בשבועות האחרונים פרשייה רודפת פרשייה - פרשת העציר X, פרשת המכתב על גדעון סער, פרשת השופט המכה, פרשת קניית הקולות בפריימריז בבית-היהודי ובמפלגת העבודה, והמשך עוד יבוא. אם כן, מה משותף לכל הפרשות שהיו ועוד יהיו? בכל אחת מהן יש מרכיב דומיננטי של דז'ה-וו.

בטרם נכליל, חייבים לציין שאמנם יש שוני בין הפרשות לבין עצמן, שהרי אין דין פרשייה בטחונית כדין פרשייה פוליטית או כלכלית. מעבר לכך, אפשר להציע כמה קווי דמיון, בלי לפגוע חס וחלילה בהנאה הצרופה מכל פרשייה תקשורתית.

בעבר ובהווה, אמצעי התקשורת אינם הסיבה העיקרית לפרוץ פרשייה תקשורתית, ולאו דווקא בגלל עיתונאים נחשפים פרטי פרשות לציבור הרחב. פרשייה מתגלגלת לזירה התקשורתית כאשר יש מי שמעוניינים להעביר מאבק פנימי בלתי פתור לזירה תקשורתית.

כך בעניין פרשת העציר X וכך באשר לפרשת המורה המכה וכך בפרשות הפריימריז בבית-היהודי ובמפלגת העבודה. בעקבות התחקיר של אילנה דיין על העציר X מתחזק הרושם שהיו, ואולי עדיין יש, חילוקי דעות עזים בין זרועות הביטחון - בעיקר בין השב"כ, המוסד והשב"ס - באשר לאופן הטיפול בעציר, בן זיגייר. העובדה שדווקא הכתבת לענייני משטרה של קול-ישראל חשפה את הסחבת בחקר התלונות על השופט המכה אמורה לרמוז על זהות המקורות ואי-שביעות רצון מתפקודו של היועץ המשפטי.

לעתים גם מקורות המידע המתקוטטים עשויים לקבוע את תוחלת החיים של הפרשייה. ככל שהצדדים אינם מצליחים ליישב את הסכסוך ביניהם והמאבקים נמשכים, כך מתארכת הפרשייה התקשורתית. כל צד מזין את הכתבים שלו, ועם הזמן הולכים ומתגבשים מחנות של עיתונאים, כשכל מחנה מזוהה עם צד אחד בסכסוך. כך היה בפרשת לבון וגם בפרשת הרפז הטרייה.

אפשר ולראשונה בפרשת לבון הוטבע מטבע הלשון "כתבלב" וגם "כתב חצר" עבור מי ששירתו במסירות צד אחד במאבק המתמשך בין שני המחנות הניצים. גם בפרשת הרפז נהגו עיתונאים ופרשנים בכירים כמעין "כתבי חצר". כאז גם כיום, כל "כתב חצר" סמוך על שולחן מקורותיו ועושה כמיטב יכולתו לתגמל את אדוניו.

ייתכן שבפרשת העציר X הרוחות נרגעו בינתיים בשל הסכמה כלשהי בין הצדדים על מעין "שביתת נשק". אם ללמוד מפרשת לבון, אין ערובה שגם פרשת X לא תתלקח מחדש, אף כעבור חודשים ושנים, אם וכאשר יהיו גורמים בלתי מרוצים שישאלו את השאלה, "מי נתן את ההוראה?".

לעתים גורל הפרשייה התקשורתית תלוי גם ביחסי הכוחות בין מחנות העיתונאים. כאמור, וכפי שהתגלה בפרשת הרפז, כל צד בונה את צבא העיתונאים שלו ומטפח יחסים אמיצים עם כתבים ופרשנים, ולהפך. לעתים נדמה שהעימות בין שני מחנות העיתונאים מאפיל על העימות הסמוי מן העין בין הניצים המתקוטטים.

שיווי משקל בין המחנות העיתונאיים גם הוא עשוי לקבוע את תוחלת החיים של פרשייה בסדר היום הציבורי. בפרשת המכתב על שר החינוך גדעון סער שרר אי-שוויון בין המסנגרים על השר, לרוב כתבים ופרשנים בכירים באמצעי תקשורת מרכזיים, גם בטלוויזיה החינוכית - לבין המקטרגים, בעיקר בלוגרים ועיתונים מקוונים. מחנה העיתונאים המסנגרים על שר החינוך עמלו ביעילות יתרה כדי להנמיך את הפרופיל התקשורתי או להוריד את הסיפור מעל סדר היום.

בכל פרשייה, בהווה כבעבר, השיתוף המתוקשר של עיתונאים בסודות הכמוסים היה ונותר רכיב משמעותי בסטטוס המיוחס של עיתונאים ופרשנים: אני יודע יותר ואיני יכול לספר - סימן שאני חשוב! לכן ולעתים, איסור חלקי או מלא של פרטי פרשייה משחק לידי עיתונאים. הם גם יודעים יותר וגם יכולים לחבוש את כובע הלוחם של זכות הציבור לדעת.

במידה רבה, הפרשות הנוכחיות עשויות לשקם את המעמד המוחלש של אמצעי התקשורת המסורתיים ושל העיתונאים בפרט, כמו להוכיח קבל עם ועדה - הנה אנחנו אמנם נחלשנו, אך עודנו חיוניים והמערכת על חלקיה תלויה בנו גם בעידן הבלוג והפייסבוק.

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון