משפטו של שמעון קופר, הנאשם ברצח נשותיו, מתנהל בבית-המשפט המחוזי, אולם בשבוע שעבר יצאה פסיקה בעניינו דווקא מבית-המשפט העליון, שהכשיל את מאמציו למנוע את שידורה של כתבה על אודותיו בתוכנית התחקירים "עובדה" בערוץ 2.
הכתבה שעמדה במרכז הדיון המשפטי לא היתה הראשונה של "עובדה" ושל הכתב עמרי אסנהיים על קופר. כבר ב-2010 היתה זו "עובדה" שגוללה את נפלאות אלמנותו של קופר (בכתבה הזמינה עד היום לצפייה באינטרנט). הדיון הציבורי הביא ככל הנראה, בסופו של דבר, לשינוי ההחלטה לסגור את התיק נגדו ולקבל את הערר שהגישה בעניין זה משפחתה של האשה השלישית של קופר. כך הוגש נגדו כתב אישום חמור על רצח אשתו השלישית, שתוקן רק כדי להחמירו בשנית, כדי לכלול בו גם את רצח האשה הראשונה.
מאז 2010 הספיק קופר לתבוע מ"עובדה" פיצוי שנאמד במיליוני שקלים ולמשוך את תביעתו, תוך תשלום הוצאות, אך עדיין נותר בו להט המאבק בכל הנוגע לפרסומים על אודותיו, במיוחד בעת שמתנהל נגדו הליך פלילי שתוצאותיו הרות גורל לגביו. כך הגיש קופר בקשה למתן צו מניעה מתוקף סעיף 71(א) לחוק בתי-המשפט נגד שידור הכתבה החדשה, בטענה שהיא יכולה להביא לשיבוש משפטו ולהשפעה לא רצויה על ההליך המשפטי.
ואכן, השופט הבכיר גדעון גינת מבית-המשפט המחוזי אסר בינואר השנה על שידור כתבתו הנוספת של אסנהיים על קופר. החלטה זו לוותה בביקורת מצד שוחרי חופש ביטוי שונים והובילה לערעור של "עובדה" וקשת לבית-המשפט העליון. אופיו של הרכב השופטים שנבחר לדון בתיק עורר גם הוא תגובות: היו מי שהעלו חשש משיבוצו של השופט נועם סולברג, בשל פסיקתו נגד "עובדה" בתביעה שהגיש נגדה סרן ר' (הפסיקה, שניתנה כשסולברג היה שופט מחוזי, התהפכה בעליון). היו גם מי שהביעו חשש שגישתו השמרנית של נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס, שעמד בראש ההרכב, תביא להעדפת שיקולים אחרים על פני חופש הביטוי.
כיום, למקרא פסק הדין, ניתן לומר שהחששות היו מוגזמים – בעיקר במישור התוצאתי. העליון הפך פה אחד את החלטת המחוזי ועשה זאת בלא דיון עמוק לגופן של טענות ערכיות, אלא בשל פגמים פרוצדורליים קשים בבקשתו של קופר: הלה לא תמך את בקשתו בתצהיר כמתחייב מהוראות תקנות סדר הדין האזרחי, ואף לא טרח להגיש תצהיר צמוד לבקשה נוספת שהגיש, לפטור מאגרה בשל מצוקתו הכלכלית הנטענת.
כללים דיוניים בסיסיים
גרוניס הוא נשיא נחוש ועקבי בגישתו המשפטית. בהנהגתו בחרו השופטים בגישה המקפידה על תנאי סף, ומשאלה לא התמלאו, היא משאירה את שאר הסוגיות הנוגעות למשפט המהותי תלויות באוויר עד להזדמנות הבאה.
15 מ-18 הפסקאות של חוות דעתו של גרוניס במסגרת פסק הדין מוקדשות לתמצית העובדות, טענות הצדדים וענייני פרוצדורה. רק בשלוש הפסקאות האחרונות הוא מגיע לדיון לגופו של עניין, ורק לאחר שתוצאת הערעור כבר ברורה ומוצהרת מראש.
העליון עשה פה מעשה מחושב, השואב את הלגיטימיות שלו מגישה שמרנית שלפיה המהות היא מלכת המשפט, אך הפרוצדורה היא נסיכתו הנכנסת לאולם לפני הבכירה ממנה ומקבלת את תשומת הלב ראשונה. תקלה בכניסתה יכולה בהחלט לקלקל את האירוע כולו ולמנוע את כניסתה של המלכה האם. בתקופתו של גרוניס מתחדדת התובנה הזו. בצדק; חוקי המשחק חשובים מאוד ויש לעקוב אחריהם בהקפדה. יציאה מהקווים משמעותה שבירת הכלים, עניין לא רצוי בכל שיטה משפטית המעוניינת לייצר ודאות ויעילות בצד דרישות הצדק והפתרון ההוגן.
