לאחרונה ניתן להיתקל יותר ויותר בפניות לכותבים מטעם מפעילי אתרי אינטרנט שונים, המתאפיינות בכך שהן קובעות שפל חדש בתשלום עבור עבודת כתיבה. אותם בעלי אתרים מציעים לכותבים סכומים זעומים, כ-20 שקל למאמר בן 300–350 מלה, בנושאי כתיבה מגוונים ביותר: מביטוח ועד חינוך, מתיירות ועד עיצוב פנים.
התופעה הזו, שדבורית שרגל עסקה בה לא מעט בבלוג שלה "ולווט אנדרגראונד", ראויה לבחינה חשדנית. כפי שכבר נכתב, למעשה התוכן אינו משנה למזמיני הכתיבה הזו. המאמר הוא רק תירוץ, והמטרה האמיתית היא שיווק אינטרנטי; קידום האתר, קידום המקדם, קידום המפרסם אצל המקדם – והכל במסגרת תרבות הגוגל, שזו אחת מפינותיה האפלות יותר והמוצדקות פחות.
(צילום: אריק דייוויס, רשיון cc-by-nc-nd)
למעשה תוכן המאמר, תקפותו ואמיתות הנתונים הכלולים בו – המשובצים באתרים במסווה של מידע לציבור – אינם נבדקים ואינם חשובים כלל וכלל לגורם שהזמין את כתיבתו. הוא מעוניין רק במלות ובנושאי המפתח שילכדו את תשומת לבו של האלגוריתם של גוגל, וממילא בתקציב דל כזה, למי יש זמן, כוח או רצון לבדוק נתונים, להצליב עובדות ולעשות בקרת תוכן ונזקים.
נשארנו למעשה עם שני ציבורים מדוכאים, אחד בידיעתו ובחוסר הברירה שלו, והשני בחוסר ידיעה ובתמימותו והסתמכותו על המידע המוגש לו דרך מנוע החיפוש. המדוכאים המודעים הם הכותבים בעבור פרוטות. בצר להם הם הופכים לעט להשכיר; הכל לפי אורך היריעה ומספר המלים. כך ודאי נולדים טקסטים עתירי מלים מיותרות רק כדי לקושש בעבורן כמה שקלים נוספים. המרומים החשאיים – ציבור הקוראים – מקבלים דגים מקולקלים שאספו בשוק החינם של תעשיית המידע הזמינה לכל דיכפין. מכאן הם עלולים להמשיך ולצטט ולהסתמך על המידע הבעייתי הזה.
נגד התופעה הזו צריכים להתרעם ולהתקומם שני הציבורים הנפגעים. הראשונים, עבדי החשבונית והשוטף פלוס שלושים-שישים-תשעים, שייתכן שיכולים לגייס את דיני העבודה ודיני התובענה הייצוגית, או לחלופין ארגון מקצועי שש לקרב ומוכן להטיל אימה על כל גורפי המלים ומנמיכי הסטנדרטים.
אמנם, מאבק כזה אינו קל, ואולי במצוקה שבה שרויים כיום כותבים רבים הוא אינו מציאותי, אבל לא יהיה מנוס מלנהל אותו. חזית מלוכדת של סירוב להוסיף ליטול חלק בכתיבה הזו הוא התרופה.
הפעולה המשלימה למחאת הכותבים צריכה להיות הדרת רגליים של הגולשים מהאתרים האלה. בתחום זה המצב עוד יותר מסובך, משום שלא תמיד קל לגולש השכיח להבחין בין מי שבורר את תכניו וכותביו ומתגמל אותם כראוי ובין אחרים. הזמינות, המיידיות והשפע הבלתי נדלה של תוכן אינטרנטי מקשים מאוד על ההתמצאות בו.
בכל זאת, ניתן לחשוב על סטנדרטים צרכניים ותווי תקן שיכולים להחיל התנהגות צרכנית אחראית. למשל, רגולציה עצמית וממשל עצמי של אתרי התוכן המעוניינים לבדל את עצמם מאספסוף האתרים המתרבה מיום ליום.
אתרים שיצהירו על מדיניות התשלום עבור מאמרים ובחינת תוכנם ויעמדו מאחוריה – בחסות גורם מפקח – יכולים ליצור תו תקן ואיכות שניתן להסתמך עליו ושממנו ניתן לשאוב כללי משחק הוגנים במשולש שבין ציבור הכותבים, קהל הקוראים ובעלי הפלטפורמות המקוונות.