אש בעיירה

אתמול מסר מבקר המדינה את טיוטת הדו"ח שהכין משרדו על השריפה בכרמל לבעלי תפקידים מושאי הביקורת. הטיוטה, או חלקים נבחרים ממנה, הגיעו גם לעיתונאים, והם מספקים לעיתוניהם את הכותרות הראשיות (במקרה של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות") או המשניות ("ישראל היום" ו"מעריב").

"המבקר על ישי: רשלנות גבוהה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "'מחדלים וכשלונות הובילו לשריפה הטראגית', אמר לינדנשטראוס אחרי ששיגר מכתבי אזהרה לשרים ישי, אהרונוביץ' ושטייניץ ולראש הממשלה נתניהו. ישי: הייתי היחיד שפעל". לפי טובה צימוקי, החתומה יחד עם יובל קרני ומאיר תורג'מן על הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת, האשם המרכזי לפי הדו"ח הוא ישי. אחריו אהרונוביץ', "ובמידה פחותה" גם נתניהו ושטייניץ.

דווקא "הארץ" בוחר למנף את דו"ח המבקר כדי לבצע סיכול ממוקד בעיקר בראש הממשלה: "נתניהו, שטייניץ, ישי ואהרונוביץ נושאים באחריות למחדל הכרמל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מתחת למלים "המבקר צפוי לקבוע בדו"ח השריפה". "שיעור באחריות", מוכתר על השער טורו של אמיר אורן: "האחראי העליון לכל, ולא רק להצלחות, הוא כמובן ראש הממשלה", נכתב בתמצית הטור. הצלמת מיכל פתאל לכדה את נתניהו ברגע שבו הוא משפשף את עינו, והעורכים בחרו בתצלום הלא מחמיא לתמונה המרכזית על השער.

ב"מעריב" מוותרים משום מה על כותרת ראשית להודעה על הטיוטה. זו אינה ביקורת על ההחלטה, להפך, יש לשאול מדוע העיתונים אינם מחכים עם הכותרות הראשיות ליום הגשת הדו"ח או סמוך לו, אז יוכלו להגיש את המידע המלא והמפורט (הדו"ח מכיל כ-1,000 עמודים), ולא רק רשימה לתליין, אולם "מעריב" ופרשנו בן כספית פימפמו את הדו"ח והמסקנות הצפויות בחדווה רבה בשבועות האחרונים, וכעת נדמה כאילו התלהבות העורכים פחתה.

להבותיו של כספית, על כל פנים, לעולם אינן נמוכות. הוא מקבל כותרת – השלישית בגודלה - על שער העיתון, "בסירה של ביבי", וטוען כי במהלך השריפה עצמה ניסה נתניהו בכל דרך להסיט את אש האחריות ממנו אל שר הפנים אלי ישי, ו"אתמול הגיע מבקר המדינה ושפך מים קפואים על התיזה הזו". כאמור, הגישה הזו של כספית, שגם "הארץ" אוחז בה, מנוגדת לנכתב בדו"ח עצמו אליבא ד"ידיעות אחרונות" (שאין לחשוד בו באהדה לנתניהו).

כרגיל ב"מעריב" (וזה ציון לשבח), יש גם קולות אחרים. בעוד כספית קובע כי "נתניהו לא הצליח לבדל את עצמו. זה המחדל שלו. רשום על שמו בטאבו", שלום ירושלמי כותב במדור הדעות של העיתון כי בעוד שאחריות "מיניסטריאלית" "תודבק" לכולם, אחריות אישית תוטל רק על ישי ושטייניץ. "בנימין נתניהו יתחמק, כרגיל, מהדו"ח", קובע ירושלמי. אגב, בשולי הדיווח של "הארץ" מוזכר כי יש עוד גיבור לדו"ח: שר הביטחון אהוד ברק, ש"לא תיקן את הליקויים ממלחמת לבנון השנייה".

ומה ב"ישראל היום"? טיוטת הדו"ח מקבלת כותרת ברצועה במעלה השער, "המבקר: אחריות מיניסטריאלית למחדלים בכרמל"; "צפוי דו"ח חריף שימתח ביקורת על נתניהו, על השרים ישי, אהרונוביץ' ושטייניץ, ועל בכירים במשטרה ובשב"ס. לשכת ראש הממשלה: 'לפנינו היו עשרות שנים של הזנחה'". בניגוד לכל העיתונים האחרים, השומרים את הכפולה הפותחת לדיווח על הדו"ח, ב"ישראל היום" הוא נדחק לעמ' 9. "אף אחד לא יוצא נקי" היא כותרת הידיעה שם. תמונתו של נתניהו אינה מופיעה שם, והיא נעדרת גם מעמוד השער.

