הנושא כאן איננו "העוצמה של העיתונאים", ועוד פחות מזה העיתונות כ"מעצמה השביעית", אלא שליטתם של המנגנונים של שדה עיתונות – המשתעבד והולך לתביעות השוק (שוק הקוראים ושוק המפרסמים) – בראש ובראשונה בעיתונאים (ובאינטלקטואלים-עיתונאים), ואחר כך, ובמידת-מה באמצעותם, בשדות השונים של הייצור התרבותי: שדה המשפטים, שדה הספרות, שדה האמנות, שדה המדע. המטרה היא לבחון כיצד האילוץ המבני שמפעיל שדה זה, שהוא עצמו כפוף לאילוצי השוק, מביא לתמורות, עמוקות בדרך כלל, ביחסי הכוחות בתוך השדות השונים, כיצד הוא משפיע על הנעשה בשדות אלה ועל המיוצר בהם, וכיצד הוא מחולל תופעות דומות מאוד בתחומים הללו, שלמראית עין הם שונים בתכלית זה מזה. זאת מבלי להיכשל בשתי הטעויות המנוגדות, אשליית הלראשונה ב- ואשליית המה שהיה הוא מה שיהיה.

השליטה שמפעיל היגיון השוק, באמצעות שליטתו בשדה העיתונות, על שדות ייצור התרבות, אפילו האוטונומיים ביותר, אין בה שום חידוש קיצוני: אפשר ללא כל קושי להרכיב בעזרת טקסטים שנלקחו בהשאלה מסופרי המאה ה-19, תמונה מציאותית לגמרי של האפקטים הכלליים שהיא מחוללת בתוך העולמות המוגנים הללו[1]. אולם יש להיזהר ולא להתעלם מהייחודיות של המצב הנוכחי אשר, מעבר לקווי הדמיון, הוא בעל מאפיינים חסרי תקדים באופן יחסי: האפקטים שחוללה התפתחות הטלוויזיה בשדה העיתונות, ובאמצעותו בכל שאר שדות הייצור התרבותי, נרחבים לאין ערוך מבחינת האינטנסיביות שלהם והיקפם, מהאפקטים שחוללה הופעת הספרות התעשייתית, עם עיתונות-ההמונים והרומנים-בהמשכים, שעוררו בקרב הסופרים תגובות של שאט-נפש והתמרדות, אשר הניבו, לדברי ריימונד ויליאמס, את ההגדרות המודרניות ל"תרבות".

שדה העיתונות מעיק על שדות הייצור התרבותי למיניהם במיכלול תופעות הקשורות, מבחינת הצורה והיעילות, לעצם המיבנה שלו, כלומר להתפלגותם של עיתונים ועיתונאים שונים על-פי מידת האוטונומיה שלהם ביחס לכוחות חיצוניים, ביחס לכוחות שוק הקוראים ולכוחות שוק המפרסמים, דרגת האוטונומיה של אמצעי תקשורת נמדדת ללא ספק בשיעור ההכנסות שיש לו מפירסומות ומתקציב המדינה (בצורת תשדירי שירות וסובסידיות) וגם בדרגת הריכוז של המפרסמים. אשר לדרגת האוטונומיה של עיתונאי ספציפי, זו תלויה בראש ובראשונה בדרגת הריכוזיות של אמצעֵי התקשורת (ככל שמספר המעסיקים הפוטנציאליים קטן, כך גדל חוסר הביטחון בתעסוקה); אחר כך במעמד שתופס העיתון שלו בתוך מרחב העיתונים, כלומר באיזו מידה הוא קרוב לקוטב ה"אינטלקטואלי" או לקוטב ה"מסחרי"; אחר כך בעמדתו בתוך העיתון או אמצעי התקשורת (בעל טור, כתב זוטר וכדומה), שמגדירה את הערבויות המעמדיות השונות (הקשורות בעיקר למוניטין שלו), וכן את משכורתו (גורם המצמצם את פגיעותו ללחץ "רך" של יחצ"נות ומפחית את תלותו בחלטורות, שבאמצעותן יכולים בעלי ממון להשפיע עליו); ולבסוף, במידת יכולת הייצור האוטונומי של מידע שלו (ישנם עיתונאים, כמו פופולריזטורים של מדע וכתבים כלכליים, שתלותם גדולה במיוחד). ואמנם ברור שהכוחות השונים, ובעיקר רשויות הממשלה, פועלים לא רק באמצעות האילוצים הכלכליים שביכולתם לעשות בהם שימוש, אלא גם באמצעות כל סוגי הלחצים שמתאפשרים על-ידי המונופול שלהם על המידע הלגיטימי – בעיקר המקורות הרשמיים; מונופול זה מעניק קודם כל לרשויות הממשלה ולמינהל הציבורי, המשטרה למשל, אבל גם לרשויות המשפט, המדע וכו', כלי-נשק במאבקם נגד העיתונאים. במאבק זה הן משתדלות לעשות מניפולציות במידע או בסוכנים הממונים על העברתו, בעוד התקשורת מצידה משתדלת לעשות מניפולציות במחזיקי המידע כדי להשיגו ולהבטיח לעצמה בלעדיות. אסור לשכוח גם את הכוח הסימלי האדיר שיש לרשויות המדינה הבכירות להגדיר, במעשיהן, בהחלטותיהן ובהתערבויותיהן בשדה העיתונות (ראיונות, מסיבות עיתונאים וכן הלאה), את סדר היום הציבורי ואת סדר החשיבות של האירועים הנכפים על העיתונים.

