כל אחד הוא מיוחד
הנה זה בא. מיכאל לינדנשטראוס כיוון לעיתוני השבת, וקלע בול, כבמטווח של ברווזי צעצוע. קבלו את דו"ח המבקר על אסון הכרמל, טייק 2. והפעם: שוגרה טיוטה שנייה (טייק 2, חלק ג': הוגשה הטיוטה). בפרקים הקודמים: הסתמן תוכנה של הטיוטה הראשונה, הודלפו מסקנותיה, הובאו תגובות המבוקרים מפי מקורבים, הסתמן תוכנה של הטיוטה השנייה, הדלפות, תגובות ראשוניות. בפרקים הבאים: תגובות המבוקרים המפורטות לטיוטה השנייה, מסתמן תוכנו של הדו"ח, הודלפו מסקנות הדו"ח, פרסום מסקנות הדו"ח, תגובת המבוקרים. הכינו את הכותרות.
"המבקר מטיל אחריות מיוחדת על שטייניץ וישי בדו"ח אסון הכרמל", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "האחראים למחדל באסון הכרמל", נוקבת כותרת, השנייה בגודלה על שער "ידיעות אחרונות". ב"מעריב", הכותרת הראשית: "ישי ושטייניץ יוצאים למתקפה נגד המבקר". ו"ישראל היום" מגיש בכותרת גם וגם: "המבקר: הם אחראים; שטייניץ: הזוי. ישי: לא אתפטר" ("לינדנשטראוס: אחריות מיוחדת לשרי הפנים והאוצר", בכותרת הגג). בכותרת המשנה ב"ישראל היום" מעניקים הרחבה לציטוט משטייניץ: "ההאשמות הזויות באופן קיצוני".
נוסח דומה של האשמת שטייניץ מופיע באופן בולט על שער "מעריב" וחוזר בתוככי הידיעה ב"ידיעות אחרונות". ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים להדגיש בשער את תוכנה של אותה "אחריות מיוחדת" שהטיל המבקר על שני השרים: "שר האוצר פגע בתפקוד שירותי הכבאות כשהתעקש לא להעביר תקציב. שר הפנים לא גילה מעורבות במערך הכיבוי האווירי".
בכותרת המשנה ב"מעריב" כותבים כי "לינדנשטראוס מקל עם הדרג הביצועי ומחמיר עם השרים", ואף מקדישים ידיעה ל"ביקורת על המבקר": "משפחות שכולות: לינדנשטראוס מקל מדי עם המשטרה". כפי שכבר נכתב כאן, השימוש העיתונאי בעמדתן של המשפחות השכולות אינו עיתונאי כלל, מקסימום פרוזה או חומר לטור אישי, זאת משום שבקרב הקהל הגדול הזה (לדאבון הלב) ניתן למצוא בעלי דעות שונות והפוכות. לפעמים אפילו אצל אותו אדם עצמו. בכל אופן, ב"ידיעות אחרונות" טוענים דווקא כי קציני המשטרה הבכירים בזמן האירוע אכן יואשמו בדו"ח ב"אחריות כוללת" או ב"כשל פיקודי" (לפי העניין). ב"הארץ" נותנים רשימה מעט שונה של קצינים.
בעלי הזיכרון שמו לב להבדל בין הטיוטה הנוכחית לדו"ח המבקר על מערך הכיבוי שהוגש מעט לאחר האסון: אז איכלסו שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו את השורה הראשונה של ספסל הנאשמים יחד עם שטייניץ וישי. כעת ברק נעלם לגמרי (במקומו מופיע השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ'), ונתניהו יואשם לא ב"אחריות מיוחדת", אלא ב"אחריות כוללת", בניגוד, אגב, לקביעות של בן כספית ב"מעריב" ושל אמיר אורן ב"הארץ" לפני כמה חודשים, ובהתאם למה שכתב אז שלום ירושלמי. "הארץ" הוא היחיד היום המדגיש בידיעה המרכזית (המפורטת ביותר מבין הידיעות אצל המתחרים) דווקא את אחריותו ("הכוללת") של נתניהו.
זה המקום לבאר את ההבדל בין המונחים דלעיל, כפי שכותב נועם שרביט ב"מעריב": "החל משנות ה-70 ועדות החקירה (בעקר אגרנט וכהן) עיצבו את האחריות המיניסטריאלית ('אחריות פרלמנטרית', כלשונן), שאותה הגדירו כאחריות כוללת של השר לכל הנעשה במשרדו, לכל מעשה או מחדל של פקידיו, אפילו אם לא היתה לו ידיעה או אשמה. הוועדות הבחינו בין אחריות זו לאחריות אישית המתייחסת למעשה או למחדל של השר עצמו ולחובתו להפעיל שיקול דעת סביר". לינדנשטראוס, כותב שרביט, "הגיע למסקנה שבין האחריות האישית למיניסטריאלית קיים חלל שיש למלא. כחלק ממדיניותו להטיל אחריות אישית ולדרוש מסקנות אישיות מראשי הפירמידה, החליט לעצב נורמה חדשה בדמות דרגת ביניים של 'אחריות מיוחדת'".
ההערכות בעיתונים הן כי לינדנשטראוס לא יקרא להתפטרות השרים האחראים (וממילא הדבר מחוץ לתחום אחריותו של משרד המבקר), אלא יצפה שמסקנות הדו"ח יגררו לחץ ציבורי שיחייב התפטרות. ההערכות בעיתונים הן שלמרות הלחץ הציבורי, אף אחד מהשרים לא יתפטר. לצד סיקור הדו"ח מדווחים העיתונים כי מי שצפוי להחליף את לינדנשטראוס (שיסיים את תפקידו באוגוסט) הוא שופט המחוזי בירושלים יוסף שפירא, שסביבו יש "הסכמה רחבה בכנסת", לשון הידיעה ב"ידיעות אחרונות". ומוסף "שבת" נפתח בציטוט מ"עין איה" של הרב קוק על אודות "עבודת הכלל": "[...] על כן אין מידת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן, כי אם לפי איכות הפעולה".
כוחנו בעורפנו
יש עוד גורם שחמק מן הדו"ח, אם לסמוך על המצג שמראה התקשורת: הכבאים. האם לאנשי מערך הכיבוי עצמו אין קשר למחדלים שנכרכו בשריפה בכרמל? לא רק המבקר (כאמור, על-פי הידוע מהפרסומים), גם התקשורת מזניחה בדרך כלל את העיסוק בכבאים ובכבאיות, ובעיקר במערכת המנהלת אותם. "מעריב" הצטיין בכך שלאחר השריפה הקדישו כתביו (שלום ירושלמי ואביב לביא) תשומת לב לסרבול, לנפוטיזם ולריחות אחרים של שחיתות שנידפו ממערך הכיבוי והרשויות המקומיות שבאמצעותן הוא פועל.
העיתונים, כמו המבקר, מעדיפים את הדרג המדיני, או לפחות את בכירי הדרג הביצועי. אין בכך פסול, האחריות לא צריכה להיעצר אצל הש"ג, אלא שבין הש"ג בתחנת מכבי האש ובין שרי האוצר והפנים יש מרחב גדול הכולל, ובכן, את רוב מה שישנו. עיסוק בנעשה במרחב הזה יכול היה, כתוצאת לוואי, להאיר באור חיובי את דרישת האוצר לרפורמה במערך הכיבוי. אם לשטייניץ יש יועץ תקשורת טוב, הוא ודאי אסף חומרים מתאימים.
הרווח המשמעותי מסיקור של מערך הכיבוי עצמו, על המנהלות והמנהלים הישירים שלו, היה יכול להיות, כמובן, לציבור הישראלי. כעת, כשאפשרות של תקיפה ישראלית באיראן ובעקבותיה תגובה פוטנציאלית של ירי טילים על העורף הישראלי הולכת והופכת מוחשית, ניתנת לעיתונים הזדמנות לעסוק בשירותי ההצלה בישראל באופן רציני ומעמיק, ולא כחלק מחיפוש בדיעבד של אשמים באסון.
"ידיעות אחרונות" מנצל היום את ההזדמנות הזו כשהוא מגיש בכותרת הראשית שלו ממצאים של דו"ח שעניינו מוכנות העורף: "איפה עדיף לגור בזמן חירום", נכתב בה לצד הלוגו "חשיפה". "מומחים להיערכות העורף בדקו כ-100 רשויות מקומיות בישראל וחיברו דו"ח מדאיג: כ-30 יישובים קיבלו בביקורת ציון 'נכשל'. המשמעות: הם אינם ערוכים למלחמה. לעומתם, נמצאו רשויות ערוכות היטב".