הערכים

כאמור, "מעריב" מעדיף לשמור את הכותרת הראשית שלו לעניין אחר. "מנו והמפגינים: מפגש ראשון", היא מדווחת. "יו"ר ועדת יוקר המחיה פרופ' מנואל טרכטנברג הגיע אמש במפתיע דווקא למאהל בכיכר המדינה בתל-אביב: 'אני ברכבת הרים. זה כאוס טוטאלי'", נכתב בכותרת המשנה.

"לציבור צריכות להיות ציפיות ריאליות מוועדת טרכטנברג", אומר "חבר בוועדה" לאסף שטול-טראונינג מ"הארץ". "נוכל לשפר את מצב הרווחה ברוב התחומים, אבל מדובר בתהליך הדרגתי וגם לא מקיף מדי. בתחום הדיור, חוץ מדיור סוציאלי, המדינה לא יכולה לעשות הרבה". כותרת הידיעה המרכזית באותו עמוד של "הארץ" היא "טרכטנברג לאנשי המחאה: 'אתם תעצבו את גורלכם'".

זה, כך נדמה, צריך להיות המסר המרכזי של המחאה הנוכחית, ולא פרטי השינויים הכלכליים שיבואו כעת – וטוב שיבואו. המבוי הסתום שאליו הגיעה החברה הישראלית בשנים האחרונות, אחרי תהליך ארוך של עיצובה מחדש החל משנות ה-80 (ויש יאמרו: עוד קודם לכן), צריך לבוא על פתרונו גם בתחום הכלכלי הפרטני, בתיקון של נזקי הקפיטליזציה (אותם נזקים שמדינות רבות אחרות סובלות מהם), אולם שם אין דווקא יתרון לדפני ליף ואיציק שמולי על בנימין נתניהו ויובל שטייניץ.

התועלת החשובה שהביאה המחאה בתחום זה היתה בעצם קיומה, שהכניס פלפל חריף באחוריהם של השינויים הנדרשים במדיניות הכלכלית של ישראל, שינויים שככל הנראה היו מתרחשים, כך או אחרת. רפורמות במסים או ביוקר המחיה הן לא ראי הכל, אולי אפילו לא החלק החשוב. ההתעוררות הציבורית הנוכחית היא קודם כל התעוררות ערכית, והמצוקות הנוכחיות הן קודם כל תרבותיות. יעידו אחוזי האבטלה הבלתי נראים ואחוזי הצמיחה המלבלבים.

"נפגעי דת הצריכה" היא כותרת טורו של סבר פלוצקר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "הדור הצעיר במערב", מצטט פלוצקר סוציולוג בריטי שחיווה דעתו על ההתפרעויות האלימות במדינתו, "מתחנך, גדל וחי בחברה צרכנית, חברה המקדשת את הצריכה הפרטית והופכת את אספקת היצר הצרכני לתכלית החיים הטובים והנכונים. המרדף אחר הצריכה ממלא את חיינו ומשתלט על תודעתנו ורוחנו; אנחנו משתעבדים לו". "התאווה לצרוך הכל ובזול שלא באה על סיפוקה היא רגש עז, המתורגם בקלות לזעם [...] הסערה בערי בריטניה אינה מהפכה. היא פרי באושים של דת הצריכה", הוא מסכם.

פלוצקר, כמו ירון לונדון ועיתונאים ותיקים אחרים, לא באמת אוהד את המחאה הזו (טורו הראשון, שבו קרא למוחים ללכת לגור בחולון, יעיד יותר מכל אלו שבאו אחריו). אפשר לשער שהוא רואה במוחים ובמי שעומדים בראשם ילדים מבולבלים. לאו דווקא שלא בצדק. הוא רואה בהם גם מפונקים. לאו דווקא שלא בצדק. הצד השני של מטבע ההפרטות והטייקוניזציה הוא הצריכה המוגזמת, הרהבתנות והרעבתנות. הקניונים ושדות התעופה המלאים שב"ישראל היום" אוהבים לנפנף בהם אינם סימן לכך שאין בעיה. הם-הם הבעיה.