כמה מן הקדימויות בשדה העיתונות

כדי להבין כיצד בכל השדות מחזק שדה העיתונות את הפן ה"מסחרי" על חשבון הפן ה"טהור", את היצרנים הרגישים לכוחות הכלכליים והפוליטיים על חשבון אלה שמתעקשים יותר להגן על עקרונות וערכי ה"מקצוע", יש לשים לב לשני דברים: שדה העיתונות מתארגן במיבנה דומה למיבנה של שאר השדות, אבל משקל ה"מסחרי" שבו גדול באופן יחסי.

שדה העיתונות התגבש ככזה במאה ה-19 סביב היריבות בין עיתונים שהגישו לקוראיהם בעיקר "חדשות", עם עדיפות לחדשות מרעישות, או, מוטב לומר, סנסציות, ובין עיתונאים שהגישו לקוראיהם ניתוחים או "פרשנויות" והדגישו את ההבדל בינם לבין הסוג הראשון בכך שדגלו בגאווה בערכים של "אובייקטיביות"[2]; שדה העיתונות הוא אתר של התנגשות בין שני עקרונות של לגיטימיציה: ההכרה מצד העמיתים הניתנת לאלה המתמצאים ב"ערכים" או בעקרונות הפנימיים, ולעומתה ההכרה של הציבור הרחב, המתבטאת בגובה ההכנסות, בכמות הקוראים, המאזינים או הצופים, כלומר במחזור המכירות (בסט-סלרים) ורווח המתבטא בכסף, כך שבמקרה זה הכרעת מישאל-העם ופסק דינו של השוק חד הם.

כמו שדה הספרות או שדה האמנות, שדה העיתונות הוא אם כן זירה שבה שולט היגיון ספציפי, תלוי-תרבות, הנאכף על העיתונאים באמצעות האילוצים ואמצעי-הבקרה המוצלבים שהם מפעילים זה על זה, ושהכבוד אליהם (המתואר לפעמים כקוד מוסרי) מייסד את המוניטין והכבוד המקצועי. למעשה, חוץ מה"ציטוטים" (take-off), שערכם ומשמעותם תלויים בעצמם בעמדה שתופסים בשדה האנשים המצטטים והאנשים המצוטטים, יש מעט גמולים חיוביים שאינם שנויים במחלוקת; אשר לסנקציות השליליות נגד מי שאינו מפרט מה מקורותיו, למשל, הללו אינן קיימות כמעט – עד כדי כך שיש נטייה לאזכר מקור עיתונאי, בייחוד כשמדובר באמצעי תקשורת זוטרים, רק כדי להתנער מאחריות.