לצד התצלום המרכזי הסתמי, של אדם עוטה מסכת גז, רשימה של "5 יישובים מוגנים" ו"5 יישובים לא מוגנים". השנייה כוללת את בית-שמש, ראש-פינה, גבעת-שמואל, ירוחם ושדרות. הראשונה את דימונה, ירושלים, רמלה, בת-ים ונתניה.
ובמוסף "השבוע" של "הארץ", כותרת כתבת השער היא "תקיפה באיראן? עדיין לא". "הגרעין האיראני אמנם מאיים על האזור כולו, אך בהלת המלחמה הצפויה מוקדמת מדי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אמיר אורן. "נתניהו וברק צריכים להבטיח את ההיתכנות המבצעית של המהלך, לגבש לעצמם רוב פוליטי ולגייס לצדם חזית דיפלומטית. בינתיים, הידידה הגדולה שבלעדיה המבצע יהיה בלתי אפשרי מדברת על מגננה ולא על מתקפה".
"הדהרה אל העימות", נכתב בכותרת הטור של נדב איל ב"מוספשבת" של "מעריב": "הזלזול האיראני בפקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית, ההצהרה של שר ההגנה האמריקאי שלא הוכחשה על תקיפה ישראלית באביב, נסיון ההרגעה המאולץ של אובמה, כולם מובילים לנקודת האל-חזור", נכתב בכותרת המשנה.
פיצוץ
"שביתה גם היום", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אמש התפוצצו המגעים בין ההסתדרות לאוצר על התנאים לעובדי קבלן במגזר הציבורי". דברים ברוח דומה נדפסים גם על שערי העיתונים האחרים.
תשכחו מזה
"כ-140 הרוגים מהפצצות בסוריה; האופוזיציה: הצבא מכין נשק כימי", מדווחת כותרת ב"הארץ". "אסד שולח את מסוקי הקרב לחומס", לשון כותרת ידיעה ב"מעריב". "אסד הבריח את ילדיו לאירופה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום" ("חשיפה"). "האם סוריה שלמחרת אסד תהיה יותר ידידותית כלפי ישראל או לפחות פחות עוינת? תשכחו מזה", כותב חגי סגל ב"מקור ראשון".
המועמד של "ידיעות"
"בוסקילה: 'יכולתי להביא כבוד לישראל'", נכתב בכותרת ידיעה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "אירוויזיון המריבה", מכריזה כותרת הגג האדומה. "הבחירה בלהקת איזבו כנציגת ישראל באירוויזיון 2012 ממשיכה לעורר הדים בתעשיית המוזיקה וברשות השידור", קובע רז שכניק בפתח הידיעה. זו כבר הידיעה השנייה השבוע המוקדשת להשמצת הבחירה לנציגת ישראל באירוויזיון, החתומה על-ידי שכניק ומתפרסמת ב"ידיעות אחרונות". הסיבה לכך היא, כמובן, ההדים שעוררה הבחירה דווקא במערכת "ידיעות אחרונות", ובמיוחד במערכת מוסף הבידור של העיתון, "7 לילות".
על שער אותו מוסף, המחולק היום למנויים, מוצגת תמונתה של זמרת הפופ מאיה בוסקילה ולצדה הכיתוב באותיות גדולות המכסות את מה שנשאר מן השער: "דיכאון קיומי, התקפי חרדה יומיומיים, מחשבות טורדניות על כך שנגמרה לה הקריירה ומה שמחכה בפינה זה רק מוות קטן ושגרתי. כן, השנתיים האחרונות לא היו קלות עבור מאיה בוסקילה. אבל מחר היא טסה ל'חי בלה-לה-לנד 2' ובקרוב גם תופיע באירוויזיון. החיים החדשים והמתוקים שלה מתחילים עכשיו". על החתום: רז שכניק.
כן, נכתב שם, לא טעיתם, שבוסקילה היא שזכתה להיות נציגת ישראל בתחרות הזמר האירופית. כפי שדיווח השבוע דוד אברהם ב"וואלה", הסיבה לטעות היא המועד המוקדם של ירידתו לדפוס של המוסף: יום שני, עוד לפני שהתפרסמו תוצאות הבחירה בנציג. טעויות קורות, אין בכך דבר יוצא דופן, אולם הדרך שבה מתמודדים ב"ידיעות אחרונות" עם הטעות הנוכחית היא גם מכוערת וגם מעמידה אותם באור מגוחך.
