במוסף "פירמה" האחרון טען עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד ש"קולו של הרוב לא נשמע". הוא התייחס, כמובן, לתקשורת השמאלנית ("האויב הכי גדול של מדינת ישראל", בלשונו), שאינה מייצגת את קולו של הרוב הימני במדינה. בחינת הסיקור העיתונאי בעיתונים היומיים ביום שלאחר ההפגנה במוצאי שבת האחרון מלמדת עד כמה פשטנית ורדודה האבחנה הזו.

אמנם, ייתכן כי די לציין שהעיתון הנפוץ במדינה ("ישראל היום") נשלט באופן כמעט מוחלט על-ידי לשכת ראש הממשלה ודף המסרים שלה, ושטור הפרשנות המרכזי בעיתון של המדינה ("ידיעות אחרונות"), שזוכה היום להפניה מהעמוד הראשון, חתום על-ידי יועז הנדל, מי שהיה אך לפני חמש דקות ראש מערך ההסברה של אותה לשכה. קודמו בתפקיד דוברו של ראש הממשלה, ניר חפץ, משמש העורך הראשי של הטבלואיד הישראלי השלישי, "מעריב".

מפגינים, אמש בתל-אביב (צילום: רוני שיצר)

גם בראש רשות השידור – קול-ישראל והערוץ הראשון – עומד מי שהיה בעבר יועצו של נתניהו ומונה על-ידיו לתפקיד. וגם בערוצי הטלוויזיה נזהרים יותר באופן שבו הם מסקרים את המחאה החברתית ב-2012. מאז הקיץ שעבר נשמעו שוב ושוב טענות כי המחאה החברתית היא האחראית העיקרית למשבר הכלכלי של הערוצים 2 ו-10, שכן היא פגעה בתקציבי הפרסום המופנים לטלוויזיה המסחרית. עתה, כאשר המחאה מנסה לעשות קאמבק, האם המנהלים ייתנו יד לגרזן שמאיים על פרנסתם?

שני הצדדים על המגרש ברורים ומובחנים. בצד אחד נמצאת המשטרה, שטוענת כי האלימות מצד המפגינים היתה מתוכננת, ואם לא היתה נכנסת לפעולה, זה היה נגמר ב"ביזה". אל המשטרה מצטרפים בתוך זמן קצר מגיני הסדר הקיים, אנשים כמו רני רהב, שהסינרגיה בינו ובין אוליגרכיות ההון בישראל מוחלטת, שאמר בראיון לגלי-צה"ל: "ברגע שיש אלימות – המשטרה צריכה להיכנס בכל הכוח. המשטרה נהגה ביושרה". את הטענות של המשטרה, ושל משרתי הממסד והכסף, מפרסמת התקשורת הממוסדת, שכבר מבינה שמכל המחאות האלו יש לה בעיקר מה להפסיד.

מנגד עומדים המפגינים עצמם. ההנהגה של המוחים אינה אחידה, אינה ברורה ואינה מסודרת, ולכן המסרים שלה מפוצלים ולא מחודדים. גם פלטפורמות הפרסום שברשותם רחוקות מלהיות חזקות כמו פלטפורמות הפרסום של השלטון, ולמעשה כלי התקשורת היחיד שמסקר את המחאה ללא הטיה שלילית הוא עיתון "הארץ".

במובן הזה, בקיץ הזה צפויה המחאה להיתקל לא רק בהתנגדות שלטונית רבת עוצמה, שלעתים באה לידי ביטוי באלימות חסרת מעצורים של המשטרה, אלא גם בהתנגדות תקשורתית לא מבוטלת. המאבק יהיה על עיצוב המסר. בשנה שעברה התמודדה תנועת המחאה עם הקשר הסימביוטי בין ההון לשלטון. השנה נסגר המעגל והמחאה מתמודדת עם השילוש שהופיע ברבים מהשלטים כבר בקיץ שעבר: הון-שלטון-עיתון.

כך "ידיעות אחרונות" קובע היום בעמוד הראשון שלו ש"המחאה איבדה שליטה", ויועז הנדל (עד לפני חמש דקות "ראש מערך ההסברה של לשכת ראש הממשלה", כבר אמרנו?) כותב על "השתוללות חסרת רסן", "אנרכיה" ו"ונדליזם". מצד שני, בפייסבוק מוצגות תמונות של שוטרים שבועטים, מושכים ומכים מפגינים (ולא מעט מפגינות) חסרות ישע. המאבק אינו רק על ההוויה, אלא גם ובעיקר על התודעה, על הנראטיב.

אמצעי התקשורת האלטרנטיביים, ובראשם פייסבוק, טוויטר וגם כמה בלוגים, הפכו לכלים העיקריים של המשתתפים במאבק להביע את דעתם. אך לא מדובר רק בהבעת דעה, אלא גם באספקת תכנים ממש, מסוג התכנים שאמצעי תקשורת מסורתיים נהגו להביא לקוראיהם בתקופה שהם ביצעו את עבודתם נאמנה.

כך, לדוגמה, הגולשים מפיצים בהמוניהם תמונות של שוטרים מכים, גוררים ומאיימים על מפגינים. באמצעות טלפונים סלולריים המצוידים במצלמות וידיאו חזקות ואיכותיות הם מתעדים אירועים צדדיים שבהם מומחשת האלימות המופנית נגדם. הם משתמשים בהודעות טוויטר המועברות במהירות בין אלפי אנשים כדי לדווח על אירועים מתגלגלים ואפילו על צורך בעורך-דין זריז שיתייצב בתחנת משטרה כדי לסייע לעצורים.

לאחר שגל האינפורמציה הבסיסית מסתיים, נכנס לפעולה הגל השני, גל האנשים היצירתיים, שלוקחים את החומרים התקשורתיים שהועלו על-ידי הגולשים ומתחילים להפיק מהם "ממים" שונים שלועגים למסרים של גופי השלטון (לשכת ראש הממשלה, דוברות משטרת ישראל, עיריית תל-אביב וכדומה) ושל נבחרי ציבור (מירי רגב, דני דנון). גם הגל השני מופץ בהמוניו למשתמשים רבים, שבתורם ממשיכים את השרשרת ומעבירים אותה הלאה.

הבעיה העיקרית באסטרטגיה הנשענת על שימוש בפלטפורמות מקוונות חברתיות כבימה לדיונים ולהעברת מסרים היא שאלו מגיעות אל המשוכנעים. בקיץ שעבר היתה זו התקשורת המסורתית שהעבירה את מסרי המחאה אל כלל אזרחי המדינה. בקיץ הנוכחי אזרחי המדינה יהיו אלה שייאלצו לעדכן את אזרחי המדינה: אף אחד לא קופץ לעזרתם. אם המחאה לא תצליח לפרוץ את גבולות הגזרה של מי שמעבירים בינם לבין עצמם את הדיווחים שמרגיזים אותם, היא תישאר מוגבלת לכמה אלפי המוחים שראינו ברחובות.