זדון
שערי העיתונים מתמקדים הבוקר בשני נושאים: עימות מדיני מול ארה"ב על רקע המשך הבנייה היהודית בשטחי ירושלים שמעבר לקו הירוק, והחלטת בית-משפט השלום בירושלים להטיל קלון על ח"כ צחי הנגבי.
"מעריב", "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מתארים בכותרותיהם את היחסים עם ארה"ב כ"עימות" או כ"קרב". "ישראל היום", לעומת זאת, מקדיש את הכותרת הראשית לעמדת בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ("נתניהו עונה לאובמה: ירושלים אינה התנחלות"). בכותרת הגג מתוארים חילופי הדברים בין מנהיגי המדינות במלה "מתיחות", והדיווח עצמו נדחק עד לעמוד 7 (שם בכל זאת משתמשים במלה "עימות").
הרקע לעליית המתח הוא פרסום תוכניות לבניית 1,300 יחידות דיור בעיר הבירה. ב"הארץ" מדווחים שלמה שמיר, נטשה מוזגוביה וניר חסון כי נוסף להכרזה על הבנייה ליהודים, חילקו אתמול פקחי עיריית ירושלים צווי הריסה לבתים באזור אל-בוסתן בשכונת סילואן.
על-פי הדיווח של אורלי אזולאי ואיתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות", "גורמים מדיניים" טענו אתמול כי ההחלטות על הבנייה בבירת ישראל התקבלו לפני עשרים יום "ואין להן שום קשר לביקור נתניהו בארצות-הברית". ב"ישראל היום" גרסה נרחבת לגבי עיתוי הפרסום. יוני הרש ושלמה צזנה מדווחים כי "ראש הממשלה אישר לפרסם את קידום תוכנית הבנייה ב-20 באוקטובר, אך הפרסום נדחה לסוף-השבוע האחרון, שבו יצא נתניהו לפגוש את סגן הנשיא ג'ו ביידן".
ההסבר שמופיע ב"ישראל היום" לדחייה במועד הפרסום מנוסח כך: "נתניהו קבע כבר לפני שנה כי פרסום תוכניות בנייה בבירה ייעשה בתיאום איתו כדי לוודא שהעיתוי אינו רגיש מבחינה מדינית. מתאם האישורים הוא מנכ"ל משרדו אייל גבאי. במקרה הנוכחי אישר גבאי לפרסם את הפקדת התוכנית להתנגדויות הציבור, אלא שהעיתוי שנקבע היה 20 באוקטובר. בפועל הפרסום קיבל ביטוי רק ביום ראשון". בתקווה שעכשיו הכל ברור.
עוד בידיעה של "ישראל היום": "גורם מדיני בכיר" מצוטט כמי שמעריך שמועד הפרסום נובע מרשלנות, לא זדון.
"זה סיפור של טיפשות או סיפור של זדון, או תשלובת בין השניים", מצטט בן כספית "אמריקאי בכיר בוושינגטון", ובהמשך מבקש להרגיע כי "זדון אין כאן". כספית מעריך כי הדפוס החוזר של הכרזה על בניית בתים ליהודים מעבר לקו הירוק בכל פעם שמנהיג ישראלי נפגש עם אמריקאי נובע מ"חוסר מנהיגות ועודף שלומיאליות". את הביקור הנוכחי של נתניהו בארה"ב מסכם כספית במלה אחת – "קטסטרופה", אבל לא מספק תימוכין משכנעים לשימוש בהגדרה כה נחרצת.
קלון
העמודים הראשונים ברוב העיתונים מוקדשים לסיקור ההחלטה של בית-המשפט להטיל קלון על חבר הכנסת צחי הנגבי, שהורשע במתן עדות שקר. מלבד תיאור העובדות (שני שופטים בעד קלון, כי הנגבי שיקר. שופט אחד נגד, כי זו הענשת יתר) מתפרסמים מאמרי פרשנות רבים.
רוב המאמרים תומכים בהחלטה להטיל קלון. סטלה קורין-ליבר ב"גלובס" נוקטת עמדה חריגה. "מידת הצדק מוצאת שעל הנגבי כבר עברו שש שנים של קלון בפועל", היא כותבת, "שנים שבהן לא מימש את מהותו ושאיפותיו כפוליטיקאי ולא נשא בתפקידי שרים ביצועיים. [...] האם לא די בקלון הזה?". היתר, כאמור, מציגים עמדה הפוכה, עם ניואנסים שונים.