"שיבת הערכים", מוכתר טורו של נדב איל על שער "מעריב". "כמו שבויים שחוזרים הביתה, חוזרים הערכים לשיח הציבורי בישראל. חיוורים וצנומים, מזועזעים עדיין [...] זוהי משמעות עמוקה ופוליטית של קיץ 2011. זמן רב מדי המערכת הפוליטית שלנו בזה לערכים. השיח הערכי נחשב לנאיבי, למוקצה מחמת מיאוס ובעיקר – ללא אפקטיבי. הכוח היה העיקר. [...] ישראל של עכשיו יוצאת לכיכרות ותובעת צדק חברתי, עם שלטים שצוירו בבית ולא הוזמנו אצל יועץ אסטרטגי. כאשר היא מגיעה לכיכרות, היא מדברת סולידריות".

התקשורת אינה יכולה להשפיע באופן ישיר על שינויים בשיטה הכלכלית הישראלית. התקשורת אינה יכולה להשפיע באופן ישיר כמעט על שום דבר עקרוני הקורה במדינה. התקשורת יכולה בהחלט לעצב שיח, לקבוע נורמות, להנחיל ערכים.

הההתעוררות הציבורית הנוכחית הצליחה כבר, בצירוף נסיבות מופלא, לעזור לתקשורת לשנות את השיח. כבר כחודש שעל ראש סדר היום התקשורתי נמצאים נושאים חשובים שבדרך כלל נדחקים לאחרוני העמודים הפנימיים, אם הם בכלל זוכים להתייחסות כלשהי.

התקשורת יכולה לעזור למחאה בצורה הרבה יותר עמוקה ואמיתית מאשר רק היקף כמותי גדול ועצום של סיקור (שהמוחים עצמם, ממילא, חושבים שהוא מועט מדי). התקשורת יכולה לשמר את שינוי השיח (גם הוא החל להתרחש ממילא, והיה מהגורמים שאיפשרו את יציאתה של המחאה לפועל מלכתחילה ממילא, כפי שייכתב בספרים שייכתבו על הנושא). התקשורת יכולה להפוך על פניו את סדר העדיפויות שהונהג כאן.

אתמול סיפר כתב ynet בכנס באוניברסיטת תל-אביב כי הוא ראה כיצד אייטם על המחאה עקף בפופולריות שלו אייטם בכיכובה של הדוגמנית בר רפאלי. ההתעוררות הציבורית הספונטנית שאנו חווים כעת הצליחה להפוך על פניה את משוואת המעניין והחשוב התקשורתית חזרה אל החשוב והמעניין. לקראת דעיכתו הצפויה של השלב הגלוי של ההתעוררות, התקשורת מחויבת ליטול על עצמה את המשך שידוד המערכות הזה.

והספינים

במקביל לפעולתה של ועדת יוקר המחיה (צוות מנו, צוות רוטשילד, כל כותב לפי טעמו), התאגדה קבוצת אקדמאים למעין "ועדת צללים" שתפעל גם היא לגבש מדיניות כלכלית-חברתית. הקשר בין הקבוצה הזו ובין אנשי מחאת האוהלים הוא לכל הפחות מורכב, אם קיים בכלל. זה לא מפריע ל"ישראל היום" לכתוב בכותרת הראשית: "יועצי המחאה: לתקן שמאלה".

"המוחים הקימו צוות יועצים, תשובה לוועדת טרכטנברג", נכתב בכותרת המשנה. "רובם: בעלי השקפת עולם חברתית-סוציאליסטית. הודיעו כבר אתמול: 'שרי הממשלה לא מבינים את עומק המיאוס מהשיטה הכלכלית שהנהיגו כאן; התביעה היא לשינוי השיטה, לא למקצה שיפורים". "רבים מהמומחים נמנים עם השמאל", חוזרת ומתריעה כותרת המשנה בכפולה הפותחת.

"הציטוט הזה משקף את ההשקפה האנטי-קפיטליסטית של ראשי המחאה, והמומחים שבחרו אכן נמנים עם מחנה השמאל הפוליטי-כלכלי", מגלים בזעזוע דן לביא, מתי טוכפלד ושלמה צזנה אחרי שהם מצטטים את "מארגני המחאה". במסגור הזה שבו בוחרים היום קברניטי "ישראל היום" יש כל-כך הרבה פתטיות וגניבת דעת, שיש לקוות שמדובר ביוזמה עצמאית ולא בהכוונה ממי שאמור לנהל את ענייני המדינה.

ההאשמה החוזרת ונשנית בשמאלנות כלפי חבורת הפרופסורים הזו מטעה: בישראל שמאל וימין הן תוויות המחולקות לבעלי דעות ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי, לא ביחס לדעות כלפי ההפרטה. האזרח הישראלי, והסקרים מוכיחים זאת, נוטה מטבעו לכלכלת שמאל, לערכים של עזרה לזולת ומדינת רווחה. זוהי גם המורשת היהודית של אלפי דורות, שעל דגלה מתנוססים השבת והשמיטה.

