"עיתון הוא בסוף תמונת מי שעושה אותו. כשאנשים שעושים אותו מתחילים לראות דברים אחרת ולחשוב על דברים אחרת, כי בחיים שלהם דברים משתנים – פתאום יש להם ילד – העיתון מגלם את זה", כך מסביר שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי "כלכליסט" ולשעבר ראש מערכת החדשות בעיתון, את השינוי שחל בשנים האחרונות בכתיבתו שלו בפרט ובעיתון שבו הוא כותב בכלל. כשהוא נשאל על ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"כלכליסט" – שני עיתונים יומיים הנמצאים תחת בעל-בית אחד, אך בעוד שמדפי הראשון עולה תמונה של פקעת אינטרסים סבוכה, השני שומר על מידת חופש מרשימה – מספק אמסטרדמסקי אותה תשובה: עיתון הוא תמונת האנשים שעושים אותו.

כך, בפשטות, חותך אמסטרדמסקי את הקשר הגורדי של ההטיות העיתונאיות, אותו סבך של תיאוריות קונספירציה, לחצים ממשיים ומדומיינים, מצפון עיתונאי וטובות הנאה, שהמתבוננים בתקשורת מנסים לפרום ללא הרף. קשר גורדי ש"כלכליסט" נמצא בצומת מרכזי שלו, כשחקן בזירה רווית האמוציות של העיתונות הכלכלית ואחד מעיתוני קבוצת "ידיעות אחרונות" של המו"ל ארנון (נוני) מוזס.

"כלכליסט" הוקם כהדהוד מאוחר למהפכה שחולל "דה-מרקר" בעשור הקודם – יצירתה של עיתונות כלכלית חדשה, שונה מהעיתונות הכלכלית המקצועית ש"גלובס" ומדור הכלכלה של "הארץ" היו הנציגים המובהקים שלה. העיתונות הכלכלית החדשה החלה לחזר אחר קהל רחב יותר, הן של קוראים והן של מפרסמים, הנגישה עולם שלם של מושגים כלכליים וסיפחה תחומי סיקור רבים אל מתחת למטרייה הכלכלית. את כל זאת עשתה תוך שהיא חוגגת את ההון ומאדירה את בעליו, מתוך השקפה שתומצתה בסיסמת המכירות של "דה-מרקר": "זה הכל כסף".

בפברואר 2008, כשגליונו הראשון של "כלכליסט" יצא לאור, נראה היה שאיחר להצטרף למסיבה: ניצניו של המשבר הכלכלי העולמי כבר נראו בבנקים למשכנתאות בארה"ב, ולקראת סוף השנה נקלעה כלכלת העולם לסחרור שהשלכותיו מורגשות גם כיום. העיתון הכלכלי הינוקא הציג תחילה אותה תפיסת עולם כלכלית שמרנית, אולם רוחות השינוי של אחרי המשבר ניפחו את מפרשיהם של העיתונים הכלכליים, ו"כלכליסט" בתוכם, לכיוונים חדשים. מושאי סגידה הפכו למושאי ביקורת, תצלומים ממסיבות קוקטייל הוחלפו בכאלו מחדרי חקירות ואולמות בתי-משפט, יוקר המחיה ודעיכתו של מעמד הביניים הפכו נושאים לגיטימיים לצד דיווח על עוד "אקזיט" ועוד "מסודר", ומלת גנאי חדשה קנתה אחיזה בשיח הציבורי: טייקונים.

כדוגמה לדרך שבה השינוי ב"כלכליסט" נבע מזהות אנשי המערכת מביא אמסטרדמסקי את "דיור עכשיו", פרויקט עיתונאי שהתמקד בקושי של זוגות צעירים, בני מעמד הביניים, לרכוש דירה. במסגרת הפרויקט, שאמסטרדמסקי הוביל בתקופה שבה כיהן כראש מערכת החדשות של העיתון, הוצגה כל יום בהבלטה משפחה אחרת שסיפרה על ההתמודדות עם הצורך בקורת-גג. המיזם נחתם עם משפחת אמסטרדמסקי-גדסי, שאול (עיתונאי), בת-זוגו נירית (כלכלנית) ובנם הקטן אלון. גם הם העידו כי לא יוכלו לרכוש דירה בעתיד הנראה לעין.