משמאל: השופטים אסתר חיות, אשר גרוניס ונעם סולברג (צילומים: פלאש 90)
גרוניס אף שלח עקיצה לכיוונם של קופר ומייצגו. זה האחרון טען בדיון בבית-המשפט המחוזי כי הפגמים הדיוניים שהתגלו בבקשותיו של קופר הן בחזקת "שטויות". "לסיכום נקודה זו", כתב גרוניס, "אנו סבורים כי שורת הפגמים הדיוניים שנפלו בבקשותיו של המשיב אינם בגדר 'שטויות', כפי שסבר בא-כוחו. פגמים אלה חייבו את בית-משפט קמא שלא להיעתר לבקשות, ולמצער לחייב את המשיב לפעול לתיקון הפגמים. משלא תוקנו הפגמים, אף לאחר הגשת הבקשות, מצדיק הדבר את התערבותה של ערכאת הערעור. אכן, אף אם מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית מסוימת, או נושא שכלי התקשורת השונים עסקו בו, אין מבקש הסעד זכאי לפטור מעמידה בכללים דיוניים בסיסיים".
מאז פרסום פסק הדין היו עורכי-דין פליליים בכירים שטענו כי בית-המשפט העליון סגר למעשה את הגולל על האפשרות של נאשם או צד להליך פלילי לעתור לאי-פרסום תחקירים שיש בכוחם להשחיר את פניו ולהשפיע על ההליך בפועל. נדמה לי שמדובר בהגזמה ובחשש שווא.
ראשית, משום שלא היתה אפשרות משמעותית כזו ממילא. הפסיקה הקודמת בעניין זה, כמו גם כתבי האישום המוגשים בעבירת הסוביודיצה, הכתיבו קו ברור. שנית, המקרה של קופר כנראה לא היה המקרה הנכון לייצר באמצעותו אמירות עקרוניות על זכויות נאשמים וצדדים להליך פלילי.
דווקא דברים שנאמרו בפסק הדין על-ידי השופטים חיות וסולברג מחזקים את הרושם שהסיכוי להגבלת פרסום בעילה הנוגעת לסעיף הסוביודיצה לא עבר מן העולם.
שתי גישות לסוביודיצה
בצד הפסיקה הפרוצדורלית, גרוניס דן גם, באופן תמציתי, בעבירת הסוביודיצה, העומדת במרכז הבקשה: "לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית-משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור" (סעיף 71(א)).
עבירת הסוביודיצה זכתה כבר לפני פסק הדין הנוכחי לתלי תלים של דיונים והתייחסויות במשפט ובציבור בישראל. בעבר התייחסתי אליה פה בהקשרים דומים, כמו גם לשיקוליו של בית-המשפט באיזון שבין מניעה מקדימה של ביטוי אל מול הסכנה להשפעה על הליך פלילי. עד היום נטתה הכף לכיוונו של חופש הביטוי, וכך גם אחרי ההחלטה הנוכחית.
בית-המשפט העליון סבור כי מתן צווי מניעה בהקשרים של סעיף 71(א) הוא אפשרות חריגה ומצומצמת. הוא אף סבור ככל הנראה כי היכולת לבקש צווים כאלה נתונה רק בידיהם של היועץ המשפטי לממשלה ושל הפרקליטות, ולא של צדדים אחרים שאינם נוגעים ישירות לעבירת הסוביודיצה. ומהו מעמדו של נפגע עבירת הסוביודיצה, לא רק לאחר שנעברה, אלא גם כשידוע שהיא עומדת להתבצע? גרוניס משאיר שאלה זו בלא הכרעה, כשהוא כותב לקראת סוף פסק דינו כי "יש לבחון האם כלל הסוביודיצה נועד להגן על הנאשם (ולכן גם על המשיב), או שמא פועלו הוא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי, כפי שמרמזת הכותרת של סעיף 71(א) לחוק".
כל ערכי היסוד הדמוקרטיים נתפסים כחשובים ומרכזיים בעיני בית-המשפט, אך זכויות, גם היסודיות שבהן, אינן חפות מיחסיות, ככל שהן פוגעות בזכות אחרת. מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה ממשית ומוחשית בערכים מוגנים אחרים הוא זה שנבחר להגבלת חופש הביטוי. הקושי הוא בצורך לבחון את אפשרות הפגיעה מראש, ולא בדיעבד. קשה יותר לדעת מה תהיה מידת הנזק מפרסום מסוים, המצדד בזריקת אבנים או המבקר תקיפה אפשרית באיראן, טרם פרסומו. מנגד אנו יודעים שפרסומים מסוג זה מתפרסמים, ומדינת ישראל, כך מספרים, עדיין חיה ובועטת. גם סעיף 71(א) עושה שימוש ברעיון משפטי דומה כשהוא דורש למצוא "אפשרות קרובה לוודאי להשפעה על ההליך המשפטי" יחד עם יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת" להשפיע על תוצאות ההליך. זהו רף כפול, ובפועל כמעט שלא ניתן להשיגו.
אמנם, מאמירותיו המעטות של השופט סולברג, המצטרף לתוצאה הפרוצדורלית של הנשיא גרוניס, ניתן ללמוד דווקא כי ייתכן שבעתיד יימצא כובד המשקל במקומות אחרים מאשר בצדו של חופש הביטוי. חשוב להביא את עמדתו של סולברג, המייצגת גם היא קו עקבי שהוא נוקט בפסיקותיו.