"קפיטליזם" אינה אידיאולוגיה ישראלית כמו "ארץ ישראל השלמה". הכותרת "לתקן שמאלה" היא לכן ניסיון פתטי לעורר שנאה, וזריעת הפחד מה"אנטי-קפיטליסטים" בעיתון שקורא "לזכור שאנחנו ישראלים" היא נטע זר אמריקאי, בעידן שבו גם בארה"ב כלכלנים "ימנים" מכים על חטא ומבשרים על מות הקפיטליזם כפי שהכרנו אותו.

לא רק מימין, גם משמאל יש ספינים. הדגל שלהם הוא המתנחלים, וגם החרדים, כשיש מצב רוח. היום נושא את הדגל הזה נחום ברנע, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "לסכומים האלה יש משמעות גדולה בוויכוח שניטש היום על צדק חברתי", הוא כותב על כספי הפיצויים שניתנו למפונים מגוש-קטיף. בהמשך הוא כותב כי אף שרוב ההטבות הכספיות שניתנו למתנחלים הופסקו, הרי ש"לא מביאים בחשבון את האפשרות שיום אחד יוחלט לפנות משם את חלקם או את רובם, ואז, לפי הסטנדרט שנקבע בגוש קטיף, החשבון יגיע למאות מיליארדים".

זוהי מתימטיקה עצובה ומגוחכת, שבה מי שמפעל חייו נהרס, מי שהדמוקרטיה קורעת אותו מהבית שהיא עצמה איפשרה לו לשבת בו, נדרש לשאת על מצחו את תג המחיר של אותה הריסה ושל אותה קריעה. כאילו עלות חורבנו היא המפרידה בין מדינת ישראל ו"צדק חברתי". הפובליציסטים – שוב, גם כאן מתבלטים המבוגרים – הכותבים על ההתעוררות הציבורית הנוכחית דרך הגרוש של הגוש מוכיחים כי הם עברו תהליך התנתקות.

הרי היקיצה הזו התאפשרה רק כשהכוחות התוססים של הציבוריות הישראלית הצליחו לשלוף את ראשם מהבצה של הסכסוך. הרי אחד החוליים החמורים של החברה הישראלית, העכשוויזם, שפן אחד שלו הוא תרבות צרכנית נוסח לאס-וגאס, הוא גם מה שאיכל את השמאל הישראלי הקלאסי. הסכסוך הישראלי-ערבי לא יודע לספק סיפוקים מיידיים, ולכן מאז אוסלו וקמפ-דייוויד אותו שמאל שרוי בתרדמת. ההתעוררות הנוכחית אינה עכשוויסטית או פתרוניסטית, והיא לא עוסקת בגבולות. היא עוסקת בלב.

"מחאת האוהלים המתרחבת ממשיכה לעורר תגובות רבות, מכיוונים רבים. מאכזבות במיוחד, אבל אולי בעצם גם הכי צפויות, הן תגובותיו של השמאל הישן – שאולי אינו מבין עדיין שסוג ההתנהגות שלו הוא בדיוק מה שריסק את השמאל, ושאולי גם אינו מבין שאם המחאה הזאת תקרום עור וגידים מבחינה פוליטית לאורך זמן, היא תיצור שמאל חדש; בהחלט לא עוד מהקדימה-עבודה-מרצ המוכר", כתב אלמוג בהר ב"העוקץ".

"המשותף לכמה מן התגובות הללו היה הדיכוטומיה המוכרת בין אויבי הציבור הישנים והקבועים של השמאל הישן, חרדים ומתנחלים, לבין המוחים שתוארו כנאורים, כפרודוקטיבים וכאנשי 'ישראל היפה'. מאכזב היה שדווקא מספר אנשי תרבות, ספרות ומוזיקה הובילו תפיסות ריאקציונריות כאלה, שאינן מבטאות חשבון נפש אמיתי של השמאל הישן לא עם כשלונותיו בעבר, לא עם שיתוף הפעולה שלו עצמו עם הכלכלה הניאו-ליברלית וההפרטה בעשורים האחרונים, ולא עם זניחתו את החברה הישראלית לטובת דיבורים בעלמא על מזרח-תיכון חדש".

