הרשות הפלסטינית וראשיה השמיעו דברי הסתה נגד יהודים ונגד ישראל, אולם אינם אחראיים לפיגוע שבו נרצח ישראלי. כך קבעה לפני כשבועיים השופטת דליה גנות מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. בפסק הדין מתחה השופטת ביקורת חריפה על חוות דעתו של איתמר מרכוס, מקים המכון מבט לתקשורת פלסטינית, שנועדה לתמוך בעמדת התובעים.
לפני כעשור הגישו בני משפחתו של נרצח בפיגוע ירי, שזהותו נשמרה חסויה במסגרת ההליך המשפטי, תביעת נזיקין נגד מבצעי הרצח וכן נגד בכירים ברשות הפלסטינית (כולל יאסר ערפאת) והרשות עצמה. בין היתר טענו, באמצעות עו"ד שושנה גלס, לאחריות עקיפה של הבכירים והרשות בשל מדיניות של הסתה נגד יהודים ומדינת ישראל. הנתבעים, שיוצגו על-ידי עו"ד יוסף ארנון, הכחישו את אחריותם.
בפסק הדין קובעת השופטת גנות כי הוכח, "ללא כל ספק, קיומה של הסתה כנגד ישראל וכנגד יהודים בתקשורת הפלסטינית". יחד עם זאת מודגש כי "התובעים טוענים כי מדובר במדיניות הסתה מכוונת של הרשות הפלסטינית, ואילו הנתבעים מכחישים זאת". השופטת הכריעה בסופו של דבר כי לא הוכחה מדיניות הסתה מכוונת.
מטעם התביעה הובאה חוות דעתו של מרכוס, שמכון המחקר שלו עוקב אחר פרסומים בכלי תקשורת שברשות הפלסטינית. מסקנתו של מרכוס היתה כי אכן יש מדיניות ברורה של הסתה נגד ישראל והיהודים. השופטת גנות קראה את ציטוטי המאמרים שהביא מרכוס וצפתה בקטעי הווידיאו שהקליט, אולם פסקה כי "אין הם תומכים במסקנת המומחה".
לפי השופטת, מרכוס הביא ציטוטים מהעיתונים "אל-חיאת אל-ג'דידה", "אל-איאם" ו"אל-קודס", וכן מתחנת הרדיו קול-פלסטין, אך "נמנע מלציין בחוות דעתו את קיומם של כלי תקשורת נוספים: עיתונים ורשתות טלוויזיה, הנפוצים מאוד בשטחי הרשות הפלסטינית". השופטת מדגישה כי "לא היה בפיו הסבר מדוע נהג כך, דבר הפוגם באמינותה ובמקצועיותה של חוות דעתו". בהמשך מציינת השופטת גנות כי "המומחה מרכוס נשאל לגבי העיתון 'אל-פאג'ר' וענה כי 'אני לא מומחה לאל-פאג'ר' [...] והנני תוהה, איזו מומחיות נדרשת לצורך קריאת המאמרים והבנתם?".
עוד מציינת השופטת כי על אף שהעיתון "אל-קודס" הוא בעל התפוצה הגדולה ביותר בקרב תושבי הרשות ואילו "אל-חיאת" הינו בעל התפוצה הנמוכה ביותר, מרבית הציטוטים המופיעים בחוות דעתו של מרכוס לקוחים מ"אל-חיאת". "המומחה נשאל מדוע נהג כך, וענה, כי עשה כן משום ש'אל-חיאת אל-ג'דידה' זה בבעלות של הרשות. לי כחוקר לא משנה אפילו אם אף אחד לא קורא את זה, אני יודע מהן העמדות של הרשות בגלל שזה למעשה השופר שלו, ולכן לא אכפת לי שרק 8,000 ביום קוראים אותו, אלא המסרים שהוא רוצה להעביר לעמו".
