יאיר לפיד בפתח ביתו ברמת-אביב, יום לאחר שהודיע רשמית על כוונתו להיכנס לחיים הפוליטיים. 9.1.12 (צילום: יהושע יוסף)
לכאורה, אין שום דבר דומה בין המתמודד הפוליטי יאיר לפיד למתמודד נועם שליט. האחד הוא בעל טור ב"ידיעות אחרונות" ומגיש טלוויזיה פופולרי בערוץ 2; האחר היה, עד לאחרונה, מושא סיקור, אבא של חייל חטוף שהוביל קמפיין לשחרור בנו. האחד הוא נסיך ישראלי, תל-אביבי מחובר, ברנז'אי בכל רמ"ח איבריו. האחר הוא תושב הגליל, אלמוני עד לחטיפת בנו, איש צרוב שמש. הראשון מבשל את המעבר לפוליטיקה כבר שנתיים תמימות, תוך שהוא ממשיך לכתוב בעיתון ולהגיש תוכנית חדשות מרכזית. האחר הודיע על המעבר בחטף, ותפס את הציבור הישראלי בהפתעה גמורה.
ולמרות זאת, קו אחד עובר בין השניים. לפיד, כמו גם שליט, כמו גם אלמנת המלחמה קרנית גולדווסר (שלפי פרסומים שונים שוקלת גם היא להתמודד על משרה פוליטית), מממשים הלכה למעשה את התחזיות הקודרות בנוגע להשפעות המזיקות של התקשורת המסחרית על הדמוקרטיה. בפשטות, השכנוע העצמי של לפיד, כמו גם של שליט, כי האהדה העממית הרחבה שהם נהנים ממנה מכשירה אותם להיות מנהיגים מעידה על בלבול עמוק.
בלבול בין כללי המשחק בזירת התקשורת ובין אלו הקיימים בזירה הפוליטית. בלבול בין הנוחות והחמימות של לב הקונסנזוס ובין מה שנדרש כדי להצליח בזירת הקרב של הכנסת. לפיד ושליט דומים בכך ששניהם הצליחו, בדרך זו או אחרת, למקם את עצמם בלבו של קהל גדול, לגעת בערכים מוסכמים וליצור תחושה של אחדות שאזרחים תמיד מייחלים לה. הם הצליחו כי היה להם קלף, כי נקרתה בפניהם ההזדמנות. הם הצליחו בכך משום שהתנהלותם שירתה באופן מושלם גם את המניעים המסחריים של כלי התקשורת שהאדירו אותם.
דמותו של לפיד מאופיינת כולה, לכל אורך הקריירה שלו, בהליכה לוליינית בין הנוחות האישית לריצוי ההמונים. הוא בחור נחמד ומוכשר ומקפיד לא להרגיז אף אחד. בה בעת הוא לא שוכח לעשות לביתו. הוא חברם של בעלי הון ופוליטיקאים, ובכל זאת מקפיד לכתוב על עצמו כעל אחד מהחבר'ה הכורע תחת נטל החיים וקשיי היומיום; הוא מעשן סיגרים, אבל לא מהסס לפרסם מניפסט מחאה ל"אחי העבדים"; הוא הוביל קמפיין פרסומי לבנק הפועלים, אבל בלי להתבלבל שב והציב את עצמו בעמדת עיתונאי כשהסכים להגיש את "אולפן שישי".
בטור הפותח שלו את המוסף "7 ימים" הצליח לפיד בשנים האחרונות לשכלל את ז'אנר הכתיבה המרגשת והדעתנית שלא עומדת מאחוריה כל עמדה של ממש. באף אחד מהטורים שקראתי לא הצלחתי למצוא הכרעה ממשית ועקבית בסוגיה שנויה במחלוקת, הכרעה שהיתה גורמת לי ללמוד משהו על מערכת הערכים של לפיד. זהו כישרון שאין לבטל אותו – לכתוב באופן מושך על נושאים רגישים ולגרום להמוני אנשים להנהן בהסכמה, בלי לומר דבר מהותי. זהו כשרון שכלי תקשורת מרכזיים משוועים לו כעוגן. גם הם רוצים לזכות באהדת ההמונים, גם הם רוצים להתמקם אי-שם באמצע ולמשוך אליהם אוהדים מימין ומשמאל. זה חיוני להישרדותם. זה חיוני גם למפרסמים שלהם.