אולם, כמו השדה הפוליטי והשדה הכלכלי, והרבה יותר מאשר השדה המדעי, האמנותי, הספרותי ואפילו המשפטי, שדה העיתונות לעולם הוא כפוף לפסק דינו של השוק, באמצעות הסנקציה הישירה של קהל הלקוחות, או באמצעות הסנקציה העקיפה של הרייטינג (גם אם סיוע מהמדינה יכול להבטיח מידה מסוימת של עצמאות מהאילוצים המיידיים של השוק). נטייתם של העיתונאים לאמץ את "קריטריון הרייטינג" תוך כדי תהליך הייצור ("לקצר", "לפשט", וכן הלאה) או תוך כדי הערכה של מוצרים ויצרנים ("עובר יפה בטלוויזיה", "נמכר היטב", וכדומה), גוברת ככל שהם תופסים עמדה בכירה יותר (מנהלי ערוצים, עורכים ראשיים וכו') וככל שהגוף התקשורתי שהם מופקדים עליו תלוי באופן ישיר יותר בשוק (ערוץ טלוויזיה מסחרי לעומת ערוץ תרבותי וכדומה); לעומתם, הכתבים הצעירים יותר והמבוססים פחות נוטים להציב את עקרונות "המקצוע" וערכיו כנגד תביעותיהם, הריאליסטיות יותר או הציניות, של "הוותיקים"[3].

בהיגיון האופייני לשדה בעל אוריינטציה לייצור "חדשות", שהן מוצר המתכלה במהירות, נוטה התחרות על הלקוחות ללבוש צורה של תחרות על קדימות, כלומר על החדשות הכי חדשות (הסקופ). נטייה זו גוברת, כמובן, ככל שקרובים יותר לקוטב המסחרי. אילוצי השוק אינם מופעלים אלא בתיווך אפקט השדה: ואמנם, רבים מהסקופים הללו, המבוקשים כל כך והנחשבים ליתרון גדול כל כך בכיבוש קהל הלקוחות, סופם שאינם מגיעים כלל לידיעת הקוראים או הצופים, והיחידים שיבחינו בהם יהיו המתחרים (מאחר והעיתונאים הם היחידים שקוראים את כל העיתונים...). התחרות על הקדימות המקובעת במיבנה השדה ומנגנוניו, מעודדת ומזמינה את הגופים שנטיותיהם המקצועיות דוחפות אותם להעמיד את כל העבודה העיתונאית בסימן המהירות (והפזיזות) וההתחדשות המתמדת[4]. נטיות אלה מקבלות ללא הרף חיזוק מהזמניות של עבודת העיתונות עצמה, שבאלצה לחיות ולחשוב מיום ליום ולהעריך מידע לאור האקטואליות שלו (זהו קיבעון האקטואליה של יומני החדשות בטלוויזיה), מעודדת סוג של אמנזיה מתמדת, שהיא היפוכה השלילי של ההתלהבות מחדשנות, וגם נטייה לשפוט את היצרנים ואת המוצרים לאור הניגוד בין "חדש" לבין "מיושן"[5].