"דיור עכשיו", מספר אמסטרדמסקי, נולד בעקבות שיחות שערך עם אמיר זיו, סגן עורכת "כלכליסט", ועם מו"ל העיתון יואל אסתרון. אמסטרדמסקי הכיר את הקשיים מחוויותיו האישיות, זיו המבוגר יותר נתקל בבעיה של מי שכבר הצליח לרכוש דירה ומתקשה, עם התרחבות המשפחה, לרכוש דירה גדולה יותר. אסתרון פגש בבעיות הנדל"ן העכשוויות כשבנותיו ביקשו לרכוש דירה לעצמן. אחרי כתבה ב"אולפן שישי" בערוץ 2 על אודות מכירה המונית של דירות "לזוגות צעירים", כל אחת בעלות מיליוני שקלים, החליטו השלושה לכוון זרקור לסוגיה. היה זה כשמונה חודשים לפני פרוץ המחאה החברתית של קיץ 2011, "מחאת האוהלים".

"אחרי שהתעסקתי הרבה בפנסיה, ואחרי שדיברתי עם אדם אחד חכם שנתן לי להסתכל על עצמי מבחוץ, הבנתי שזה פשוט קשור בחרדות שלי כבן-אדם"

בשיחה עם "העין השביעית" מספר אמסטרדמסקי כי עד לפני שנים אחדות כלל לא התעניין בתחום הנדל"ן. גם החיסכון הפנסיוני נראה לו משעמם. את שניהם גילה עם התעוררות הצורך הפרטי שלו עצמו להתמודדות עם הסוגיות.

"אחרי שהתעסקתי הרבה בפנסיה, ואחרי שדיברתי עם אדם אחד חכם שנתן לי להסתכל על עצמי מבחוץ, הבנתי שזה פשוט קשור בחרדות שלי כבן-אדם", הוא אומר. "החרדה שלי מפני מה יהיה אם אני לא אוכל לעבוד יותר. ובכל מקרה יהיה גיל כזה שבו לא אוכל לעבוד יותר, זה לא משנה אם מחר או בגיל 67. זה יבוא. אז, האם המנגנון באמת עובד?".

התשובה שאליה הגיע אמסטרדמסקי – שלילית. המנגנון הפנסיוני לא עובד. הוא לא יהיה שם בשעת הצורך, אלא אם כן מישהו ישנה אותו מן היסוד. זה בדיוק מה שאמסטרדמסקי מתכוון לעשות, ככל שיינתן לו. השבוע קיבל את פרס סוקולוב כהוקרה על סדרת כתבות שערך בנושא הפנסיה, השלב הראשון מבחינתו בדרכו לשנות את השיטה.

טעמי עריכה

אמסטרדמסקי עבד כראש מערכת החדשות של "כלכליסט" בין 2009 ל-2012. אל התפקיד הגיע חסר ניסיון עיתונאי באופן יחסי (שנה וחצי כיהן ככתב הכנסת של העיתון), וחסר דאגות באופן יחסי (זוג צעיר, ללא ילדים). הוא עזב את התפקיד, על רקע משבר רפואי אישי, אחרי שבתקופתו התחולל שינוי משמעותי בדגשים של "כלכליסט", ובמקביל הפך הוא עצמו להורה החרד לעתיד משפחתו.

כשהתמנית לראש מערכת העיתון היו לך תוכניות, לאן אתה רוצה להוביל את "כלכליסט", או שהשינוי בעיתון התרחש רק במקרה בתקופה שבה כיהנת בתפקיד?

"לא היו לי שום תוכניות, הייתי מבוהל מאוד. בתקופה הראשונה הייתי מאוד עסוק בלהסתכל מה עושים גלית [גלית חמי, העורכת הראשית], עידן [עידן גרינבאום, סגן העורכת דאז] ואמיר [אמיר זיו, אף הוא סגן העורכת]. השינוי קרה גם כתוצאה מהתרומה שלי, אבל בשלב יותר מאוחר. אי-אפשר לשייך את זה בדיוק לאותה תקופת זמן. והיו גם כל מיני דברים שאי-אפשר להתעלם מהם. היה משבר כלכלי. נכון שהוא התחיל שנה קודם, אבל הדברים האלה מתבשלים לאט, ההכרה מחלחלת לאט, דברים נחשפים לאט, ההבנה שהשיטה הזו מקולקלת מאוד בהרבה מובנים מחלחלת לאט.

"אני חושב שהתרומה שלי היתה בלקחת את העיתון מהמאקרו למקומות אחרים"

"כך שהשינוי לא בא רק ממני. אני חושב שהתרומה שלי היתה בלקחת את העיתון מהמאקרו למקומות אחרים. בעיתון חייב הרי להיות תמהיל. אתה לא יכול כל הזמן לתת בראש עם אותו הדבר. המאקרו הוא נחמד, אבל הוא לא מספר את כל הסיפור. אתה חייב לרדת לפרטים. נושאים שמאוד-מאוד לא עיניינו אותי, כמו נדל"ן וכל מה שקשור לחיסכון, פתאום הבנתי שהם הרבה יותר משמעותיים לחיים שלנו ממה שחשבתי. רציתי להתחיל לטפל בהם בצורה אחרת, כמו שלא טיפלו בהם פעם".

