בחודש שעבר התנהל ברשת, ובכלל זה ב"עין השביעית", פולמוס סוער בעקבות דברים שכתב ב"ידיעות אחרונות" העיתונאי נחום ברנע על הבלוגרים. ברנע תיאר את הבלוגרים כמי שמשרבטים הגיגים ללא עריכה, ללא תמצות, ללא בדיקת עובדות, ואלה השיבו לו בכעס רב. הטענה העיקרית שהופנתה אל ברנע היתה שהוא שמרן, מגן על העיתונות המודפסת מתוך אינטרס אישי, ושאינו מבין את מהותה ומשמעותה של העיתונות המקוונת.

במבט לאחור על חילופי הדברים שהתנהלו בסוגיה זו באתר "העין השביעית", אני מוצא שהדימוי שנוצר לברנע מסולף. ברנע אינו חיית דפוס עבשה שהרשת זרה לה; הוא איש שעוקב שנים אחר התפתחות הרשת ומתחקה על טיבה ועל השלכותיה על עולם התקשורת. הוא האיש שיזם ודירבן את מעבר "העין השביעית" מכתב-עת מודפס לעיתון מקוון. ממנו שמעתי, לפני שנים, את התחזיות הקודרות הרווחות במערכות של כמה מחשובי העיתונים בארה"ב על כושר הישרדותם בעידן האינטרנט. לא היה נכון אפוא להותיר כפי שהוא את הדימוי ששווה לברנע באתר זה, של עיתונאי שמרן שאינו מכיר ואינו מבין את חוקי המשחק של הרשת.

המאמרים שמתחו פה ביקורת על ברנע היו לגיטימיים בפני עצמם, כשיחד עם בלוגרים דעתנים יצאו להגן על כתיבתם ולמחות על האופן השלילי המכליל שבו תיאר ברנע את עיסוקם ("פוסט מורטם", "לאיש השטח מהאיש שבבית"). אבל בדיעבד אני נוכח שרצף הטקסטים שפורסם כאן חטא באותו חטא עצמו: תיוג שלילי גורף של ברנע. זה כשל עריכה שאני אחראי לו, והוא מביך במיוחד כשמושאו הוא חבר ותיק לעבודה, מעמודי התווך של "העין השביעית" במשך 12 שנות קיומו ככתב-עת מודפס.

בעודי עוסק השבוע בסוגיה זו, הירהרתי בעניין מטריד נוסף: הקישורים ומה שמשתרשר מהם. המאמרים שפורסמו פה על המחלוקת ברנע-הפינגטון היו זרועים, כמקובל, בקישורים שהפנו לטקסטים הנוגעים לעניין. זה הרי האל"ף-בי"ת של הכתיבה ברשת ואחד מהגיונות קיומה – הפניות למקורות ולאסמכתאות באמצעות קישור. דא עקא שמאחורי כל כותב ובלוגר, גם כשהוא מפרסם דברים ענייניים בסגנון ראוי, מסתתר צבא של טוקבקיסטים, ובהם חמומי מוח ומשולחי לשון. וכך, כותב המפרסם את דבריו באתר מהוגן ומנקד אותם בהפניות לאתרים, ואפילו בלוגים, מהוגנים אחרים, מוצא את עצמו מושך אחריו עשרות ומאות מגיבים שמלכתחילה לא היה רוצה להימצא בחברתם.