"במהלך חקירתו הסכים המומחה מרכוס כי וופא היא סוכנות הידיעות הרשמית הקשורה לאש"ף [...] ולמרות זאת לא מצא המומחה לנכון לשלב בחוות דעתו ולו ציטוט אחד מוופא"
לדברי השופטת גנות, "תשובה זו הינה בעייתית משהו, שכן אם מטרת חוות הדעת הינה להוכיח קיומה של מדיניות הסתה, המיועדת להמונים, הרי שהדעת נותנת שמדיניות זו תבוא לידי ביטוי בעיתונים הגדולים והפופולריים יותר, אשר ברור שהתפוצה שלהם גבוהה בקרב תושבי הרשות הפלסטינית. משכך, אם המסרים הנטענים מגיעים רק לידיעתם של קומץ תושבים הקוראים דווקא את 'אל-קודס' [צ"ל כנראה 'אל-חיאת'], היכן כאן המדיניות של ההסתה? לא זו אף זו, במהלך חקירתו הסכים המומחה מרכוס כי וופא היא סוכנות הידיעות הרשמית הקשורה לאש"ף [...] ולמרות זאת לא מצא המומחה לנכון לשלב בחוות דעתו ולו ציטוט אחד מוופא, כאשר הדעת נותנת שאם אכן קיימת מדיניות של הסתה, היא תבוא לידי ביטוי ביתר שאת ובאופן ברור בכלי תקשורתי רשמי של אש"ף".
בפסק הדין נכתב עוד כי מרכוס נשאל בחקירתו מדוע לא הביא ציטוטים מרשתות הטלוויזיה אל-ג'זירה ואל-ערבייה, הפופולריות מאוד בקרב תושבי הרשות הפלסטינית. "באשר לרשת הטלוויזיה אל-ערבייה", כותבת השופטת בפסק הדין, "טען ש'אנו לא צופים באל-ערבייה', ולגבי רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה ענה כי הוא ואנשיו מאזינים לה 'לעתים רחוקות מאוד', ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה, כי חוות דעתו של המומחה מרכוס איננה מאוזנת ולמעשה היא מוטה, במיוחד כשהוברר שנעשה בה שימוש בציטוטים מעיתונים לא משמעותיים מחד גיסא, והוכחה התעלמות מקיומם של עיתונים אחרים ורשתות טלוויזיה פופולריות מאוד בקרב תושבי הרשות הפלסטינית, מאידך גיסא.
"ודוק: עסקינן בניסיון להוכיח מדיניות של הסתה. הדעת נותנת כי אם מדובר במדיניות, תנצל הנהגת הרשות הפלסטינית את כלי התקשורת – עיתונים ורשתות טלוויזיה – הגדולים והפופולריים יותר לצורך העברת מסריה, שכן אז ברור שמסריה יגיעו לידיעת קהל גדול ורב יותר, ועל כן המסקנה היא כי התובעים לא הוכיחו קיומה של מדיניות הסתה, אם כי, כפי שציינתי, הם הוכיחו ללא כל ספק קיומה של הסתה בכלי התקשורת הפלסטיניים, הסתה אשר לעתים, כפי שעולה מהקלטות שהוצגו בפני, אינה אלא דברי בלע מעוררי קבס".
בהמשך פסק הדין מדגישה השופטת גנות כי עדותו של מרכוס התבססה על בדיקת כלי התקשורת מ-1995 ועד 2010. מרכוס, כך נכתב, הסכים כי בתקופה זו פורסמו בתקשורת הפלסטינית עשרות אלפי מאמרים, אולם חוות דעתו מתבססת על 76 מאמרים בלבד. לפי פסק הדין, מרכוס נשאל, "האם הוא סבור שאותם 76 מאמרים שצוטטו מהווים מדגם מייצג, שיש בו כדי להוכיח את התכנים שהופיעו בתקשורת הפלסטינית במהלך אותן 15 שנים, ובעיקר את מדיניות ההסתה הנטענת, ותשובתו המפתיעה של המומחה מרכוס היתה 'בהחלט'".
איתמר מרכוס (צילום מסך: דמוקסט)
"לא נותר לי אלא לתהות", כותבת השופטת גנות, "האם ציטוט 76 מאמרים על פני תקופה של 15 שנים עשוי להיות מדגם מייצג של הלך הרוח בתקשורת הפלסטינית בתקופה הנדונה, והאם יש בו כדי להוכיח קיומה של מדיניות הסתה? התשובה היא – לא ולא, ותשובה זו אף מתחזקת נוכח הקביעה כי לא כל המאמרים שצוטטו מהווים הסתה, כי אם הבעת דעות של הדוברים באשר לאופן המשך ההתנהלות המדינית מול ישראל".
