נחום ברנע לא אוהב בלוגים. זכותו. בטקסט שפירסם ביום שישי האחרון ("ידיעות אחרונות", 9.10.09) סיפר על ארוחת ערב שבה השתתפו אריאנה הפיגנטון (הבעלים והעורכת של אתר הבלוגים המשפיע "הפינגטון פוסט") ושר הביטחון אהוד ברק, ועל טענתה של הפינגטון שברק התייחס לנשיא ארה"ב הנוכחי במונח ABB ("כל אחד רק לא מבוש"). ברק מיהר להכחיש, הפינגטון לא מיהרה לפרסם הכחשה.
ברנע, מתברר, מאמין לברק, ולכן הגיע למסקנות גורפות על אודות בלוגים: "בלוג הוא הגיג שמאן דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות", כתב בשטחיות שמעלה תהייה על מידת העומק של תובנותיו בנושאים אחרים.
למרות זאת, אבחנתו של ברנע מדויקת. אין צורך בכל הדברים האלה כאשר כותבים טקסט ומפרסמים אותו בבלוג. בעיתון, לעומת זאת, יש צורך במרכיבים הללו, לדוגמה בעריכה. לכן כאשר ברנע כותב על טקסט של אריאנה הפינגטון דברים כמו "כאשר פתחתי את האתר של הפינגטון, מצאתי בקלות את הבלוג המקורי, זה עם האמירה הקשה על בוש. תיקון לא מצאתי, גם לא הכחשה. לא צריך: הבלוגים הבאים לימדו אותי שהפינגטון הפליגה הלאה", מוטב שמישהו היה עורך אותו.
אחרי הכל, הוא לא מצא את "הבלוג המקורי", אלא את "הפוסט המקורי". לא "הבלוגים הבאים" לימדו את ברנע, אלא "הפוסטים הבאים" לימדו אותו. ניסוחים אלה הם מסוג הטעויות שעורך אמור לתקן, אבל נראה שלברנע אין עורך. חבל. מישהו עוד עלול לחשוב בטעות (כמובן שבטעות) שמדובר בהגיג שמאן דהו שירבט על גבי המקלדת שלו ושיגר לעיתון.
העיתונאי נחום ברנע (מימין) ושר הביטחון אהוד ברק, בישיבת מפלגת העבודה, מרץ 2009 (צילום: קובי גדעון)
מה שמציק לברנע, מה שאוכל אותו, הוא ש"יש אומרים שהפינגטון ודומיה היא העיתונות של העתיד". אין פלא שהעיתונות של ההווה, כלומר ברנע, יוצאת בשצף קצף נגד דור העתיד המחוצף שסבור בטעות (מובן שבטעות) שהוא יכול לרשת אותה. מצד שני, אפשר להבין את הלחץ של עיתונות ההווה, כלומר ברנע; זה כמה שנים שבלוגרים טוענים שהעיתונות היא זן נכחד, ושפרנסיה הם תיירים על אוניית פאר שלא מבינים שהם מתהלכים על סיפון הטיטניק. נראה כאילו כל צד מחכה שהצד השני יתפגר וימסור את המפתחות לזה שנותר עומד.
אני אומר: למה לחכות? בואו נעשה את זה עכשיו, אם לא בפועל, אז לפחות כתרגיל אינטלקטואלי.
נניח שמחר בבוקר נתעורר כולנו ונגלה שכל העיתונים בעולם נעלמו. כולם. בבת אחת. האם הבלוגים יוכלו למלא את החלל שהשאירו מאחוריהם העיתונים? בעוד שבתחומים מסוימים התפתחה חלופה רצינית ואמיתית לתוכן העיתונאי (למשל ביקורת סרטים, סקירת מוצרי טכנולוגיה, רכילות מעולם הבידור), בז'אנרים אחרים, דוגמת התחקירים, הסיקור הבטחוני, המדיני ואולי אף הכלכלי, אין עדיין חלופה מבוססת-בלוגים לעיתונים; ואם יש, היא חיוורת ומסתפקת בתגובה על הנכתב בעיתונים, והרי החלטנו שאין עיתונים.
האם העולם הוא מקום טוב יותר, מיודע יותר ודמוקרטי יותר כעת, כאשר אין עיתונים? רק אנשים צעירים שנולדו לתוך דור האינטרנט ואינם מבינים את הערך התרבותי-חברתי הרחב שמספקים עיתונים, את התפקיד החברתי החשוב שהם ממלאים, יכולים לטעון שכולנו נצא נשכרים ממותם.
כעת בואו ונשמיד את כל הבלוגים בעולם. בבת אחת. כיוון שכיום הבלוגוספירה אינה מבוססת רק על בלוגים מהסוג שנמצא בישראבלוג או ב"רשימות", נעלים מחיינו גם את פייסבוק, טוויטר ויו-טיוב (יו-טיוב, כדאי לדעת, אינו רק מקום לקליפים מגניבים של חתולים על סקטים, אלא משמש גם קהילת וידיאו-בלוגרים ענפה ומרתקת). האם כעת מצבנו טוב יותר?
מצד אחד, יש פחות רעש ברשת; מצד שני, העולם חזר להיות עולם חד-כיווני: ברנע כותב ואנחנו מקשיבים. אין מקום שבו ציבור הקוראים יכול לציין שברנע לא יודע מה ההבדל בין "בלוג" ל"פוסט", אין פלטפורמה שעל גבה מתפתחת שיחה על הטקסטים שמופיעים בעיתון, ואין מקום לפרסום טקסטים חלופיים, המציעים נקודות מבט מתחרות, חתרניות. הפלורליזם התקשורתי מתחיל ונגמר במנעד הזעיר שבין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב", בין "דה-מרקר" ל"גלובס".
האם העולם טוב יותר, מיודע יותר ודמוקרטי יותר ללא בלוגים? רק עיוורים המסרבים לראות את כיוון התפתחותה של המדיה לכיוון פתוח יותר והשתתפותי יותר, רק מי שהתרגלו לכך ששומעים וקוראים אותם ורק אותם, רק שמרנים בני שמרנים, שדוחים שינוי רק בשל היותו שינוי, יכולים לצבוע את כל הבלוגים באותם צבעים מטופשים ("קמתי, התלבשתי, התרחצתי"). רק הם יכולים לזלזל בערך התקשורתי-חברתי של מיליוני קולות חדשים שעד כה לא היה להם פתחון פה.
העיתונות שרויה במשבר עמוק שמאיים על קיומה, ובמקומות מסוימים הוא אפילו מכריע אותה. היא חייבת להשתנות, ובעיקר היא זקוקה לאנשים שרואים את השינוי, מבינים אותו ומגיבים אליו, ולא כאלה שמסתפקים בלגדף אותו. הבלוגוספירה, לעומת זאת, צריכה לגלות קצת יותר צניעות וענווה כלפי מוסדות שעסוקים בייצור יומיומי, סיזיפי ותחרותי של תוכן. הטענה שאין עוד צורך בעיתונים כיוון שהיום "הכל באינטרנט" היא טענה ילדותית ששוכחת שחלק גדול מ"הכל" הזה הוא התוכן שמייצרים העיתונאים, אלה שהבלוגרים סבורים שיהיה עדיף בלעדיהם.
הגיע הזמן שעיתונאים, ובייחוד בשיעור קומתו של ברנע, יתעוררו ויבינו שאת הגלגל הזה לא ניתן להשיב לאחור. הגיע הזמן שבלוגרים יתעוררו ויבינו שכולנו נפסיד אם העיתונים ייעלמו, ובראש המפסידים יהיו הבלוגרים עצמם.