ובינתיים, בלשכת ראש הממשלה

"להלן מבנה מועצת מקרקעי ישראל כפי שנקבע בחוק 'הרפורמה ההיסטורית' של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעבר לאחרונה בכנסת: השר הממונה (שר השיכון) יהיה יושב-ראש המועצה ובעל זכות הצבעה מכרעת במקרה של קולות שווים בהצבעות. לצדו 13 חברים נוספים ממונים: 7 נציגי הממשלה ו-6 נציגי הקרן הקיימת לישראל", כותבים משה ליכטמן וסטלה קורין-ליבר ב"גלובס".

"'מועצת מקרקעי ישראל' – מיותרת, חסרת טעם, חסרת סמכויות, חבל על הכסף וחבל על הזמן שמבזבזים בה ועליה", הם קובעים. "כמה סמלית ההפגנה הסוערת שנערכה בשבוע שעבר נגד הישיבה של מועצת מקרקעי ישראל, שהיתה ישיבתה הראשונה אחרי השלמת החקיקה של הרפורמה והפיכת ממ"י, מינהל מקרקעי ישראל, לרמ"י, רשות מקרקעי ישראל. לכאורה, מועצת המקרקעין היא בעלת האחריות והסמכות על מקרקעי המדינה. כשבודקים את מבנה מועצת מקרקעי ישראל, מזדקרת בעיה יסודית: אין במועצה כל ייצוג אמיתי לציבור. אין שם אפילו נציג ציבור עצמאי אחד, שיבחן את ההצעות המגיעות למועצה דרך העיניים החדשות, שלאורן הוקמה רשות המקרקעין: שקיפות ושיתוף הציבור בעיצוב המדיניות החברתית. אם תרצו, ביישום 'הצדק החברתי'".

נותנים לו קרדיט, סוויס

אתמול, כזכור, היתה הכותרת הראשית של "כלכליסט" ציטוט מפי הגבורה עצמה, "בעל השליטה באי.די.בי נוחי דנקנר": "משבר קרדיט-סוויס מאחורינו. עכשיו צריך להרוויח כסף". אף שהעורכים העניקו לידיעה את הכותרת הראשית, היא עצמה היתה קבורה בעמ' 29. גולן חזני דיווח שם בפתיחת הכתבה על "מאחורי הקלעים" ועל "חדר מצב" ש"איישו" דנקנר ובכירי הקבוצה, ועל דנקנר ש"החליט לממש חלק מהפוזיציה בקרדיט-סוויס". רק להוסיף פסקול גרוע ואת יאיר לפיד, ולשדר.

בעומק הכתבה נכתבו גם משפטים המרמזים על אופי אחר לגמרי שהעורכים היו יכולים להעניק לכתבה: "כור השקיעה בקרדיט-סוויס כ-7 מיליארד שקל [...] ההפסד הכולל של כור מההשקעה בקרדיט-סוויס עדיין לא נחשף, אולם ל'כלכליסט' נודע כי ההפסד ממימוש המניות עומד על כ-800–900 מיליון שקל", ובהמשך, בתמצות נפלא, כותב חזני: "ומה לגבי ההמשך? את ההשקעה של כור בקרדיט-סוויס עד כה ניתן לחלק כאמור לשניים: חלק ראשון של רווחי עתק, חלק שני של הפסדי עתק". מה זאת אומרת הפסדי עתק? "ההפסד מאיים על יציבותה של כור, ובעיני רבים איים גם על קבוצת אי.די.בי בכלל".

במלים אחרות, לפי אותן העובדות שמביא חזני – ללא הקישוטים הבלעדיים של מאחורי הקלעים – עולה כי מסגור הסיקור היה צריך להיראות כך: כותרת ראשית: "דנקנר הפסיד בקזינו השווייצרי את הכסף שלך"; כותרת משנה: "איל ההון נוחי דנקנר, השולט באמצעות מבני פירמידה בעייתיים בחברות מרכזיות וחיוניות במשק הישראלי, הניח מיליארדים שלווה על רולטת המניה של בנק אירופי, זאת בעיצומו של משבר כלכלי הסוחף את היבשת. כעת מוגש השטר לפירעון"; כותרת גג: "מוסדי: בגלל מבנה הבעלויות של קרדיט, 3% נותנים הרגשה של בעל שליטה – ולדנקנר, שחשב שהוא עכשיו שחקן שווה ערך במגרש של הגדולים, עלה השתן לראש". במשבצת אדומה על השער, עם החותמת "בדיקת 'כלכליסט'": "דנקנר נאלץ לממש ולהפסיד 800 מיליון שקל כי הבנקים האמריקאיים לא הסכימו לספוג את הפסדיו בקרדיט; הבנקים הישראליים: ויתרו על התנאים שדרשו". בבוקסה: "בדיחה עצובה: לפי היחצנים של אי.די.בי, דנקנר 'התנהל היטב וחתך את ההפסד'. במציאות: האמריקאים הוציאו בכוח את המניות מהכיס של אי.די.בי".