אפקט אחר של השדה, פרדוקסלי לחלוטין, ושאינו מסייע כהוא-זה לחיזוק האוטונומיה הקיבוצית או האישית: התחרות מעודדת מעקב בלתי פוסק (שיכול להגיע עד כדי ריגול הדדי) אחרי פעילויות המתחרים, כדי להפיק תועלת מכישלונותיהם, להימנע מהטעויות שלהם, ולסכל את הצלחותיהם על-ידי הניסיון להשתמש בכלים המשוערים להצלחתם – נושאים של גיליונות מיוחדים שהם מרגישים מחויבים להתייחס אליהם, ספרים שהאחרים כתבו עליהם ביקורת וש"אי אפשר לא לדבר עליהם", מוזמנים שיש להשיג, נושאים שצריך "לכסות" מפני שהאחרים גילו אותם, ואפילו עיתונאים שראוי להתקוטט עליהם, הן כדי למנוע מהמתחרים לקבל אותם והן מתוך רצון אמיתי להעסיק אותם. וכך קורה שבתחום זה, כמו בתחומים אחרים, התחרות אינה משמשת אוטומטית כמעוררת מקוריות וגיוון, אלא נוטה דווקא לתמוך באחידות ההיצע, כפי שאפשר להשתכנע בקלות כאשר משווים את התכנים של השבועונים רבי-התפוצה, או של ערוצי הרדיו והטלוויזיה המיועדים לקהלים גדולים. בנוסף לכך, המנגנון החזק הזה כופה בעורמה על השדה כולו "בחירה" במכשירי התקשורת הכפופים לתכתיבי השוק בצורה הישירה והמוחלטת ביותר, כמו הטלוויזיה, מה שתורם לכך שכל הייצור מכוון לשימור הערכים המקובלים. על כך מעידה למשל העובדה שברשימות-המנצחים התקופתיות, שבעזרתן משתדלים האינטלקטואלים-עיתונאים לאכוף את ראיית השדה שלהם (ובזכות ה"שמור לי ואשמור לך", גם את ההערכה כלפי הדומים להם...), נכללים כמעט תמיד יוצרים של מוצרי תרבות מתכלים ביותר, המיועדים להחזיק מעמד שבועות ספורים, עם התמיכה שהם זוכים לה ברשימת הבסט-סלרים, בצד סופרים שזכו לגושפנקא, שמהווים גם "ערך בטוח", ואישור לטעמם הטוב של אלה שהעניקו את הגושפנקא, וגם, בהפיכתם לקלאסיקה, הם בסט-סלרים לטווח ארוך. במילים אחרות, גם אם יעילות המנגנונים שמשפיעים על שדה העיתונות נקבעת באמצעות פעילותם של יחידי סגולה, העוצמה והמגמה של פעילותם וגם התופעות שהם מחוללים בשאר השדות נקבעות על ידי המיבנה שמאפיין אותם.

אפקט הסגת הגבול

השפעתו המוחלטת של שדה העיתונות נוטה לחזק בכל השדות את הסוכנים והמוסדות שממוקמים בסמוך לקוטב הכפוף ביותר להשפעת הגודל והשוק; תופעה זו מתגברת ככל שהשדות שבהם היא מתרחשת כפופים יותר, מבחינה מיבנית, להיגיון השוק, וככל ששדה העיתונות, המפעיל אותה, נכנע בעצמו, בכוח הנסיבות, להיגיון הזה, לתכתיבים החיצוניים, אשר, מבחינה מיבנית, משפיעים עליו יותר מאשר על שדות הייצור התרבותי. יתר על כן, מבחינים לדוגמה שהסנקציות הפנימיות נוטות לאבד מכוחן הסימלי, ושהעיתונאים "הרציניים" מאבדים את הילתם שלהם ונאלצים בעצמם להיכנע להיגיון השוק והמרקטינג שהוחדר על ידי הטלוויזיה המסחרית, ולעיקרון החדש של הלגיטימיות, בדמות הגושפנקא של הכמות ושל "הניראות התקשורתית" שרק הם מסוגלים להעניק למוצרים מסוימים (תרבותיים ואף פוליטיים) או ל"יצרנים" מסוימים תחליף דמוקרטי-כביכול לסנקציות המיוחדות שנקבעות על-ידי השדה הספציפי. "ניתוחים" מסוימים של הטלוויזיה חייבים את הצלחתם לעיתונאים, בעקר לאלה הרגישים ביותר לאפקט הרייטינג, כיוון שהם מעניקים לגיטימיות דמוקרטית להיגיון המסחרי כשהם מציגים במושגים פוליטיים, כלומר במושגים של משאל-עם, בעיה שבמהותה היא עניין של ייצור והפצה תרבותית[6].

