש"ידיעות אחרונות" מכיר, בפומבי, בעובדה כי יש לו יריבים בשוק העיתונות המודפסת. גם זה הישג בלתי מבוטל שיש לזקוף לזכות "ישראל היום".

ובינתיים, מעברו האחר של המתרס – זה השבוע השני ברציפות שהכותרת בראש שער "ישראל היום" קוראת "מהדורת סוף-השבוע: 350 אלף עותקים!".

חנוך מרמרי השתתף בסקר TGI ומספר על כך בטורו, "מתוקשר".

שלילה מוחלטת, פרט ל-30 יוצאים מן הכלל

מתחת לכותרת על מצב שוק העיתונות המודפסת מופיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "ועדה לבדיקת גולדסטון". הכתבת טובה צימוקי מדווחת, כשהחותמת "פרסום ראשון" מעטרת את השער, כי "ראש הממשלה צפוי להקים ועידת בדיקה ל'עופרת יצוקה' [...] קצינים ייחקרו – אבל רק הבכירים", לשון כותרת המשנה. שמתם לב לפער בין הכותרת הראשית לכותרת המשנה? במשנה מדווחים על המציאות וכותבים כי הוועדה תבדוק את מבצע צה"ל בעזה. בראשית מדווחים על מה שהציבור רוצה לקרוא וכותבים כי הוועדה תבדוק את האנטישמי שהשחיר את פני ישראל ברבים. כך, בין היתר, מעלים את מכירות סוף-השבוע של העיתון.

עד שתוקם ועדת הבדיקה לגולדסטון, בן כספית מפרסם את מסקנותיה. בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב", המקבל הפניה בולטת משער העיתון, כותב כספית על מחקר חדש של תנועת אם-תרצו, שעל-פיו הרוב המכריע של הציטוטים המרשיעים הכלולים בדו"ח גולדסטון מקורו בארגונים ישראליים שמרביתם נתמכים על-ידי הקרן החדשה לישראל. הפרסום הבולט של מחקר זה הוא המשך ישיר להתעלמותה של רוב התקשורת הישראלית מהטענות של גולדסטון והמשך ההתמקדות בזהותם של מטיח הטענות, עוזריו ומממניהם.

ובינתיים על ישראל להשיב עד הערב למזכ"ל האו"ם בנוגע לכוונתה ליישם את מסקנות דו"ח גולדסטון. ב"ישראל היום" מדווח מתי טוכפלד על התשובה הישראלית, ש"הוכנה ברובה על-ידי הפרקליטות הצבאית הראשית". "ישראל שוללת שלילה מוחלטת את 36 האירועים שהוזכרו בדו"ח גולדסטון כלא חוקיים. 22 מהאירועים נחקרו על-ידי הצבא ונמצאו לא נכונים. 14 הנותרים, לטענת ישראל, בלתי ניתנים לבדיקה, משום שמדובר בעדויות בלתי מבוססות שגבתה ועדת גולדסטון מכמה פלסטינים", כותב טוכפלד, אך מוסיף כי "ישראל מציינת בתגובתה כי בחקירות הפנימיות שעשה צה"ל נמצא כי בכ-30 אירועים התבצעו מעשים בלתי חוקיים על-ידי חיילים, והם הועמדו על כך לדין".

בהמשך הידיעה, שבהכנתה השתתפו לילך שובל ושלמה צזנה, מדווח כי "גורם צבאי בכיר גילה אתמול כי החקירה בנוגע לשליש מהמקרים שעלו בדו"ח גולדסטון הסתיימה, שליש נוסף עדיין בבדיקה והשליש האחרון מצוי בחקירות מצ"ח". כיצד ייתכן שהפרקליטות הצבאית שוללת שלילה מוחלטת את כל 36 האירועים שהוזכרו בדו"ח כלא חוקיים, אך בכיר בצה"ל אומר כי הצבא סיים לבדוק רק שליש מהמקרים שעלו בדו"ח? שאלה טובה. שאלה טובה נוספת היא כיצד ייתכן ש-36 האירועים שהוזכרו בדו"ח כלא חוקיים אינם חופפים לכ-30 האירועים שעל-פי תשובת ישראל התבצעו בהם מעשים בלתי חוקיים (פרט זה, אגב, אינו מוזכר בכותרת או בכותרת המשנה של הידיעה).

סמנטיקה

האיור המתלווה לידיעה מאת גד ליאור ב"ידיעות אחרונות" על מינוי יושב-ראש לדירקטוריון בנק לאומי נושא את הכותרת "התומכים מאחורי המועמדים". על-פי האיור, בנימין נתניהו ויובל שטייניץ תומכים באורי יוגב, משה טרי ואיזי תפוחי; שלמה אליהו תומך בדוד קליין, ואילו "דירקטוריון הבנק" תומך בגליה מאור. האיור מציג את דירקטוריון הבנק כשלוש צלליות שחורות ונטולות זהות. בידיעה שמעל האיור נכתב על "בעלי האינטרסים שכל אחד מעוניין למנות את המועמד שלו לתפקיד יו"ר לאומי". בכל הקשור לבעלי האינטרסים המעוניינים למנות את מאור לתפקיד, אלה מוגדרים כ"ראשי בנק לאומי וגורמים בכירים במשק".

"גורמים בכירים במשק"? ב"דה-מרקר" יש הגדרה שונה לזהותם. הכותרת הראשית של העיתון קוראת הבוקר: "גליה מאור – הבחירה של הטייקונים". אתי אפללו ושרון שפורר מדווחות, כשהחותמת "בלעדי" מתנוססת בגאון בין השורות, כי "מאור החלה לאחרונה לצבור סביבה קואליציה חזקה של בעלי מניות גדולים שיתמכו במועמדותה [...] ככל הידוע גם תשובה, אקירוב ועזריאלי תומכים בה". "'ברור שנבחר במאור לאור ההיכרות הארוכה והקשרים העסקיים', אמר מקורב לאחד הטייקונים", נכתב בידיעה.

ב"גלובס", אגב, מופיעים דרך קבע איורים בנושאי כלכלה, המציגים את פני הכותבים. לעתים האיורים המלווים את טורי הדעה והפרשנות בעיתון זה מקבלים חיים משל עצמם. קחו, למשל, את איורו של אלי ציפורי. בשבועות מסוימים, שבהם טורו "גילוי נאות" עוסק במן דהוא שציפורי מחבב, מבט באיור המלווה את טורו מגלה אדם ביישן ומצטנע, שהחיוך הנסוך על פניו נראה כאילו נוצר כתוצאה מאי-נעימות כלשהי. בשבועות אחרים, לעומת זאת, שבהם טורו עוסק במי שבינו ובין עיתון "דה-מרקר" קיים קשר כלשהו, הטון המשועשע הרגיל מקבל גון מריר והחיוך הניבט מן האיור נראה לפתע קטלני.

הטור שפירסם ציפורי אמש הוקדש לדידי לחמן-מסר, שיצאה השבוע נגד ריכוזיות היתר במשק הישראלי וקיבלה מ"דה-מרקר" סיקור אוהד. מי שמתעניין בריכוזיות ובבעלויות צולבות מוזמן לקרוא בעיון את שלושת הקישורים שלעיל ולגבש לעצמו עמדה. מי שמתעניין באמוציות, יכול להסתפק בטורו של ציפורי. כשהוא מבקר את לחמן-מסר, נותר זכר לנימה המגחיכה, אך בכל פעם שהוא מתפנה לעסוק במי שהוא מגדיר "אנשי אמונה בתקשורת", ניתן בקלות לדמיין שיניים חורקות ומיצי קיבה מבעבעים. הם "הולכים איתה ממופע למופע, שותים בצמא את דבריה ונופלים לרגליה", כותב ציפורי. הם מעניקים לה "כותרות מחניפות על מלחמתה ללא חת בבעלי ההון, בריכוזיות ובכוחות האופל", הוא מוסיף. ובעיקר הם "שרים לך שירי הלל במאמרים דביקים, ואת מספקת להם את הכותרות הדרושות במלחמתם העסקית, לאחר שהם נכשלו בתחרות בשוק החופשי". במקום אירוניה נותר בוז בלבד.

התקשורת השתגעה

הדיווחים על האיומים הטלפוניים שהופנו לליליאן פרץ, עוזרת הבית לשעבר של בני הזוג נתניהו, התובעת מהם פיצויים, הגיעו בימים האחרונים לשערי העיתונים. בכמה מן המקרים השתלטו הדיווחים על שערי העיתונים. היה זה בתקופה ישנה נושנה, כשהאיומים יוחסו לסביבתו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. הבוקר, כשהעיתונים מדווחים כי החשוד בשיגור האיומים הוא מטרידן סדרתי בשם אורן אברהם, שככל הנראה ביצע את האיומים מבית-הכלא שבו הוא אסור בלי כל קשר לבני הזוג נתניהו, הדיווח על כך לא מגיע לשערי רוב העיתונים. אף לא כהפניה קטנה.

בשער" ידיעות אחרונות" אין זכר לחשיפת המטרידן, אך יש כותרת ("אפקט שרה") המפנה לרשימה מאת סימה קדמון, המתפרסמת ב"מוסף לשבת" ומוקדשת לנתניהו (קדמון כותבת בין היתר על התערבות נתניהו במינוי שטייניץ לשר האוצר; בראיון ל"גלובס" שטייניץ מכחיש זאת מכל וכל). גם בראש שער "מעריב" יש הפניה לכתבה על שרה נתניהו – "שרה ואני", ראיון עם מזכירתה לשעבר של רעיית ראש הממשלה, שאינה מציירת תמונה מחמיאה של נתניהו. "מעריב" הגדיל לעשות, ומעל הידיעה קצרה על אברהם, המופיעה בעמודי החדשות, ניתן למצוא כותרת בולטת בהרבה הקוראת "שרה השפילה אותי עד בכי". כותרת זו שייכת לידיעה [שרי מקובר-בליקוב] המתמצתת כמה מטענות המזכירה לשעבר, ומפנה לקריאה בהרחבה במוסף "סופשבוע".

"החדשות הרעות הן שהתקשורת השתגעה. החדשות הטובות הן שזה יחריף", כותב דרור אידר ב"ישראל היום", העיתון היחיד שבו החשד כלפי אורן אברהם מגיע עד לשער ("ההר הוליד עכבר"). אידר משלב ברשימתו ביקורת על אמנון אברמוביץ', על יאיר לפיד, על נוני מוזס, וכמו בטורים קודמים פרי עטו –  על האליטה התקשורתית כולה. לצד רשימתו, ידיעה על מעצר אברהם, וידיעה נוספת [כתב "ישראל היום"] המצטטת האשמות שהעלה מיקי רוזנטל בתוכנית "תיק תקשורת" בגנות מו"ל ידיעות אחרונות". הידיעה נפתחת בשורה "מו"ל 'ידיעות אחרונות', ארנון (נוני) מוזס, עוסק בבריונות עיתונאית".

האם מוזס אכן הפך את כלי התקשורת שבבעלותו למכונה המשרתת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלו יותר מאשר את ציבור הקוראים? תשובה מוסמכת ניתן היה לקבל מבית-הדין לעבודה, לו היו מתקיים דיון בהאשמות שהטיח במוזס עיתונאי "ידיעות אחרונות" לשעבר מרדכי גילת. אלא ששני הצדדים העדיפו להימנע ממשפט ובחרו בפשרה. למוזס חסכה הפשרה דיון ואף מתן עדות אישית על מניעיו הנסתרים והתערבותו בעבודת המערכת. לגילת, שכיום כותב ב"ישראל היום", חסכה הפשרה משפט שהיה עלול להימשך שנים ולעלות לו ביוקר. במקום זאת קיבל 600 אלף שקל.

ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ"

אתמול פורסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבה מאת יונתן גור וענת לב-אדלר תחת הכותרת "שיעור מולדת", שעסקה בגורלם של עצים שנשתלו על-ידי גדולי האומה לאורך השנים. הכתבה מעוררת רושם של רשימה פרסומית מטעם הקרן הקיימת לישראל, המיועדת לתלמידי בית-הספר היסודי. היא נפתחת במשפט "בניגוד למה שרובנו אולי חושבים, בימי קדם כמעט שלא היו בארץ ישראל יערות. למעשה, ראשוני המתיישבים היהודים שהגיעו לישראל, בשלהי המאה ה-19, מצאו כאן ארץ שוממה ויוקדת, נטולת כל פיסה אחת רכה של צל". לטקסט התלוו תצלומים שהראו כיצד השתילים הקטנים שנטעו טדי קולק, יצחק בן-צבי, יצחק נבון, זובין מהטה ודוד בן-גוריון צמחו ל"עצים תמירים ויפי צמרת", לשון הכתבה. עוד נכלל בה סיפור על ההחלטה לטעת את מה שהיום מכונה "יער יתיר", היכן ש"השתרגו במהלך השנים כרמי ענבים שהביאו לעולם יינות ישראלים גדולים ואצילים".

בתחתית שער "הארץ" של הבוקר מופיעה ידיעה מאת ניר חסון שכותרתה – "אחרי העץ של הרצל, גם הברוש של אוסישקין התייבש". לידיעה מתלווה תצלום [אלכס ליבק] של גדם העץ שנטע הנשיא לשעבר יצחק בן-צבי בארזה. על-פי הדיווח של חסון, "העץ של הרצל נכרת ונשרף כבר בתחילת המאה הקודמת, מהעץ של חיים הרצוג נותר רק גדם נבול, העץ של בן-צבי נפל בשלג ב-1991 ונשרף באש בשנה שעברה, העץ של שז"ר נראה חולה, וזה של יצחק נבון נעלם כליל ורק שלט ברזל מיותם מציין את מקומו. הסמליות היא בעיני המתבונן".

עיתונאי לשעבר, שכיר חרב בהווה

"תביעה סביבתית הפכה להצגה תקשורתית", קוראת כותרת לכתבה ב"גלובס" [שילה מקנלטי], מתורגמת מה"פייננשל טיימס". זו כתבה אופיינית לעיתונות ההון. היא אינה עוסקת בזיהום נוראי שנוצר ביערות הגשם של אקוודור ובהשפעה ההרסנית שלו על חייהם של תושבי האזור, אלא במאמצי יחסי-הציבור של חברת שברון, הנלחמת בתביעה ייצוגית על סך 27 מיליארד דולר ("התביעה היא הגדולה ביותר בהיסטוריה המשפטית האקולוגית") בשל הנזק שפעילות חברה שבבעלות שברון גרמה, כביכול, למקום.

על-פי הכתבה, חברת שברון החליטה להילחם את מלחמתה בזירה הציבורית. "לשם כך", נכתב, "היא שכרה כתב לשעבר של CNN, האחראי לספר את הצד שלה. היא גם יצרה ערוץ יו-טיוב ייעודי למטרה זו" ושכרה שש חברות יחסי-ציבור. הכתב לשעבר של CNN הוא ג'ין רנדול, " שנשכר על-ידי החברה, שהה במשך חצי שנה באקוודור עם צוות צילום, מפיקים, עורכי וידיאו ומתרגמים. הם סיירו בכל האזור וצילמו עשרות שעות של חומרים, שלבסוף הפכו לסרט דוקומנטרי באורך 14 דקות, לצד סדרת סרטונים קצרים יותר. שברון העלתה את כל החומרים ליו-טיוב באפריל 2009. התובעים טוענים שהצופים עלולים להתרשם שמדובר במקור עיתונאי אובייקטיבי. רנדול דוחה את הטענה שהוא הציג את עצמו כעיתונאי, ומצביע על הלוגו של שברון באתר שבו מוקרנים החומרים".

שמעתם נכון, לדעת העיתונאי לשעבר שמכר את שירותיו לתאגיד הנפט, הלוגו של החברה שהעניקה את חסותה ל"סרט הדוקומנטרי" שלו הוא הגילוי הנאות באשר לאי-האובייקטיביות של התוכן. מן התירוץ הציני הזה ניתן לחלץ יוזמה מבורכת. לפני כמה שנים העלה ג'ף כהן, מייסדו של הארגון FAIR, את הרעיון כי פוליטיקאים ינהגו בדומה לנהגי מרוץ ויענדו על חליפותיהם את סמלילי התאגידים המממנים אותם. ניתן לקחת דוגמה ממר רנדול, להחיל אותו עיקרון על כלל העיתונאים הפועלים בערוצים המסחריים ולחייבם לענוד על דש בגדיהם את הסמלילים של המפרסמים הגדולים המממנים אותם ושל החברות האחרות של בעלי הערוץ. החברות יזכו בעוד קצת פרסומת חינם, הציבור יזכה בעוד קצת שקיפות.

הערה

בעמוד האחורי של "מעריב" מופיעה הכותרת "כינרת מחייכת" [אחיקם משה דוד ועדי חשמונאי]. הסיבה לחיוך היא עלייה של כ-90 ס"מ במפלס הכנרת מאז תחילת הגשמים, עלייה שעד כה לא פורסמה בגלל שביתת עובדי רשות המים. מעבר לשבירת השביתה מצד "מעריב" הבוקר, נוסח הכותרת מטעה. כפי שמצוין בכתבה שאליה מפנה הידיעה, ב"מוספשבת" של העיתון, מדובר ב"עלייה מאכזבת".

ענייני תקשורת

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח [שירות "הארץ"] כי אמן אנגלי עלול להישלח לשנתיים מאסר לאחר שהורשע בבית-משפט טורקי בהעלבת המדינה. העילה – לפני ארבע שנים הציג ציור של ראש ממשלת טורקיה בדמות כלב.

יאיר אטינגר מדווח ב"הארץ" על מסיבת הפרידה שערכה רשות השידור לדניאל פאר. "אבק כוכבים לא היה שם", כותב אטינגר.

שרון שפורר כותבת ב"מוסף הארץ" על התעלמותו של עודד בן-עמי מהרשעתו של עופר גלזר בביצוע מעשים מגונים, כשריאיין אותו לרגל השקת מיזם עסקי חדש שלו.

במוסף "תרבות" של "מעריב" מפנה מאיר שניצר את תשומת לבה של הצנזורה הצבאית לכך שבספרו האוטוביוגרפי של האלוף (במיל') עוזי עילם, שבו, בשל התערבותה, נכתב פעם אחר פעם על אירועים שהתרחשו ב"מדינה מסוימת באפריקה", מזכיר עילם בעמ' 263 כי במסגרת ביקורו באפריקה צפה במחזמר שהוצג ב"פרטוריה הבירה". עוד במוסף זה, אמיר חצרוני מסביר כיצד הזכות לייצוג פרופורציונלי בטלוויזיה פגעה קשות בהכנסות הזכייניות.