באופן אחר, גם שליט עשה מסלול מקביל אל לב ההסכמה הלאומית. כרטיס הכניסה שלו היה סיפור אישי שקשה היה שלא להזדהות עימו. הוא נאבק מאבק הרואי לשחרור בנו. הוא עשה זאת בנחישות, בתבונה ובהתמדה. הסיפור שלו (עכשיו, כשגלעד שליט יושב בנוחות בביתו בגליל, כבר מותר להסתכל על זה כך) נפל כפרי בשל אל זרועות התקשורת המסחרית.
אין זו בהכרח הצגה צינית של העיתונים או ערוצי הטלוויזיה; אלו הם המאפיינים של המנגנון המסחרי שלהם. עורכים בכירים, מנהלים ועיתונאים עסוקים יום-יום בשאלה מה מעניין את הקהל שלהם, מה נוגע בו ומה מאשר מחדש את סולם הערכים שלו. הם מחפשים את הנקודה הדמיונית שבה פועמים ביחד לבבות רבים בהתרגשות. זהו סם חיים עבורם. זה מה שמושך מפרסמים גדולים. הסיפור של שליט היה בדיוק כזה. היה בו מרכיב אישי מרגש, ובאותה עת הוא נגע בערכים משותפים שנדמה שכבר אבדו – ערבות הדדית, אחדות והושטת עזרה.
נועם שליט ויו"ר העבודה שלי יחימוביץ' אחרי מסיבת העיתונאים שבה הודיע שליט כי יתמודד על מקום ברשימה. 10.1.12 (צילום: יהושע יוסף)
באמצעות הסיפור של שליט הצליחה העיתונות המרכזית ללטף את הקהל שלה מדי יום כאומרת: הערכים הישנים והיפים של החברה הישראלית לא אבדו; הם קיימים בתוכנו ואנחנו מגייסים את העוצמה שלנו כדי לשמר אותם. שליט שירת את עניינה של התקשורת ממש כפי שהיא שירתה את עניינו. שניהם יחד שירתו את הצורך של הקהל להרגיש אחד. בתוך זה חשוב לזכור: המאבק של נועם שליט היה מאבק אישי למען בנו. זה לא היה מהלך ציבורי, והתוצאה שלו, מבחינה האינטרס הציבורי, בוודאי שאינה מיטיבה עם ישראל. הציבור הוא זה שהתגייס כאן למען היחיד, לא להפך. למעשה, נועם שליט לא רשם לעצמו כל תרומה ציבורית בכל השנים שבהן זכה לחשיפה עצומה בכלי התקשורת והפך לדמות אהודה.
כללי המשחק בזירה הפוליטית הם הפוכים בדיוק מכל מה שתואר כאן. הפוליטיקה, בהגדרה, היא זירת התגוששת מכוערת למדי של דעות הפוכות וערכים מתנגשים. מי שנכנס אליה חייב להיחשף. הוא נדרש לנקוט עמדה, להציג השקפת עולם. הוא חייב לקבל הכרעות. זוהי זירה שבה אי-אפשר ליהנות לאורך זמן מחיבוק חם, ולא ניתן לשמור את כולם מרוצים.
בחברה כמו זו הישראלית, המתמודדת עם שאלות מהותיות, אין באמת קונסנזוס. כל סוגיה שעל הפרק דורשת הכרעה ערכית מכאיבה (ממש כפי שנדרשה הכרעה מכאיבה בפרשת גלעד שליט). השחקנים נדרשים לבחור צד ולגייס להם תומכים.
המחשבה של המתמודדים לפיד ושליט כי הנכס שהם מביאים איתם לזירה הזאת היא היכולת שלהם לייצר הסכמה רחבה היא מופרכת. היא נובעת מחשיפת יתר והתמכרות למה שהיה לכלי התקשורת המרכזיים להעניק להם בנקודת זמן מסוימת.
קשה להאמין שהשניים האלו, שסחרו בכישרון בקלפים שלהם, הסתחררו בסופו של דבר מסם החשיפה וטועים כעת להאמין שיש להם יכולות מאגיות שיעמדו לצדם גם ללא הפלטפורמה החזקה של "ידיעות אחרונות", ערוץ 2 או דומיהם.
למעשה, שניהם מגיעים ללא כל רקורד של עשייה ציבורית משמעותית וללא כל ניסיון בעמדה שדרשה מהם לקבל החלטות כואבות למען ציבור. בעודם בטוחים כי הם לובשים אדרת נאה של דמויות לאומיות, אהובות ומוסכמות, הם צפויים לגלות עד מהרה כי למשחק הזה הם מגיעים עירומים לגמרי.