וכך קורה שחיזוק שליטתו של שדה עיתונות, שבעצמו כפוף יותר ויותר לשליטה ישירה או עקיפה של ההיגיון המסחרי, נוטה לאיים על האוטונומיה של השדות השונים בתחום הייצור התרבותי, על ידי כך שהוא מטפח, בתוך כל אחד מהם, את הסוכנים והגופים בעלי הנטייה החזקה ביותר להיכנע לפיתויי הרווחים ה"חיצוניים" מפני שהם פחות עשירים בהון ספציפי (מדעי, ספרותי וכדומה) ופחות בטוחים ברווחים הספציפיים שיעניק להם השדה בטווח מיידי ולטווח הבינוני והארוך.

שליטת שדה העיתונות בשדות הייצור התרבותי (בעיקר בתחומי הפילוסופיה ומדעי החברה) מופעלת בעיקר באמצעות התערבותם של יצרני תרבות שממוקמים בנקודה לא-מוגדרת בין שדה העיתונות לשדה המתמחה (ספרות, פילוסופיה וכדומה). אלה הם ה"אינטלקטואלים-עיתונאים"[7] אשר עושים שימוש בשייכותם הכפולה כדי להשתמט מהתביעות הספציפיות של שני העולמות וכדי לייבא לכל עולם סמכויות שנרכשו במידה מסוימת בעולם השני, והם מסוגלים לחולל שתי תופעות עיקריות: מצד אחד, להכניס צורות חדשות של ייצור תרבותי, הממוקמות באזור-דימדומים עמום בין האזוטריות האקדמית לבין האקזוטריות העיתונאית; מצד שני, לאכוף, בעיקר באמצעות הביקורת שהם מותחים, עקרונות להערכת מוצרי תרבות אשר מאצילים מראית-עין של סמכות אינטלקטואלית על פסק-דינו של השוק ומחזקים את הנטייה הטבעית של סוגי צרכנים מסוימים לבלבל ביניהם, ובכך לחזק את השפעת הרייטינג ורשימת הבסט-סלרים על קבלת הפנים שזוכים לה מוצרי התרבות וגם, בעקיפין ולאורך זמן, על הייצור, על-ידי הכוונת הבחירה (של העורכים למשל) לכיוון של העדפת מוצרים תובעניים פחות וקלים יותר לשיווק.

הם יכולים לסמוך על תמיכתם של אלה אשר, מתוך התפישה ש"אובייקטיביות" היא מעין גירסה של הליכות ונימוסים בחברה טובה והפגנת יחס של נייטרליות אקלקטית כלפי כל הצדדים המעורבים, מחשיבים בטעות מוצרי תרבות בינוניים ליצירות אוונגארד, או מתייחסים בבוז לחיפוש אחר האוונגארד (ולא רק בתחום האמנות) בשם ערכי השכל הישר[8]; ואולם אלה האחרונים, יכולים בתורם לסמוך על ההוקרה ואף על השותפות-לדבר-עברה מצד כל הצרכנים אשר, כמותם, נוטים לבלבול מושגים בשל ריחוקם מ"מוקד ערכי התרבות" ובגלל האינטרס שיש להם להשכיח מליבם את העובדה שיכולת התפישה שלהם מוגבלת – לפי עיקרון ההונאה העצמית המתגלה למשל בנוסחה החביבה על קוראי כתבי-העת הפופולריזטורים: "זהו כתב-עת מדעי ברמה גבוהה מאוד ונגיש לכל".

וכך מרחפת סכנה על כל הנכסים שנרכשו בזכות האוטונומיה של השדה ובזכות יכולתו להתנגד לתביעות הרגע, שכיום מסמל אותן הרייטינג, ושהסופרים של המאה שעברה ראו אותה בפירוש לנגד עיניהם כאשר התקוממו נגד הרעיון שאפשר לשעבד את האמנות (וזה נכון גם לגבי המדע) לפסק-הדין של הבחירות הכלליות, נוכח האיום הזה ניתן לנקוט שתי אסטרטגיות, ואכן משתמשים בהן בשדות השונים על-פי דרגת האוטונומיה שלהם: לסמן בבירור את גבולות השדה ולנסות לשקם את הגדרות שנפרצו כתוצאה מפלישת צורת החשיבה והפעולה העיתונאית; או לצאת ממגדל השן (לפי המודל שיסד אמיל זולא) כדי לכפות על החברה ערכים שמוצאם ממגדל השן, ולהשתמש בכל האמצעים האפשריים, בתוך השדה המתמחה ומחוצה לו, וגם בתוך שדה העיתונות עצמו, כדי לנסות לכפות על החוץ את הערכים והנכסים שהאוטונומיה איפשרה.