אפשר, כמובן, להבין את הפיתוי (בלעדיות, תיאורים וציטוטים וכיוצא באלו) של "כלכליסט" לפרסם את מה שפורסם כפי שפורסם, חבל רק שאי-אפשר להוסיף ליד הכותרת הראשית הערת אזהרה קטנה לקוראים. אגב, באותו יום (אתמול), ב"דה-מרקר", גם סיון איזסקו (עד לאחרונה כתב ב"כלכליסט") פירסם ידיעה הקשורה למשבר באי.די.בי: "הקשרים של גליה מאור ורקפת רוסק-עמינח עם קבוצת אי.די.בי" היתה הכותרת. "מנכ"לית לאומי וראש החטיבה העסקית בבנק עשויות להיחשב לבעלות עניין אישי באי.די.בי – אחת מקבוצות הלווים הגדולות במשק. בנה של מאור מכהן כמנכ"ל מודיעין מקבוצת אי.די.בי; אחותה של רוסק-עמינח מכהנת כדח"צית בכור", נכתב בכותרת המשנה.

בפתח הידיעה נכתב כך: "ירידת שווי השוק של החברות מקבוצת אי.די.בי הובילה בשבוע שעבר את חברת כור להיכנס למגעים עם בנק הפועלים לשינוי ההתניות הפיננסיות של הלוואה בהיקף של 900 מיליון שקל. בתוך זמן קצר שופרו ההתניות הפיננסיות לטובת כור. הלחץ שאליו נקלעה קבוצת אי.די.בי בעקבות צניחה של עשרות אחוזים בשוויין של חלק מהחברות בקבוצה מעלה את השאלה מי יהיו הבנקאים שיוכלו לנהל שיח מול אחת מקבוצות הלווים הגדולות במשק".

נוחי דנקנר קרא, אם כן, למנהליו להתחיל "להרוויח כסף"; השאלה המטרידה היא, איך הוא והם מתכוונים לעשות זאת: לחלוב את הציבור – להיכנס לעוד מינופים ולקחת עוד הלוואות שישעבדו אליו את הבנקים והמוסדיים (כן, משלב מסוים היחס בין לווה למלווה מתהפך); או לחלוב את הציבור – להעלות מחירים ברשת המזון שלו, בספקית האינטרנט שלו, בחברת הנייר שלו, ביצרנית המלט שלו וכו'. "כלכליסט", הניצב בחזית העיתונות שהחלה ללחום את מלחמותיו של הציבור, היה יכול להיות בימה מתאימה לדון בשאלה הזו.

בינתיים, ב"גלובס", מדווחים חן מענית ויעל גרונטמן: "לאחר שמנייתה נפלה ב-40% השבוע, ולאחר שהעבירה מאות מיליונים לכור-תעשיות, החברה הבת המצויה במצוקה – מגיעה גם התביעה הייצוגית: הבוקר (א') הגישו בעלי מניות ואג"ח של חברת דיסקונט-השקעות (דסק"ש) למחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד החברה, בטענה כי ההלוואות בסך כ-600 מיליון שקל שניתנו על-ידי דסק"ש לכור ניתנו ללא אישור האסיפה הכללית וללא בטחונות ראויים".

תשובה לא ברורה

"חוסר הוודאות באשר למידת הירתמותו של יצחק תשובה לטובת הסדר החוב הצפוי בחברת דלק-נדל"ן התחלף היום בחוסר ודאות אחר", כותב ב"גלובס" רון שטיינבלט, "כאשר החברה הודיעה במפתיע כי תשובה חתם הבוקר על מזכר הבנות למכירת השליטה לידי קרן השקעות זרה הפועלת בתחום הנדל"ן בארה"ב, ללא תמורה. שמה של קרן ההשקעות כמו גם יכולותיה הפיננסיות לא פורסמו, מלבד העובדה כי היא מנהלת נכסים בהיקף של כ-5 מיליארד דולר".