בסופו של דבר, אומר אמסטרדמסקי, "זה עניין של טעמי עריכה". הוא מספר כי "אף פעם לא הצלחתי להתחבר לידיעות של א' קנה את ב' ב-X כסף. אז סבבה, א' קנה את ב' ב-X כסף ואפשר לספר על זה סיפור נפלא בעיתונות הכלכלית, להפוך את זה מכל הזוויות, זה פשוט לא עיניין אותי כל-כך. אבל כשפוטאש רוצה לקנות את כיל, או כשנוחי דנקנר מוכר את מכתשים לכימצ'יינה ובעצם מעביר 6% מהייצוא הישראלי לידיים סיניות, אז אפשר לחבר את הסיפור הזה לדברים אחרים. דברים שאמא שלי יכולה להבין. ומיותר להגיד שזה מאוד-מאוד התחדד בקיץ 2011".

מה גילית בתור ראש מערכת חדשות שלא ידעת בתור כתב מן השורה?

"שזה נורא קשה להיות עורך, משהו שכתבים לעולם לא יבינו. באמת. זו עבודה מדהימה. אין דברים כאלה, בטח לא לגיל הזה. היא אינטנסיבית בצורה קיצונית: כל יום אתה מייצר מוצר. כל יום המוצר הזה צריך להיות שונה מהמוצר שייצרת אתמול. ואין דבר כזה לא לייצר. זאת אומרת, אתה לא יכול להגיד, 'טוב, היום אנחנו לא צריכים, היום אנחנו חושבים על שבוע הבא'. אין דבר כזה, אתה צריך גם לחשוב על שבוע הבא.

"היום שלך מתחיל מאוד-מאוד מוקדם ומסתיים מאוד-מאוד מאוחר. השיחות עם ריכוז הכתבים התחילו בסביבות שבע. גרתי בירושלים, אז היתה לי כל יום נסיעה של שעה, והייתי מדבר עם כתבים, סבב קבוע של כתבים. עשר וחצי ישיבת מערכת – אני כבר יודע מה אני רוצה לעשות. היום מתגלגל-מתגלגל-מתגלגל. סוגרים בשמונה וחצי, איכשהו נגרר לתשע. נסיעה הביתה של שעה, אני מדבר עם כתבים על היום שלמחרת. זהו, בעשר מגיע הביתה. וככה כל יום. זה מאוד אינטנסיבי. זה כאילו עבודה של לופט-גישפט, שלא עשיתי כלום, אני אפילו לא כותב, אבל הייתי חוזר הביתה עם צוואר תפוס".

כשהוא מתבקש להצביע על הישגיו הגדולים בתקופת כהונתו כראש מערכת החדשות, אמסטרדמסקי מציין לצד הפרויקט "דיור עכשיו" ("אני חושב שאנחנו זיהינו מוקדם מאחרים את בעיית הדיור באופן שבו היא זוהתה אחר-כך – משפחות עם ילדים שלא מצליחות לקנות דירה") מיזם ממוקד נוסף, שהוקדש להורדת דמי הניהול בקרנות הפנסיה.

"זה היה פרויקט מאוד-מאוד אפקטיבי", הוא אומר. "הוא היה אפקטיבי כמו דמי הקישוריות, רק שזה לא נמצא בחיים של האנשים כמו הקישוריות, אז הם לא יודעים. הרגולטור בא ואמר שהוא הולך להוריד את דמי הניהול. התחיל תהליך נורא ארוך. אנחנו זיהינו את נקודת הסוף שלו, וחשבנו שזה מאוד-מאוד נכון להוריד את דמי הניהול מעבר למה שהרגולטור אומר. וזה מה שקרה בסוף. הוא רצה להוריד ל-1.2%, אני חושב, וזה ירד ל-1.05%. זה נשמע לא הרבה, אבל זה שינוי מאוד-מאוד גדול".

ואתה מייחס את זה לקמפיין?

"חד-משמעית, ללחץ שהקמפיין הזה הפעיל. זה לא היה אפשרי ללא חברי-הכנסת שלקחו את הלחץ ועשו איתו משהו, אבל זה היה לחלוטין אפקטיבי. זה היה חודשיים, יום-יום, בעמודים 2–3 של העיתון ולעתים בראשית של העיתון יום-יום. זו היתה הצקה בלתי פוסקת סביב ההתנהלות בכנסת, וזה פתח אותי אחר-כך לכל הדברים שאני מתעסק איתם גם היום".