היא מכוערת משום שההתקפה של העיתון על הנציגים שנבחרו, חברי להקת איזבו, נראית נגועה בקטנוניות ורצון ילדותי לנקמה במי שעל כורחו ובלא ידיעתו גרם לעיתון להיראות מגוחך. והיא מגוחכת (גיחוך על גבי גיחוך) משום שהיא לא רק נראית כזו, היא באמת כזו: ב"ידיעות אחרונות" ובמיוחד ב"7 לילות" היללו ופיארו את שמה של הלהקה במשך השנים. כך לפני ארבע שנים נבחר אלבומה למקום השני מבין אלבומי השנה, התפרסמה על אודותיה כתבה גדולה שהכתירה אותה כ"הלהקה הישראלית הטובה האחרונה", וגם ביקורת מחמיאה מאוד שכתב רביב גולן, היום עורך המוסף.
יש עוד: לפני שלוש שנים התפרסם בעיתון ראיון נוסף עם רן שם-טוב, מנהיג ההרכב, ולפני שנתיים נכתב על הלהקה בעיתון כי זו "עדיין הלהקה הכי טובה בארץ היום", ובהזדמנות אחרת כי "בארץ עדיין אין להם מתחרים". בוסקילה, אגב, הגיעה למקום השמיני בפסטיגל.
ההתנהלות הזו מעלה שאלות נוספות: מדוע במקום שכתב הבידור שכניק יינזף בשל המידע המוטעה שהביא לעורכים, הוא מקבל פעם אחר פעם במה בעמודי החדשות כדי לנסות להציל, בדרך העקומה שתוארה לעיל, את כבודו האבוד? איזה כוח יש לשכניק, מי שהיה חתום על כתבות חיסול כמו זו שכוונה נגד רביב דרוקר, על עורכי "ידיעות אחרונות"?
וחשוב יותר: מדוע עורך "7 לילות" הסכים לפרסם כותרת ראשית על החלטה של ועדה שטרם נקבעה? האם סבר שההתחככות של שכניק עם שלמה ארצי הביאה לכך שנחה עליו רוח הקודש? כנראה שלא, כנראה שמישהו ב"ידיעות אחרונות" סבר ששכניק אכן יודע מה תהיה ההחלטה. וכאן כבר לא מדובר בהתנהלות עיתונאית מכוערת או מטופשת, אלא בניחוח של משהו חמור יותר: כיצד עיתונאי יודע מראש מה תהיה ההחלטה של ועדה ציבורית של רשות השידור? יוסף שפירא, לעיונך. ואולי גם הידיעה על מינוי שפירא הקדימה את המאוחר.
עושים לביתם
הטור השבועי של שי (אחד מסגניו של עורך "מעריב") ומיכל (אשתו) גולדן במוסף "סגנון" (של "מעריב") מוקדש לקידום עסקי הייעוץ של האחרונה.
ענייני תקשורת
עמנואל סיון כותב רשימה "על מורך הלב האינטלקטואלי של כמה שמאלנים רדיקליים", המוקדשת למוחמד ארקון וז'אק רנסייר, אקדמאים צרפתים שסירבו להגיע לכנסים אקדמיים משום שנערכו בישראל, מפחד התגובות בחוג החברתי שאליו הם משתייכים. "מסתבר אפוא כי המסורת מוגת הלב של השמאל הפסבדו-רדיקלי חיה ונושמת", מסכם סיון, והדבר הראוי לציון הוא כי רשימתו מתפרסמת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".
כתבת השער של מקומון "ידיעות" בחולון ובת-ים עוסקת ב"בית-קברות מיוחד שהוקם בבית-העלמין בחולון", ובו "טומנים תמורת 2,000 שקל איברים כרותים של אנשים שעודם חיים".
מה היא הכותרת של העיתון הישראלי-לאומי, זה שמחירו הוא היקר מבין עיתוני ישראל? איני יודע. האנשים הטובים ב"מקור ראשון" שכחו לספק אותה היום, יחד עם שאר חלקי העיתון שהגיעו לביתי. בשבוע שעבר העיתון כלל את כל חלקיו, אבל הגיע לתיבה רק בצהריים. אגב, חוץ מ"גלובס", שמחולק בחלוקת ערב צפופה, "מקור ראשון" הוא העיתון היחיד שמגיע לתיבת הדואר במקום לסף הדלת.
ומלה מהפייסבוק של עידו קינן: "לנוחות הקוראים, החל מיום שישי זה יאוחדו שניים ממוספי הדגל שלנו ויקראו מעתה 'תרבות וספרות וספורט'. לגיליון הראשון מצורף פוסטר של המשורר והשרירן סמואל בקט".