השופטת גנות מוסיפה כי "הבאת מקבץ הציטוטים בחוות דעתו של המומחה מרכוס, במיוחד כאשר חלקם קשים לקריאה ולצפייה, יוצרת רושם דרמטי מאוד ומפתה משהו להגיע למסקנה בדבר קיומה של מדיניות הסתה, אלא, כפי שציינתי, רושם זה עולה למקרא ולצפייה רציפה של 76 מאמרים ומספר קלטות, אשר חלקן ארסיות ומהוות הסתה ברורה, וחלקן אינו אלא הבעת דעות פוליטיות שלא ניתן להגדירן כהסתה בשום פנים ואופן, והחשוב מכל – מדובר בקומץ בלתי מייצג של 76 מאמרים מתוך עשרות אלפי מאמרים שפורסמו בתקופה נשוא חוות הדעת, ואין צורך בתואר בסטטיסטיקה על מנת להגיע למסקנה כי 76 מאמרים מתוך עשרות אלפים אינם יכולים להעיד על קיומה של מדיניות הסתה.
"[...] העובדה כי המומחה צירף רק 76 מאמרים, אשר, כפי שציינתי, לא כולם מהווים הסתה, מעוררת תחושת אי-נוחות ומביאה למסקנה שחוות הדעת איננה חוות דעת סטטיסטית, אלא איסוף אינפורמציה חלקי ביותר בנושא ספציפי והסקת מסקנות אישיות של המומחה, שאין להן תימוכין בחוות הדעת עצמה. ודוק: אין כל ספק בדבר קיומה הברור של הסתה כלפי ישראל וכלפי היהודים בתקשורת הפלסטינית, אולם לא הוכחה מדיניות של הסתה ברמת ההסתברות המשפטית הנדרשת".
מרכוס מסתמך על "קומץ פרסומים בן 76 מאמרים, אשר לא כולם כוללים הסתה, וזאת מתוך עשרות אלפי פרסומים ומאמרים שפורסמו בתקשורת הפלסטינית במהלך 15 השנים שנבדקו"
לפי השופטת גנות, "חוות דעתו של המומחה מרכוס איננה עונה להגדרת 'חוות דעת'. המומחה מרכוס ציין בפתיח לחוות דעתו וכן בחקירתו בבית-המשפט [...] כי עסק, למעשה, באיסוף חומרים אשר יתמכו בטענות התובעים בהתייחס לקיומה של מדיניות הסתה בתקשורת הפלסטינית, לרבות הסקת מסקנות בדבר קיומו הלכאורי של קשר סיבתי בין מדיניות ההסתה האמורה לבין הרצח של המנוח. איסוף חומרים זה וציטוטם אינו מהווה חוות דעת של מומחה, מה עוד שלא צורף תיעוד תקשורתי כלשהו התומך בטענה בדבר קיומו הלכאורי של קשר סיבתי בין ההסתה ובין הרצח, וכאשר למומחה מרכוס אין הידע והכלים הנדרשים לקביעת קשר סיבתי כזה.
"'חוות דעתו' של המומחה מרכוס מוטה מאוד וחסרה מאוד. אין בה התייחסות לכל אמצעי התקשורת הקיימים ברשות הפלסטינית, אלא לחלקם בלבד, ודווקא לחלקם הפחות משמעותי מבחינת אחוזי צריכתו – העיתון 'אל-חיאת אל-ג'דידה; היא מתעלמת לחלוטין מכתבות אשר אינן תומכות במסקנה הרצויה, כגון מאמרים הדוגלים בהידברות ובשלום; היא כוללת ציטוטי מאמרים שאין בהם הסתה, אלא השמעת דעות; היא מתעלמת מציטוט העיתונות הישראלית בכלי התקשורת הפלסטיניים; והעיקר והחשוב מכל – היא מסתמכת על קומץ פרסומים בן 76 מאמרים, אשר לא כולם כוללים הסתה, וזאת מתוך עשרות אלפי פרסומים ומאמרים שפורסמו בתקשורת הפלסטינית במהלך 15 השנים שנבדקו, ולעניות דעתי לא ייתכן לבסס טענה בדבר קיומה של מדיניות הסתה על קומץ מאמרים זה, מה עוד שהמסקנה המתבקשת מההסתמכות על 76 מאמרים בלבד היא שעשרות אלפי המאמרים הנוספים שפורסמו בתקופה שנבדקה לא עסקו בהסתה".
בשל כך, ובשל סיבות אחרות, דחתה השופטת את טענות התובעים. "לא קל לי הדבר", ציינה. "סבלם הרב נגע ללבי, אסונם – קשה ונורא הוא. גרסתם באשר לזהות מרצחי פלוני ז"ל איננה מופרכת, אולם הם לא עמדו בנטלים המשפטיים המוטלים עליהם, ולא יצאו כדי חובת הוכחת טיעוניהם".
ת"א 1321-03