"פניו של הנגבי נפלו", כותב שלום ירושלמי ב"מעריב" על תגובת השר לשעבר להחלטת בית-המשפט להטיל עליו קלון. "הנגבי לא הזיז גבה", מתאר ב"הארץ" רועי צ'יקי ארד את אותו הרגע ממש.
השלכות ההחלטה להטיל קלון תופסות שטח נרחב בעיתוני הבוקר. "הסיפור המוזר על הוועדה הנחשקת שאף מפלגה אינה רוצה בה", קוראת כותרת לידיעה ב"הארץ" מאת יהונתן ליס. הנגבי כיהן בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, מסביר ליס, תפקיד יוקרתי ונחשק. אלא שכעת מתברר כי התפקיד אינו כה נחשק כפי שמקובל לחשוב. "עם פרישתו", מדווח ליס, "הודיעו אתמול בקדימה כי הם מסרבים למנות נציג חדש לראשות הוועדה, ומבקשים לקבל בחזרה את ראשות ועדת הכלכלה".
יוסי ורטר כותב בטור פרשנות כי הנגבי "טמן אתמול מטען חומר נפץ ללבני, כאשר הודיע [...] כי הוא מייעד את ח"כ שאול מופז לרשת אותו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון". לדבריו, לבני "רוצה להחזיר לקדימה את ועדת הכלכלה, כדי לתקוע מקלות בגלגלי ממשלת נתניהו. ואם ייכפה עליה להישאר עם ועדת החוץ והביטחון, היא בוודאי לא תרצה לשדרג את יריבה מופז באמצעות תפקיד כה יוקרתי".
בן כספית כותב כי "הקרב על ועדת הכלכלה דרמטי הרבה יותר ממה שנדמה: יוכרע שם, בין היתר, נושא הרשיונות לערוצי טלוויזיה. או, במלים אחרות, האפשרות ששלדון אדלסון יפתח גם תחנת טלוויזיה, ולא רק 'עיתון' המחולק חינם ומפיץ תעמולה להמונים. במקביל ייעשה מאמץ להפחית את עוצמתו של ערוץ 2 (על-ידי הפקעת המותג 22), וכך תושלם התוכנית הגדולה של נתניהו להשגת תקשורת פרטית, משפחתית, משלו. במימון חיצוני. רוצה עיתון? בבקשה, יש ביביתון. רוצה טלוויזיה? אין בעיה. ביבי-טי.וי לשירותך. על חשבון הברון".
עוד בשערי העיתונים
בשערים השונים הפניות לידיעות על כך שהשחקן עמוס לביא מת בגיל 57 ממחלת הסרטן; לריסה טרימבובלר מפרסמת ספר זכרונות; וקרן פלס נכחה במפגן ספורטיבי אלים. בראש שער "ידיעות אחרונות" כותרת המקדמת כתבה מאת רונן ברגמן שתפורסם בסוף השבוע ב"מוסף לשבת", ועניינה פרשות העבר שבהן הסתבך בועז הרפז.
ענייני כיבוש
1. אנשיל פפר מדווח הבוקר, בתיבה קטנה שמתפרסמת בראש עמ' 5 של "הארץ", כי "צה"ל נערך להפסיק מעצרי מבוקשים בערים בגדה". על-פי הדיווח, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עתידים להחליף את כוחות צה"ל במשימה. פפר כותב כי "התוכנית נערכת על-פי הנחיית הדרג המדיני" ו"בצבא מעריכים שניתן יהיה לבצע את המהלך ללא פגיעה בטחונית משמעותית". בהמשך הוא מסביר כי "על אף שבאופן רשמי האחריות הבטחונית בערים הפלסטיניות המרכזיות [...] מצויה בידי הרשות הפלסטינית, כוחות צה"ל נכנסים כמעט מדי לילה לערים, בעיקר כדי לבצע מעצרים של מבוקשים. הכניסות בדרך כלל עוברות בשקט, כשאנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נשארים בבסיסיהם ונמנעים ממגע עם כוחות צה"ל".