כשלונות מהתקופה?

"יש אינסוף. היו הרבה צמתים שרציתי להיות יותר משפיע מהמתחרים ולא הצלחתי. אנחנו יודעים שהם ['דה-מרקר'] היו יותר טובים מאיתנו בגזרות מסוימות, למשל בירושלים; מסיבות היסטוריות פרוזאיות לחלוטין, שפקידי מדינה יש להם עיתון אחד לבחור אז הם בוחרים 'הארץ'. הם לא בוחרים 'דה-מרקר', הם בוחרים 'הארץ'. הם לא יקראו 'ידיעות אחרונות' [שאז יקבלו גם את 'כלכליסט', השייך לבעלי 'ידיעות'], ואז אתה תקוע, באמת תקוע. זו עבודה מאוד-מאוד קשה, ואני חושב שבאמת השתפרנו בכל מיני גזרות בתוך המגזר הירושלמי. בשנה-שנתיים האחרונות ההשפעה של 'כלכליסט' בזירת מקבלי ההחלטות גדלה משמעותית".

אתה מקבל את פרס סוקולוב, ומי שמקבל איתך את הפרס על מפעל חיים הוא גיא רולניק. אתה רואה קשר בין העבודה שהוא עושה ב"דה-מרקר" לעבודה שלך, סוג של התוויית דרך?

"אני חושב ששנינו עושים דברים מתוך עניין מאוד גדול, מתוך תשוקה אמיתית לשנות משהו. אני לא רואה קו אידיאולוגי או רעיוני שמחבר. קשה לי להתחבר להרבה דברים שהוא עושה, לחלק כן. זה בעיקר התשוקה והרצון לשנות, וההבנה שאתה יכול לשנות".

בשנת 2009 בדקנו את סיקור פרשת דני דנקנר ומצאנו שדווקא "כלכליסט" העניק לו את היחס החיובי ביותר. היום נראה שזה לא היה קורה. "כלכליסט" הפך להיות עיתון הרבה יותר לוחמני, הרבה יותר אגרסיבי, במובן מסוים הוא יישר קו עם המתחרה הגדול שלו "דה-מרקר", עם מי שהוא בא להציב לו אלטרנטיבה כביכול.

"בתקופה הספציפית שאתה מדבר עליה לא הייתי בתפקיד עריכתי, אבל אני חושב ש'כלכליסט' הציב כל הזמן אלטרנטיבה ל'דה-מרקר'. בין אם זה בהגשה של התכנים, בין אם בתכנים שהוא בוחר להגיש ובין אם זה בקו שהוא נוקט. ב'גלובס', בלי להשמיץ, יש לפעמים נטייה לעשות הפוך מ'דה-מרקר'. אני לא חושב שתמצאו את זה ב'כלכליסט', לאורך כל התקופה שהוא קיים. אני חושב שב'כלכליסט', בילט-אין באנשים שעושים את העיתון, יש יותר חשדנות כלפי רגולטורים. עם הזמן התברר שכמה מהרגולטורים צדקו, אני חושב שאנשים מסוימים בעיתון כתבו על זה במפורש, בראייה לאחור. אבל באותה תקופה, הרגולטור נלחם על משהו וסירב למסור כל נימוק. נראה לי בריא להטיל ספק גם בזה".

אמסטרדמסקי מכוון למאמר שכתב מו"ל העיתון יואל אסתרון, ובו דחק בנגיד בנק ישראל דאז סטנלי פישר לחשוף את הסיבה שבשלה הוא דורש את הדחתו של דני דנקנר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים. לאחרונה, אחרי שמשפטו של דנקנר בעבירות מרמה הסתיים בהרשעה ועונש מאסר (פישר עצמו סיפר מאוחר יותר כי לא ידע על החשדות הפליליים נגד דנקנר כשהחליט להזיזו מתפקידו), התייחס אסתרון לאותו המאמר במלים "אני מניח שהמאמר הזה לא ייכנס לרשימת מאה הטקסטים הכי טובים שכתבתי".

בוא ניקח דוגמה אחרת מתקופה שאתה מכיר. לאחרונה עבר חוק הריכוזיות, ופרשן שלכם כתב שזה חוק חשוב, צעד קדימה, אמנם יש עוד בעיות, אבל בעיקרון דבר טוב. לפני שנה ושנתיים, כשוועדת הריכוזיות דנה ונתנה המלצות, "דה-מרקר" פימפם את זה חזק מאוד ו"כלכליסט" בקושי סיקר את העבודה שלה. אולי הרצון להציב אלטרנטיבה ל"דה-מרקר" גרם לזה שהתעלמתם במקום להתייחס לסוגיה בצורה עניינית?