באותו עיתון כותב עירן פאר: "על סף הסדר החוב בחברת דלק נדל"ן, חברה הניצבת בפני קריסה עם חוב של יותר מ-2 מיליארד שקל למחזיקי האג"ח; כאשר מחזיקי הסדרות הקצרות והארוכות מתקוטטים ביניהם לגבי דחיית תשלום האג"ח הקרוב ונראה כי אין מנוס מהסדר חוב שיפגע במוניטין שלו, משתחרר פתאום מכבליו הקוסם הודיני, סליחה, הקוסם תשובה, ומוציא שפן מהכובע".

פאר כותב כי תשובה התנה את המכירה בכך ש"תהיה פריסת חוב, תהיה דחייה של מועדי פירעון, ידונו על ריבית, אבל 'תספורת' לא תהיה, כלומר, הקרן לא תיפגע", ושואל, "כל זה נשמע כל-כך טוב עד שעולה השאלה, האם זה אמיתי? [...] הנה כמה שאלות מתבקשות שמעלה המהלך הזה. דלק-נדל"ן נמצאת בצרות צרורות, זה לא חדש. אם כך, מה רואה בה לפתע קרן זרה שגורם לה להזרים 500 מיליון שקל במזומן, ולקחת על עצמה התחייבויות של לפחות עוד מיליארד וחצי שקל? [...] ואם יש כאן הזדמנות נהדרת לעשות כסף, מדוע תשובה מוותר עליה? אם 500 מיליון שקל יפתרו את הבעיות של דלק-נדל"ן, מדוע תשובה מוכר?

"[...] ויש גם את האותיות הקטנות. ההסדר הנפלא הזה תקף רק אחרי בדיקת נאותות שהקרן תעשה (לכך הוקצו שבועיים), ואחרי שהקרן תנהל מו"מ עם מחזיקי האג"ח במשך 60 יום ותגיע איתם להבנות. אם אין הבנות עם מחזיקי האג"ח, אין הסכם. במלים אחרות, תשובה אומר לנושיו: אני עשיתי את שלי, הבאתי לכם פתרון, הבאתי חבילת מימון, הבטחתי שלא תיפגעו, עכשיו תנו נא את חלקכם, ותסכימו להסדר חוב".

לנשוך את האגרוף

מה המשמעות של הפסדי עתק או התרסקות של אחד או יותר מהתאגידים הישראליים? הקשר הישיר בין המבנים העסקיים הללו ובין הציבור הרחב הוא דרך כספי הפנסיה והחסכונות המנוהלים על-ידי בתי-ההשקעות השונים, שבתורם משקיעים את הכספים – בין השאר במניות התאגידים (האג"ח הקונצרני). "הבעיה היתה ונותרה זהה", כתב למשל חזי שטרנליכט, הכתב הכלכלי של "ישראל היום", בגליון יום שישי: "אם הם יקרסו, הפנסיה שלנו תחטוף מכה כואבת. הציבור יספוג אגרוף בצלעות", וחתם את הטור: "אבל המסקנות הקשות לגבי דרך ניהול חסכונות הפנסיה של הציבור הולכות ומתבהרות".

היום עובר בעיתונים מסר הפוך, ולפיו החלק מכספי הפנסיה המושקע במניות הטייקונים (השם שנתקבע לאחרונה בציבוריות הישראלית לבעלי השליטה בתאגידים) קטן מאוד באופן יחסי. את הדברים אמר אתמול בוועדת הכלכלה פרופ' עודד שריג, "הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון" במשרד האוצר: "החשיפה של הפנסיה לטייקונים – נמוכה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס"; "גם אם טייקון יקרוס, הנזק לכספי הפנסיה לא יהיה גדול", נכתב על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות"; "משרד האוצר מרגיע: חמשת הטייקונים הגדולים תופסים פחות מ-7% מתיקי הפנסיה", נכתב על שער "כלכליסט", וב"עסקים" של "מעריב" נכתב בכותרת משנה לידיעה בעמ' 5 כי שריג אמר: "חשיפת התיקים הפנסיוניים ללווים גדולים אינה גבוהה".

בעוד שהמוספים הכלכליים הקטנים (ו"גלובס", שהוא עיתון ערב) מסתפקים בציטוט בלבד, העיתונים הכלכליים מוסיפים גם ניתוח ביקורתי: "פרשנות: ממה התעלם הממונה על שוק ההון, עודד שריג, כשניסה להרגיע את החוסכים והפנסיונרים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "דה-מרקר", ואילו ב"כלכליסט" הכותרת הראשית היא "רמת הסיכון בחיסכון לפנסיה עלתה ב-20%".