זהו תיאור מממצה, פרט לעובדה שהשקט המלווה את המבצעים הללו מאפיין לא רק את אנשי מנגנון הביטחון הפלסטיניים. גם התקשורת שותקת. "הלילה: צה"ל עצר 11 מבוקשים פלסטינים ביהודה ושומרון", קראה כותרת מבזק שפורסם הבוקר באתר ynet. כמעט מדי בוקר מתפרסם מבזק דומה. בוקר, אחר בוקר, אחר בוקר. שוב ושוב ושוב. הטקסט בנוי על-פי נוסח אחיד: מספר המבוקשים שנעצרו במהלך הלילה, מקום המעצר, ודיווח לקוני כי העצורים "הועברו לחקירת כוחות הביטחון". שורה כמעט זהה, שנכתבת מדי בוקר במחלקת יחסי-הציבור של הצבא, מועברת לכלי התקשורת ומתפרסמת ברדיו או באתרי האינטרנט בלא יכולת אמיתית לוודא את תוכנה.
בעיתונות המודפסת בדרך כלל לא תמצאו לכך זכר. אין מעצר של דגי רקק דומה לחיסול רב-מחבלים. לכל היותר תודפס שורה בסוף דיווח על אירוע משמעותי יותר שהתרחש בשטחים. אמנם מאחורי כל מבזק לקוני כזה יש פלישה של כוח צבאי לבית מגורים בשעת לילה מאוחרת, בהלה של תושבים המנוערים משנתם, בוודאי סכנה פוטנציאלית לשני הצדדים, אך אלה סיפורים שהביקוש להם בציבור אפסי. שגרה יומיומית של פעילות צבאית בקרב אוכלוסייה אזרחית עוינת (=כיבוש) עוברת באופן קבוע מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית. שלחו לה ביפר כשתפרוץ התלקחות.
אם התוכנית להפסקת מעצרי המבוקשים בערי הגדה תצא לפועל, לתקשורת הישראלית, שמתעלמת ברובה המכריע משגרת הכיבוש כבר 43 שנה, תהיה סיבה אחת פחות להתבייש. מצד אחר, על-פי הדיווח של פפר, צה"ל עדיין יוכל לצאת למבצעי מעצרים בשטחים הכפריים שבגדה, שם מתבצעת כעת "מרבית הפעילות של חוליות חמאס".
2. "המשוררים האלה מפחידים אותי [...] לו הייתי אני שיכור-ניצחון היה זה בוודאי בלתי רצוי אך טבעי [...] אולם הם?!'", כך אמר לפני 43 שנה "קצין צה"ל בכיר" לכתב "הארץ" עמוס אילון, בעקבות כינוס היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בכינוס השתתפו חיים גורי, אצ"ג, משה שמיר, אלתרמן, יעקב אורלנד, יצחק שלו, יהודה בורלא ומשה טבנקין. ש"י עגנון לא נכח, אך צירף את שמו למנשר התנועה.
אילון כינה אותם "משוררי-הסיפוח" וכתב: "נימוקים מוסריים ואידיאליסטיים שומעים עתה לעתים קרובות יותר מפי גנרלים מאשר מפי אנשי רוח ומשוררים; ובעוד שלחיים הזז, לנתן אלתרמן או למשה שמיר לא אכפת אם יהגרו ערביי הגדה המערבית לחו"ל, מפי אלוף זה או אחר בצה"ל שומעים הערות כגון: 'הרי מוכרחים להתחשב ברגשות הלגיטימיים של הנכבשים', שאחד מהם הוא הרגשת השתייכות לאדמה עליה יושבים הם כיום, עליה ישבו אבותיהם במשך מאות שנים". הסיפור מובא בחלק ב' של "הארץ", במדור "היום לפני" מאת ליטל לוין.
3. "המלחמה על התודעה לא השתנתה בהרבה מימי התנ"ך", כותב אלוף בן במאמר המתפרסם במדור הדעות של "הארץ". "התקשורת הזרה שמדווחת מכאן באה לסקר את הסכסוך, ולא מתעניינת בישראל כיישות עצמאית. [...] מסגור הסיפור נוטה לרעתה, כי מי שמשווה את ישראל לגוליית ואת הפלסטינים לדוד מייחל בסתר לניצחון הרועה על הלוחם. הניסיון הישראלי לשכנע שאנחנו דומים למערב נשמע בערך כמו ניסיון פלישתי לספר שחוצות אשקלון הקדומה שבהן התהולל גוליית דמו לאתונה המפותחת והליברלית הרבה יותר מאשר שדות בית-לחם שבהם רעה דוד [...] הבעיה נעוצה במסגור", קובע בן בהמשך מאמרו, אך מציע לפתור את בעיית ההסברה של ישראל דווקא על-ידי כריתת שלום עם אויבינו.