"דבר ראשון, תבדוק אותי, לא התעלמנו. לא הבאנו את זה בווליום – תסלח לי – המופרע של 'דה-מרקר'. יש גם סיבה מאוד טובה למה 'דה-מרקר' הביאו את זה בווליום שהם הביאו את זה. זה היה שלהם מלכתחילה, הם ניסחו את הצורך ואת הדחיפות לטפל בנושא הזה, ורק בנושא הזה. ואז עשו כל מה שהם יכולים בשביל שזה מה שיקרה. אתה לא יכול לצפות שנסקר את זה באותו ווליום. זה פשוט לא הגיוני".

"אגלה לך סוד. אני לא חושב שהריכוזיות זו הבעיה הראשונה של הכלכלה הישראלית, גם לא השנייה, גם לא השלישית"

לא אותו ווליום, אבל בתקופה שבה זה היה מותקף, מוכחש, על-ידי עוצמות באמת גדולות, בתקופה הזו, אם אתם חושבים שזה בכל זאת נושא חשוב וראוי, למה לא לתת את הגב המלא לכל חברי-הכנסת שמוכנים לטפל בזה?

"אומר לך בשם עצמי. א', טיפלנו בנושא הזה. בעיני, בתקופה שזה היה אצלי, אני חושב שטיפלנו בו כמו שראוי לטפל בו. ב', אגלה לך סוד. אני לא חושב שהריכוזיות זו הבעיה הראשונה של הכלכלה הישראלית, גם לא השנייה, גם לא השלישית. אני חושב שזו הצגה מאוד-מאוד פשטנית של המציאות. אז זה לא נראה לי הדבר הכי דחוף לטפל בו. בעיית הדיור, בכאן ועכשיו של החיים שלנו, נראתה לי יותר דחופה, וזה מה שעשינו. המחיר של האוטו שלך, שהוא מאוד-מאוד יקר, לעולם לא יירד בעקבות חוק הריכוזיות, גם לא המחיר של הדירה, גם מערכת החינוך לא תשתפר, גם מערכת הבריאות לא תשתפר. כל הדברים האלה שמשפיעים על החיים שלנו בצורה מהותית לא ישתנו בעקבות חוק הריכוזיות, גם לא בעקבות עוד עשרה חוקי ריכוזיות".

אז איך זה בכל זאת תפס כזה נפח?

"זה לא שזה לא דבר חשוב. להפריד ריאלי מפיננסי זה דבר חשוב. דיברו על זה עוד מהתקופה של ועדת בכר. אם תשאל את יוסי קוצ'יק, שישב אצלנו בערב הבחירות ההן של 2009, הוא אמר שזה אחד הדברים החשובים ביותר שצריך לעשות, ואני מסכים איתו. זה תפס כי כשהמתחרים רוצים לעצב דעת קהל, הם יודעים לעשות את זה, כי הם יודעים להגיע למקבלי ההחלטות ולהשפיע על קבלת ההחלטות".

אוסף של אנשים

"'דה-מרקר' עיתון ימני מאוד. הם הסוו את זה יופי, אבל זה עיתון ימני מאוד"

בתשובה לשאלה היכן היה מציב כיום את "כלכליסט" על הסקאלה שבין ימין כלכלי לשמאל כלכלי, אמסטרדמסקי מבקש רשות למקם אותו באמצע. "אני לא אדבר בשמם של אחרים, אבל יש אצלנו אנשים שחושבים מאוד-מאוד ימין כלכלי, יש אנשים שחושבים מאוד-מאוד שמאל, ויש אנשים שחושבים ככה או ככה, תלוי בסוגיה", הוא אומר. "זה באמת תמהיל. בניגוד לעיתונים אחרים, אין אצלנו התגייסות מערכתית בעד איזשהו קצה של הסקאלה או בעד איזושהי אג'נדה סטייל הריכוזיות. זאת אומרת, עשינו את דמי הניהול, אבל זה היה מאוד נקודתי".

"דה-מרקר" מבחינתך יותר שמאלני או יותר ימני מ"כלכליסט"?

"'דה-מרקר' עיתון ימני מאוד. הם הסוו את זה יופי, אבל זה עיתון ימני מאוד".

למה, בגלל ההתנגדות לעבודה מאורגנת?