קיימים תנאים כלכליים ותרבותיים לגישה לשיפוט מדעי נאור, ואי אפשר לדרוש מהבחירות הכלליות (או מהסקרים) להכריע בסוגיות של מדע (על אף שעושים זאת לפעמים, בעקיפין, ובלי דעת) מבלי להביא כליה על עצם התנאים המאפשרים ייצור מדעי, על המחסום שמגן על הכניסה לקריית המדע (או האמנות) מפני פלישות הרסניות של עקרונות חיצוניים של ייצור והערכה, שהם בלתי הולמים ושלא זה מקומם. אולם אין להסיק מכך, שאי אפשר לפרוץ את המחסום הזה בכיוון ההפוך ושמטבע הדברים אי אפשר לעבוד על חלוקה חדשה, דמוקרטית, של הנכסים שהתאפשרו באמצעות האוטונומיה. זאת בתנאי שנבחין בבהירות שכל פעולה, שכוונתה לגלות ברבים את הנכסים הנדירים ביותר של המחקר המדעי והאמנותי המתקדם ביותר, חייבת לצאת מנקודת הנחה של הטלת ספק במונופול אמצעי ההפצה של המידע הזה (מדעי או אמנותי) הנתון למעשה בידי שדה העיתונות, ושל ביקורת הייצוג של ציפיות הציבור הרחב, שאותן בונה הדמגוגיה המסחרית של אלה שיש להם האמצעים להידחק בין יצרני התרבות (שעימם נמנים, במקרה הזה, הפוליטיקאים) לבין ההמון הגדול של הצרכנים.

המרחק בין היצרנים המקצועיים (או מוצריהם) ובין הצרכנים הפשוטים (קוראים, מאזינים, צופים וגם בוחרים), שמיוסד על האוטונומיה של שדות הייצור המתמחה, גדל או קטן, נעשה קשה יותר או קל יותר לגישור, יותר או פחות בלתי-קביל, מנקודת המבט של העיקרון הדמוקרטי, בהתאם לשדות השונים. בניגוד למראית העין, ניתן לראות מרחק זה גם במישור הפוליטיקה, על אף שהוא סותר את עקרונותיה המוצהרים. אמנם הגורמים המעורבים בשדה העיתונות ובשדה הפוליטיקה מקיימים ביניהם יחסי תחרות ומאבק מתמידים; ואמנם, שדה העיתונות, מבחינה מסוימת, מכותר על-ידי שדה הפוליטיקה שבתוכו הוא מחולל תופעות רבות עוצמה, אבל לשני השדות הללו יש מכנה משותף – הם נתונים באופן ישיר מאוד והדוק מאוד למישטר הסנקציה של השוק ושל מישאל העם. כתוצאה מכך, עריצותו של שדה העיתונות מחזקת את נטיית הגורמים הפועלים בשדה הפוליטי להיכנע ללחץ הציפיות והתביעות של הקהל הרחב, שלפעמים הן רגשניות וחסרות-דעה, ושלעיתים קרובות מגויסות רק כתוצאה מהביטוי שהן מקבלות בתקשורת.

חוץ מכאשר היא עושה שימוש ביכולות הביקורתיות שמבטיחה לה האוטונומיה, התקשורת, בעיקר הטלוויזיונית (והמסחרית), פועלת אותה פעולה כמו הסקרים, שבהם היא עצמה חייבת להתחשב: על אף שהסקר יכול לשמש גם כמכשיר לדמגוגיה רציונלית במגמה לחזק את ההסתגרות בשדה הפוליטיקה, הוא יוצר עם הבוחרים יחסים ישירים, בלי תיווך, המוציאים מהמשחק את כל הסוכנים, האישיים או הקיבוציים (כמו מפלגות ואיגודים מקצועיים) שקיבלו מנדט חברתי לעבד ולהציע דעות מגובשות; הוא מנשל את כל מיופי-הכוח ואת כל הדוברים מיומרתם (המשותפת לבעלי הטורים הגדולים של העבר) להיות בעלי מונופול על ההבעה הלגיטימית של "דעת הקהל", ובאותה הזדמנות גוזל מהם גם את יכולתם לנתח בצורה ביקורתית (ולפעמים קולקטיבית, כמו באסיפות המחוקקות) את הדעות האמיתיות או המשוערות של מרשיהם.