"הממונה על שוק ההון לא מעודכן", קובעים בעמ' 5 של "דה-מרקר" אסא ששון ונועם בר, מתחת לידיעה על דבריו של שריג בוועדת הכלכלה. לפי השניים, הנתונים שעליהם מסתמך האוצר נכונים ללפני ארבעה חודשים; האוצר מסרב לספק פירוט שמי לפי לווים (חברות ותאגידים) ומלווים (גופי השקעות) ולחשוף כיצד מתפזר הסיכון; האוצר התעלם מהעדרן של אג"ח מיועדות בביטוחי מנהלים וקופות גמל, המגדיל את חשיפתן ללווים הגדולים.

ואילו בכותרת המשנה לראשית של "כלכליסט" מפורט: "מסוף 2008 ועד היום הגדילו גופי הפנסיה והגמל משמעותית את רכיב המניות באפיקי החיסכון, ואיתו את הסיכון לכספי החוסכים. התוכניות שמשרד האוצר יזם כדי להתכונן למשבר הבא עדיין תקועות" (רחלי בינדמן). כותרת הגג היא: "גופי ההשקעות לא למדו מהמשבר של 2008".

ענייני תקשורת

"הספירה לאחור החלה", כתב ביום שישי אמיר אורן בכתבה ב"הארץ" שבישרה כי המשטרה נערכת לפינוי אלפי האוהלים שהקימו מוחים ברחבי המדינה. הכתבה הופיעה בתמצות על שער העיתון והיתה גם כתבת השער של מוסף "השבוע" של "הארץ". אתמול בישרה ידיעה בשולי עמ' 4 של "דה-מרקר" כי "בעקבות הפרסומים על היערכות המשטרה לפינוי [...] פנה ראש הממשלה לשר לבטחון פנים וביקש לוודא שלא הוגשו בקשות לפנותם. אהרונוביץ' פנה למשטרה, ומבדיקה שנערכה התברר כי לא הוגשו בקשות כלשהן לפנות את המאהלים".

לי-אור אברבך מראיין ב"גלובס" את אברהם פרחי, מנכ"ל שפ"מ, "הגוף המנהל את הפעילות המסחרית והקידומית של תחנות קול-ישראל של רשות השידור". "באוקטובר 2010 הוציאה מבקרת הפנים של רשות השידור דו"ח חמור באשר להתנהלות בין שפ"מ ורשות השידור. הטענות היו על העדר דיווחים הדדיים, מחסור בחשבוניות ובמערכת מעקב, ולמעשה היו בו רמיזות קשות על העלמת כספים. הדברים הגיעו חודש בלבד לאחר שרשות השידור הגישה תביעת ענק בסך 100 מיליון שקל, ובה טענות דומות על כסף שהיה צריך להגיע לרשות, לכאורה, אולם נעלם בדרך", כותב אברבך.

"עכשיו מבקשת הרשות לא לנצל את האפשרות העומדת בפניה להאריך את חוזהו של פרחי בשלוש שנים נוספות, אלא לצאת למכרז חדש כבר בתום השנתיים. אלא שהפעם, מבקש הוועד המנהל לשנות את פרטי המכרז ולאפשר לגופים שפרסומאים או מפרסמים הם בעלי מניות מרכזיים בהם לקחת חלק בהליך – מהלך שהיה עד כה מוגדר כניגוד עניינים. על כן, הדבר יובא מחר (ב') בפני ועדת החינוך של הכנסת, בבקשה לשנות את סעיף ניגוד העניינים ברשות השידור.

"לדברי פרחי, כל מהלך העניינים הזה היה מתוכנן ותפור על מנת להחליפו. 'אני מרגיש שיש כוונות מאחורי ההתנהלות הזו', הוא אומר בראיון מיוחד ל'גלובס', 'נראה שכל המהלך הזה היה מוזמן. לא הייתי מתפלא אם הכוונה היא למכור את השידור הציבורי לאיזה טייקון'". "גם הדו"ח היה מתוכנן?", שואל אברבך ונענה: "מישהו תיכנן את הדו"ח הזה כדי לזרוק אותנו לפח".

"מנהל רשת ב', מוטי אמיר, מאשים את מנהל קול-ישראל, מיקי מירו, בסתימת פיות, פוליטיזציה של הרדיו, מינויי מקורבים לתפקידי הגשה ועריכה, הכחשות שקריות בתקשורת לגבי פעולותיו, חוסר מקצועיות, צנזורה ועוד. כך עולה ממכתב חריף במיוחד שהגיע לידי 'גלובס'", מדווח רועי ברק.