סולברג: "לא פג טעמה של עבירת הסוביודיצה גם בעידן הנוכחי של הקדמה הטכנולוגית וזרימת המידע כמעט עד בלי די. על ה'כמעט' יש לשמור, כשם שאת חופש הביטוי יש להבטיח. משפטו הפלילי של נאשם דוגמת המשיב צריך להתקיים בתוככי בית-המשפט. מדובר בדיני נפשות. כיכר העיר אינה זירה ניאותה להכרעת דין"
"לא פג טעמה של עבירת הסוביודיצה גם בעידן הנוכחי של הקדמה הטכנולוגית וזרימת המידע כמעט עד בלי די", קובע השופט. "על ה'כמעט' יש לשמור, כשם שאת חופש הביטוי יש להבטיח. משפטו הפלילי של נאשם דוגמת המשיב צריך להתקיים בתוככי בית-המשפט. מדובר בדיני נפשות. כיכר העיר אינה זירה ניאותה להכרעת דין. האיזון בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין טוהר ההליך השיפוטי הוא עדִין, אך זהו כורח המציאות והדין. סדר הדין הפלילי נועד להבטיח משפט הוגן, וחופש הביטוי לא יכול לשמש צידוק למניעתו. האשמה בדיעבד בגין סוביודיצה במקום מניעה מלכתחילה יכולה במצבים מסוימים לחתור תחת עשיית משפט צדק בעניין פלילי תלוי ועומד".
סולברג מזכיר שלוש גישות שונות לאיזון בין ביטוי ההליך המשפטי להוגנותו: האמריקאית, המעדיפה את חופש הביטוי; הקונטיננטלית, המגינה על חזקת החפות של הנאשם; והאנגלית, המבכרת את טוהר ההליך המשפטי וההגנה עליו. סולברג מציין כי הגישה האנגלית אומצה גם בקנדה, אירלנד וניו-זילנד, שקבעו מבחנים בפסיקה להגבלת פרסומים טרם פרסומם, ולא רק על דרך הענישה בדיעבד. הוא אף תומך בזכותו של נאשם לעתור לקבלת צו מניעה אזרחי שיאסור את הפרסום, ולא להגביל אפשרות זו ולייחדה רק לרשויות אכיפת החוק.
גם לשופטת ההרכב אסתר חיות יש דברים להגיד על האיזונים הראויים בהקשר של עבירת הסוביודיצה. אחרי שהצטרפה גם היא למסקנות הנובעות מהפגמים הפרוצדורליים, מדגישה חיות בפסקה חשובה, שכדאי להביאה במלואה, את השוני האפשרי בין מבחן הוודאות הקרובה, שעוגן בסעיף 71(א) כתנאי להעמדה לדין על עבירת סוביודיצה, לבין המבחנים החוקתיים שנקבעו בפסיקה בקשר עם הגבלת חופש הביטוי.
"בחינת פרסומו של ביטוי על-פי המבחנים החוקתיים הנוגעים לפגיעה בחופש הביטוי לא מובילה בהכרח למסקנה הזהה לבחינתו על-פי יסודות עבירת הסוביודיצה", קובעת חיות. "קיימים אמנם קווי דמיון בין השניים, אך קיימים ביניהם גם הבדלים, ונסיבות המקרה שלפנינו מדגימות את אחד ההבדלים הפוטנציאליים בין שני סוגי מבחנים אלה.
חיות: "פגיעה בזכות החוקתית לחופש ביטוי בדרך של מניעת הפרסום מראש תתאפשר רק אם עלולה להתקיים בהסתברות קרובה לוודאי פגיעה ממשית באינטרס מוגן, ובענייננו – תקינות ההליך הפלילי"
"במקרה דנן קבע בית-המשפט המחוזי כי קיימת אפשרות קרובה לוודאי לכך ששידור התוכנית ישפיע 'על מהלך המשפט או על תוצאותיו', מתוך הנחה שראיונות עם עדי תביעה המשודרים בתוכנית, שהיא תוכנית פופולרית, גורמים להשפעה כזו. לכן מצא כי מתקיימים יסודות העבירה. ואולם, בית-המשפט המחוזי לא בחן את מידת ההשפעה הצפויה כתוצאה משידור התוכנית, ונראה כי סבר שלצורך קיום יסודותיה של העבירה הפלילית די בכך שיהא בפרסום כדי להשפיע על מהלך ההליך הפלילי או תוצאותיו. נוסחת האיזון החוקתית, לעומת זאת, קובעת בהקשר זה כי פגיעה בזכות החוקתית לחופש ביטוי בדרך של מניעת הפרסום מראש תתאפשר רק אם עלולה להתקיים בהסתברות קרובה לוודאי פגיעה ממשית באינטרס מוגן, ובענייננו – תקינות ההליך הפלילי".
פער זה בין עמדותיה של השופטת חיות לבין אלו שהובעו בדבריו של סולברג צפוי להעסיק את בית-המשפט העליון בשנים הבאות, לכשיתגלגל לידיו המקרה המתאים.