אילוסטרציה
בכמה מן העיתונים מדווח הבוקר על כוונה לייבא ביצים מטורקיה, נוכח מחסור קטן המסתמן במוצר. ב"מעריב" מלווה את הידיעה תצלום אילוסטרציה שבו נראות שורות-שורות של ביצים שעליהן דגל טורקיה. "כך זה ייראה, דגל טורקיה על ביצים", נכתב מתחת לתצלום שבו נראה דגל טורקיה על ביצים, ומצוין עוד כי מדובר בעיבוד מחשב.
האומנם יתנוסס דגל טורקיה על ביצי התרנגולות שייובאו לישראל? לא, על-פי ההיגיון, וגם בידיעה ב"מעריב" לא כתוב על כך דבר. "כך זה ייראה" רק בתצלום האילוסטרציה שעבר עיבוד ממוחשב כדי להציג משהו שלא יתקיים במציאות.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי מערכת תוכנית התחקירים של ערוץ 1, "מבט שני", צומצמה, ועלייתה לאוויר נדחתה עד לתאריך לא ידוע. עוד מדווח אברבך כי משרד הביטחון נערך לביקורת כללית בגלי-צה"ל.
צביקה ברוט מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי את מקומו של צחי הנגבי בכנסת תתפוס העיתונאית נינו אבסדזה, עולה מגיאורגיה, שכיהנה במולדתה כמגישת טלוויזיה בכירה ובישראל כתבה בעיתון "וסטי", מקבוצת "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" מזכיר גדעון אלון כי אבסדזה כתבה בישראל גם בעיתון "נוביסטי" והיא מגישה תוכנית בתחנת הרדיו כל-השלום.
גילעד נס מעיר בטורו ב"כלכליסט" כי הפצת הודעה לעיתונות השבוע, ולפיה מועצת הכבלים והלוויין החליטה על קיצור תקופת ההתחייבות של הלקוחות, התרחשה שעות אחדות לאחר שב"כלכליסט" פורסם על הוראה אחרת של המועצה: עיכוב בהפחתת קנסות היציאה של הכבלים והלוויין. "במשרד התקשורת ובמועצה, שחששו מביקורת על הכניעה כביכול לחברות, מיהרו לשלוף את ההודעה המוכנה מראש והסיטו את הדיון לעבר פעילותם הנמרצת לטובת הצרכן", כותב נס. "כיצד אנו יודעים שההודעה לא היתה אמורה להתפרסם באותו יום אלמלא הפרסום ב'כלכליסט'? מי שעיין בהודעה לעיתונות גילה שהיא נושאת את התאריך 11 בנובמבר, כלומר מחר".
החשב הכללי במשרד האוצר, שוקי אורן, אומר למירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר" של "הארץ" כי "אין כל פסול בהשקעת כספי מדינה בערוץ 10; משלם המסים יקבל בחזרה את כספו בקרנות המנוף".
בטור המתפרסם במדור הדעות של "ישראל היום" כותב דרור אידר כי "התקשורת הישראלית מנוכרת מעמדות הרוב הישראלי". אידר מגיב לביקורת שהטיח עוזי בנזימן, העורך הראשי של "העין השביעית", בו ובקלמן ליבסקינד מ"מעריב", ותוהה: "היכן שמעתם את התקשורת מטילה ספק בגרסה הרשמית בעת ההתנתקות, או בזמן האופוריה של הסכם אוסלו?".
במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח מאת סוכנויות הידיעות ולפיו שליט לוב מועמר קדאפי הורה אתמול לשחרר עשרים עיתונאים שנעצרו לאחרונה. העיתונאים שייכים לסוכנות ידיעות לובית שהקים בנו של קדאפי, סייף אל-אסלאם. מהדיווח עולה האפשרות שהמעצר בוצע בעקבות עימות בין השליט לבנו, שנחשב לדמוקרטי יחסית.