כתוצאה מכל זה מתגברת ללא הרף שליטתו של שדה העיתונות, שהוא עצמו נתון לשליטה מתעצמת של ההיגיון המסחרי, על שדה הפוליטיקה, שרדוף תמיד על-ידי פיתוי הדמגוגיה (בעיקר ברגע שבו הסקר מציע לו את האמצעי להפעיל דמגוגיה בצורה מושכלת), מצב זה תורם להחלשת האוטונומיה של שדה הפוליטיקה, ובעת ובעונה אחת גם את היכולת שניתנה לנציגי העם (פוליטיקאים ואחרים) לטעון לכישוריהם כמומחים ולסמכותם כשומרים על ערכי הכלל.

ולסיום, איך לא נזכיר את מקרה המשפטנים אשר, במחיר "צביעות מתחסדת", מצליחים לשכנע את הציבור שפסקי-הדין שלהם מיוסדים לא על אילוצים חיצוניים, כלכליים בעיקר, אלא על נורמות טרנסצנדנטיות שהם מופקדים עליהן? שדה המשפט איננו, כפי שנדמה, עולם נקי מכל התפשרות עם אילוצי הפוליטיקה או הכלכלה. אבל העובדה שהוא מצליח לשמור על תדמית שכזאת תורמת ליצירת אפקטים חברתיים מציאותיים לגמרי, ובראש ובראשונה משפיעה על אלה שעיסוקם הוא עשיית צדק. אבל מה יהיה על המשפטנים, התגלמות כנה בדרך כלל של הצביעות הקולקטיבית, אם מרגע שהם משיגים מכובדות ציבורית, ושבמקום לציית לאמיתות ולערכים טרנסצנדנטיים ואוניברסליים, נאלצים להבקיע להם דרך, כמו כל יתר הסוכנים החברתיים, מבעד לאילוצים כמו אלה שמפעילים עליהם, תוך זריעת תוהו ובוהו בהליכים ובהירארכיות, לחצי הצורך הכלכלי או פיתויי ההצלחה העיתונאית?

נ.ב נורמטיבי קטן

גילוי האילוצים הנסתרים, שרובצים על העיתונאים, ושאותם הם מפעילים בתורם על כל יצרני התרבות, אין פירושו – נכון שאין צורך לומר? – גינוי האחראים, הפניית אצבע מאשימה כלפי אשמים[9]. פירושו לנסות להציע לאלה כמו לאחרים, אפשרות להשתחרר, על ידי הפעלת המודעות, מלפיתתם של המנגנונים, ולהציע אולי תוכנית לפעולה מרוכזת בין האמנים, הסופרים, המדענים והעיתונאים, המחזיקים בידיהם כמעט את כל המונופול על אמצעי ההפצה. רק שיתוף פעולה כזה יאפשר לפעול ביעילות להפצת הנכסים האוניברסליים ביותר של המחקר וגם במידת מה, לאוניברסליזציה הלכה למעשה של תנאי הכניסה לאוניברסלי.