"למשל. אי-אפשר להגדיר את זה כשמאל. למעט כתבים מאוד נקודתיים".

"גלובס"?

"'גלובס' בוודאי ימני, אבל גם שם זה בסוף אוסף של אנשים שעושים אותו. ואם שם יש כל מיני שי ניבים כאלה ופוירים כאלה, שמחדירים לכל המערכת את הוויץ השמאלני, אז זה מה שתראה".

שי ניב ודרור פויר, שני הכתבים של "גלובס" שאליהם מתייחס אמסטרדמסקי, לא רק כותבים שמאל, הם גם פועלים שמאל. שניהם היו ממקימי ארגון העיתונאים בישראל, שנוסד בחסות ההסתדרות, ובשנתיים האחרונות הקים ועדי פעולה בשלל כלי תקשורת, כולל "גלובס" ו"כלכליסט". אמסטרדמסקי אינו חבר בארגון, וכשהוא נשאל אם הוא תומך במאבקם מבחוץ, הוא משיב: "הם לא מפריעים לי בשום צורה, אני בעדם".

אתה חושב ששיטת ההעסקה בעיתון צריכה להיות בהסכם קיבוצי?

"לא. אלא אם כן זה הסכם קיבוצי שמאפשר הרבה גמישות לשני הצדדים. תראה, אני חושב שביטחון תעסוקתי זה דבר מאוד-מאוד חשוב. הידיעה שמחר יכולים לפטר אותי היא ידיעה איומה, איומה, ממש איומה. איך משנים את זה אני לא יודע".

הסכם קיבוצי אולי יכול לתת אופק קצת יותר ארוך.

על ארגון העיתונאים: "אני חושב שזה מעלה את המורל, וזה לא דבר לזלזל בו. אני חושב שזה נותן הרבה כוח לעובדים בטווח הקצר אל מול ההנהלות. האם זה מה שיביא את הישועה? לא"

"למה? באיזה אופן? תשמע, כשעיתון צריך לקצץ, הוא יקצץ בסוף. זה לא חשוב אם זה יהיה בדיליי של שלושה חודשים או חצי שנה. הוא יקצץ. כל עוד זו לא המדינה ולא חברה כמו בזק נניח, זה לא יעזור. אני לא נגד זה, אבל זה לא יעזור, לא לחברה ולא לעובדים".

בעקבות שאלות נוספות, הוא משלים את דבריו: "אני חושב שזה דבר מאוד-מאוד חשוב, אני חושב שזה מעלה את המורל, וזה לא דבר לזלזל בו. אני חושב שזה נותן הרבה כוח לעובדים בטווח הקצר אל מול ההנהלות. האם זה מה שיביא את הישועה? לא. כמו שהעיתונים מתקשים להפנים את זה שהתאמת ההוצאות לעולם לא תשיג את הירידה ההכנסות, בדיוק כפי שהמשכורת לא תשיג את הדירה, והם פשוט מתאימים את ההוצאות עד שלא יהיה יותר מה להתאים. באותו אופן גם העובדים לא יכולים לצפות שאיזושהי התנגדות שהם מנסים לעשות לתהליך הזה היא זו שתשנה. זה לא יעזור וגם זה לא יעזור".

קולה של אמא

אמסטרדמסקי, יליד 1980, החל את הקריירה העיתונאית שלו יחד עם "כלכליסט", לפני פחות משש שנים. קודם לכן פירסם באופן קבוע בבלוג פרטי וכתב ארבעה טורים למוסף "פלוס" של המקומון הירושלמי "כל העיר". מעבר לכך לא היה בעל ניסיון בתחום.

בכלכלה גילה עניין כשלמד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית במסלול מיוחד ששילב לימודי פילוסופיה, כלכלה ומינהל המדינה. "זו תוכנית לימודים שבמידה רבה מאוד השפיעה על המטען הערכי שלי והדברים שאני כותב", הוא אומר. בין יתר המורים שהשפיעו עליו מזכיר אמסטרדמסקי את פרופ' דני אטאס, ראש החוג לפילוסופיה, פרופ' אבנר דה-שליט, מהחוג למדע המדינה, ופרופ' יוסי זעירא מהחוג לכלכלה.

אחרי הלימודים התקבל לעבודה במחלקת המחקר באגף שוק ההון של משרד האוצר ("עשיתי אקסלים, המון-המון אקסלים, כמויות של אקסלים. זה משעמם בצורה קיצונית"), וכבר החל לתכנן את עתידו המקצועי באגף, עד שיום אחד מצאה אמו מודעה בעיתון – "לעיתון 'ידיעות אחרונות' דרושים עיתונאים למיזם כלכלי חדש" – והציעה לו להגיש מועמדות. "זה באמת בין הפעמים היחידות בחיים שעשיתי משהו שאמא שלי הציעה לעשות", הוא אומר.

"היו מיונים מצחיקים נורא", נזכר אמסטרדמסקי, "זה היה ב'ידיעות אחרונות', ברחוב חומה-ומגדל, מאוד מחתרתי. גליה שילה [מנהלת המערכת של "כלכליסט" בתקופתו הראשונה] ערכה את המיונים. הם בנו מבחן כתיבה ומבחן עריכה. שאלות כמו מיהם חמשת משרדי ראיית-החשבון הכי גדולים. שטויות במיץ עגבניות. אחר-כך הייתי צריך גם לערוך. הייתי משוכנע שלא עברתי, באמת ממש-ממש משוכנע. היה שלב שני של ראיונות שמעולם לא הוזמנתי אליו. אני לא יודע למה. אולי הייתי נופל, לך תדע. אני חושב שהחלק ברזומה שהיה כתוב 'משרד האוצר' עשה עליהם רושם, זה קצת טיפשי, אבל בסדר. שבועיים אחרי המבחנים אמרו לי, 'בוא, יש קורס'.

"היה קורס של חמישה שבועות, אני חושב, והיו לי כבר כרטיסים לקמינו דה-סנטיאגו, בזמן של הקורס. אמרתי להם שרוב הקורס אני לא אהיה, אהיה קצת בהתחלה וביום האחרון. יצאתי לטיול וכל הטיול הנחתי שלא ייצא מזה שום דבר בסוף ושאני אהיה איזה כתב, לא יודע, ההוא שמצטט מהבורסה. בסוף באתי, באמת ביום האחרון של הקורס, לא הכרתי אף אחד, לא ידעתי מי זה האנשים האלה. זימנו אותי לחדר של גלית לשיחות שיבוץ, ואז היא אמרה לי, 'תשמע, אתה גר בירושלים, חשבנו על כתב כנסת'. 'זה לא נראה לך קצת מוקדם? בכל זאת כתב מתחיל'. היא אמרה: 'לא, אני חושבת שזה דווקא יתאים'. בדיעבד היא צדקה כי זה מקום מאוד נוח לצעירים ללמוד. הלו"ז נורא מוגדר, הכל קורה במקום אחד.

"בתקופת הפיילוט, מנובמבר 2007 עד פברואר 2008, עבדנו כמו פרטיזנים. כתבנו לעיתון שלא קיים. בהתחלה אפילו לא היה לו שם. אני זוכר שהלכתי להכיר אנשים, ואחת הראשונות היתה שלי יחימוביץ'. אמרתי, 'שלום, אני שאול אמסטרדמסקי מהמיזם הכלכלי החדש של 'ידיעות אחרונות'''. היא הסתכלה עלי ושאלה: 'אתה עיתונאי או לא?'. היה מאוד קשה בהתחלה, הרבה מאוד אנשים לא התייחסו בשיט כי אין עיתון, אין אינטרנט, אין כלום".

ובכל זאת הייתם צריכים להביא אייטמים.

"כן, לעיתוני פיילוט שאיזה ארבעה עורכים קראו. תקופה מתסכלת שבה למדנו הרבה".

לתפקיד ראש מערכת החדשות קודם כששילה עזבה את "כלכליסט", ובעיתון חיפשו מחליף. "זה היה מוקדם מדי", אומר אמסטרדמסקי בכנות. "לשני הצדדים היה ברור שזה מוקדם מדי, אבל הנסיבות היו כאלה שלא היה מה לחכות".

יכלו לבחור מישהו עם יותר ניסיון משנה וחצי. למה בחרו בך?

"הם ידעו שזה הימור".

אחרי שלוש שנים מאוד אינטנסיביות, נקלע אמסטרדמסקי למקרה חירום רפואי ("דימום מוחי תת-עכבישי לא מפרצתי", הוא מטעים), שבעקבותיו אושפז ובהמשך פרש מהתפקיד התובעני.

הרופאים קשרו את המקרה לעומס בעבודה?

"הרופאים לא יודעים. בספרות הרפואית אין מתאם סטטיסטי בין שום דבר לבין זה. לא עישון ולא שתייה, זה פשוט קורה. וזה אגב יכול לקרות לך, לו ולי ברגע זה. אני לא יודע אם זה היה קשור לעבודה, לדעתי לא. מהסיבה הפשוטה שהעבודה אולי היתה אינטנסיבית, אבל היא היתה אינטנסיבית כל הזמן באותה מידה. וכשאתה עושה את זה כבר שלוש שנים, זה הרבה פחות מלחיץ אותך מאשר בהתחלה".

