מאמרה של העיתונאית עמירה הס ב"הארץ", שבו הצדיקה יידוי אבנים מצד הפלסטינים כביטוי להתנגדותם לכיבוש הישראלי, הוליד קריאות להעמיד לדין אותה ואת עורכי העיתון על הסתה. דרשו זאת עיתונאים (למשל, מתי גולן ב"גלובס", דרור אידר ב"ישראל היום"), תבעו זאת פוליטיקאים, והטיפו לכך גם נציגי ציבור המתנחלים. אלה גם עשו מעשה – מועצת-יש"ע הגישה תלונה במשטרה, והפורום המשפטי למען ארץ ישראל דרש מהיועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה לפתוח בחקירה נגד הכותבת.

על כך יש לומר שהמרחב הציבורי הוא הזירה הראויה לדיון בעמדותיה של הס – ולא המתחם המשפטי. מאמרה אכן חולל שורה ארוכה של תגובות, רובן זועמות ובוטות, בכלי התקשורת וברחבי הרשת. כך יאה: מול דבריה של העיתונאית הס התייצבו עיתונאים אחרים (אראל סג"ל, אודי הירש, יעקב אחימאיר ואחרים) וחלקו עליה במלים חריפות. היה גם מי שהגיש תלונה למועצת העיתונות על מאמרה והיו התבטאויות תקיפות נגדו ברדיו ובטלוויזיה. כל זה בסדר גמור. החולקים על הס השתמשו בכליה שלה – כוח השכנוע המילולי – כדי לסתור את דבריה ואף להוקיע אותה. לעומתם, מי שפנה לערכאות סטה מכללי המשחק.

מי שמעביר את הדיון בסוגיות הלאומיות מהזירה הציבורית אל המתחם הפלילי חותר לסתום פיות. הוא נרתע מלהתמודד עם עמדותיה של הס לגופן ומעדיף לסלקן לחלוטין מסדר היום. זה מהלך בלתי ראוי ופחדני. הדיון על תפיסתה של הס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך להיות פתוח וחופשי ממגבלות. בכלל, נואל הניסיון לסתום פיות באמצעים שלטוניים. אין לכך לא טעם ולא תוחלת. מלים, גם כשהן מקוממות, חייבות להיענות במלים – לא בהליכים פליליים. יש להן, למלים, תכונה מוזרה: גם כשמנסים לחנוק אותן בכוח, הן מחלחלות, מופצות ונשתלות בתודעה. לכן, פנייה לרשויות החוק כדי לסכור מידע או למחוק עמדה לא רק שאינה ראויה מבחינה ערכית, היא גם אינה יעילה.

ההוויה הציבורית מלאה ביוזמות להצר את צעדיה של התקשורת ולהגביל את חופש הביטוי שלה. בכנסת הקודמת הוגשו עשרות הצעות חוק שכוונו לסתום פיות של עיתונאים, להרתיע אותם מלמלא את תפקידם ולהטיל עליהם מורא. גם בכנסת הזו, הנתונה עדיין בחיתוליה, כבר נרשם יבול מבהיל של מהלכים פרלמנטריים שנועדו להשגת אותה תכלית. השלטון מנצל את כוחו כדי לחסום מידע, באמצעות צווי משפט, הפעלת הצנזורה הצבאית, הגשת תביעות דיבה וניהול חקירות משטרתיות נגד אנשי תקשורת. כאילו לא די בכל אלה כדי להגביל את חירות הביטוי – באים עתה עיתונאים ומציעים למשמע את עמירה הס באמצעות הליכים פליליים.

זו גישה פסולה, ומאכזב להיווכח שהיא מגיעה מצד עמיתים למקצועה של הס. כל אחד ואחד מהם מצפה, מן הסתם, שיגלו כלפיו סובלנות כשהוא מביע דעות חתרניות, ומייחל לסלחנות כשהוא מועד בכתיבתו. מדוע אינם מחילים על מאמרה הנדון של הס את המזג והתפיסה המשוקללת שעל-פיה הם שופטים את פרי עטם שלהם?

"תפיסה משוקללת" פירושה האיזון המתבקש בין חריגות עמדתה של הס לבין מכלול הערכים העומד ביסוד המלאכה העיתונאית. הס כתבה דברים לא מקובלים. אלה שנסערו מהטור שלה קושרים אותו לעבירת הסתה, לכאורה, ובתוקף זה קראו לרשויות המדינה לפתוח נגדה בהליכים משפטיים. על מידת תקפותה של טענה זו נכתב כבר בימים האחרונים לא מעט (גם באתר זה). השורות האלו אינן עוסקות במימד המשפטי של מאמרה, אלא במצע העקרוני שעליו מתנהל העיסוק העיתונאי ובאקלים שבו פועלת התקשורת הישראלית בימים אלה.

חופש הביטוי אמור להיות מוחלט, להוציא מקרים נדירים שאותם מסמן החוק. מי שמציע לגשת למאמרה האמור של הס בכלים משפטיים מוכיח נוקדנות פורמליסטית וחוסר סובלנות לעמדות חריגות. כאשר תפיסה כזו מגיעה מצד אנשי שלטון, או מצד בני-פלוגתא אידיאולוגיים, היא מקוממת אך אינה מפתיעה. כאשר משמיעים אותה עיתונאים, היא מאכזבת.