על מה אתה מדבר? אני זוכר שקראתי את הבלוג שלך באותה תקופה. הלחץ הלך והתגבר. התלונות שלך הלכו והתגברו, אתה מתאר את הנסיעות שלך, ואיך שאתה לא רואה את הילדים.

"זה מה ששינה אצלי, לא הלחץ מהעבודה. העובדה שהילד שלי היה כמעט בן שנתיים, בן שנה ו-11 חודש, וראה את אבא רק בבוקר לחצי שעה. מבחינתו אבא היה קיים רק בבוקר לחצי שעה. וכמה מהשבתות, כי שבת שלישית לא. זה מה ששינה אצלי, לא האינטנסיביות של העבודה".

אז בעצם ניצלת את ההזדמנות.

"זה נתן לי הזדמנות לעשות שינוי שרציתי לעשות ממילא, בשביל לאזן מחדש את העבודה עם המשפחה".

מאז שפרש מתפקיד ראש מערכת החדשות לפני כשנה וחצי והוחלף על ידי נעמה סיקולר ("היא עושה עבודה מצוינת", הוא מדגיש), אמסטרדמסקי אכן מבלה יותר זמן עם ילדיו. את הראיון הוא מעניק לנו בשעת בוקר של יום חול, בביתו שביישוב מסילת-ציון, תוך שהוא משגיח על בנו השני, אורן.

התפקיד שלו ב"כלכליסט" מוגדר כיום בפשטות "כתב", אך יש לו הפריבילגיה לעסוק בתחומים שמעניינים אותו, פחות או יותר על-פי רצונו. מלבד תחום הפנסיה הוא אומר שבזמן האחרון הוא מוצא את עצמו מתעניין גם בבריאות ובחינוך. תוך כדי כך הוא מביט אל בנו, המשחק על השטיח שבסלון ביתו. אנו מעירים לו על כך.

"זה מאוד קשור", הוא מאשר. "אין ספק, ככל שהילד הגדול שלי יגיע לכיתה א', אין לי ספק שאני אתעסק יותר בחינוך. ככל שההורים שלי יותר יזדקנו, אין לי ספק שאני אתעסק יותר בבריאות וביטוח סיעודי".

המערכות במדינה נכנסות לכוננות.

"תשמע, זה אתגר. זה חומרים משעממים להפליא ברובם הגדול. זה אתגר מאוד גדול להנגיש אותם ואתגר מאוד גדול לעבור את העורכים שאומרים לך, די, באמת די".

במה אתה מתכוון לטפל בעתיד הקרוב?

"אני ממשיך עם הפנסיות, כי הגדרתי לעצמי שם מטרה, וככל שאני ממשיך אני חושב על עוד הרבה מאוד רעיונות לגבי זה".

מה המטרה?

"לשנות. לשנות את המנגנון".

את המנגנון, לא את התודעה.

"לא, התודעה השתנתה. לשנות את המנגנון".

איך אתה רוצה לשנות את המנגנון?

"אני רוצה להביא את האנשים שצריכים לעשות את זה לעשות את זה".

מי משנה את המנגנון?

"ראש הממשלה. תסתכל על בכר ותסתכל על הריכוזיות. זה אותו פרינציפ, בדיוק אותו סיפור".

אז אתה שואב השראה מהקמפיינים האגרסיביים, המופרעים, של "דה-מרקר"?

"זה היה אפקטיבי, לא?".

נכון, אפקטיבי. אבל מה תעשה, קמפיין מופרע?

"רגע, אני בן-אדם אחד. מעלי יש עורכים. והם אומרים לי לפעמים, תקשיב, די, כמה אפשר?".

אולי צריך את הדבר המופרע כדי לשנות.

"יש עוד הרבה סוכנים בשטח. תאר לעצמך את הדבר הבא: אם ב'אולפן שישי', במשך שמונה שבועות, יום שישי אחרי יום שישי יגאל מוסקו או אילן לוקאץ', או מי שאתה רוצה, הולך ועושה כתבה על פנסיה. שמונה שבועות בזה אחר זה. ומסיים כל כתבה באמירה שהאחריות לעתיד הפנסיה שלך נמצאת בידי ראש הממשלה. זה היה משנה או לא? זה לא קמפיין מופרע, אבל זה היה משנה. לי קצת יותר קשה להגיע לשם, אבל עם הרבה מאוד עבודה אולי אני אגיע. לשם אני הולך".