"שליטת העיתונות" הוא נספח לספר "על הטלוויזיה", שיצא לאור ב-1996. תורגם מצרפתית על-ידי נרי גבריאל-סבניה ויצא לאור בתל אביב ב-1999 בהוצאת בבל

הערות

[1] אפשר למשל להשתכנע בכך כשקוראים את ספרם של ז'אן-מארי גולמו (Goulemot) ודניאל אוסטר (Oster), "אנשי ספר, סופרים בוהמיינים", שם ניתן למצוא דוגמאות רבות מאוד של תצפיות ורשימות שהיו הבסיס לסוציולוגיה הספונטנית של עולם הספרות, שאותה מייצרים הסופרים – בלי להבין את העיקרון שלה – בעיקר כאשר הם מכוונים חיציהם כנגד יריבים או נגד מיכלול הדברים שאינם מוצאים חן בעיניהם בעולם הספרות (J.M Goulemot et D. Oster, Gens de Lettres, Ecrivains et Bohemes, פאריז, הוצאת Minerve, 1992). אבל מי שיש לו נטייה לחפש קווי-הדמיון יכול גם לקרוא בין השורות, ומתוך ניתוח אופני התיפקוד של שדה הספרות במאה הקודמת לגלות את תיאור אופני התיפקוד הסמויים של שדה הספרות בימינו (כפי שעשה פיליפ מריי בספרו "על כללי האמנות מאחורי הקלעים של מצוקתה" (Philippe Murray, "Des regles de l'art aux coulisse de sa miseres", Art Press, 186 יוני 1993, עמ' 55-67).

[2] על הופעת רעיון ה"אובייקטיביות" בעיתונות האמריקנית כמוצר של מאמצי העיתונים, שביקשו לעצמם מעמד של כבוד, על מנת להבדיל בין המידע לבין סיפור פשוט שמגישה העיתונות העממית, ראה מ.שדסון, "לגלות את החדשות", M Schudsun, Discovering the news, New York, Basic Books, 1978. על הניגוד בין העיתונאים הנוטים לשדה הספרות ומקפידים על הכתיבה לבין העיתונאים הקרובים לשדה הפוליטיקה, ועל התרומה שתרם ניגוד זה בצרפת לתהליך הבידול ולהמצאת "מקצוע" חדש (ה"כתב" למשל), אפשר לקרוא אצל ט.פרנצי, "המצאת העיתונות בצרפת: הולדת העיתונות המודרנית בסוף המאה ה-19", T. Ferenezi, L'invention du journalisme en Franc: naissnace de la presse moderne la fin du XIX siecle, הוצאת Plon, 1993. על הצורה שלבשה יריבות זו בשדה העיתונים והשבועונים הצרפתיים ועל יחסיו של שדה זה עם סוגים שונים של קריאה וקוראים, ראה פ. בורדייה, "הבידול, ביקורת חברתית על הטעם", P. Bourdieux, La Distinction, Critique socalie du jugement de gout, פאריז, הוצאת Edition de Minui, 1979, עמ' 517-526.

[3] כמו בשדה הספרות, ההירארכיה על-פי הקריטריון – החיצוני – של הצלחה במכירות היא בערך היפוכה של ההירארכיה על-פי הקריטריון הפנימי, ה"רצינות" העיתונאית. והמורכבות של ההקבלה ההפוכה הזו (הקיימת גם בשדה הספרות, האמנות או המשפט) מוכפלת בגלל העובדה שמוצאים, בתוך כל גוף תקשורת, כתובה, רדיופונית או טלוויזיונית, כשהוא מתפקד כתת-שדה, את הניגוד בין קוטב "תרבותי" לבין קוטב "מסחרי" המארגן את מכלול השדה, כך שיש לנו עסק עם שרשרת של מיבנים בצורת "בבושקה" (מטיפוס a:b:(:b1):b2).

[4] אילוצי הזמן, שלעיתים תכופות אוכפים אותם בצורה שרירותית לגמרי, הם האמצעי להפעלת הצנזורה המבנית, שקשה מאוד להבחין בה, והיא רובצת על דבריהם של המוזמנים להופיע בטלוויזיה.

[5] אם הקביעה "אבד עליו הכלח" יכולה להחליף בימינו לעיתים קרובות כל כך, ולא רק בשדה העיתונות, את כל הטיעונים הביקורתיים, הרי זה גם משום שללחוצים-כביכול יש אינטרס ברור להפעיל עקרון הערכה זה, שמעניק יתרון שאינו מוטל בספק לאחרון המגיעים, כלומר לצעיר ביותר, והאפשרות לצמצם אותו לניגוד הריקני כמעט בין ה"לפני" ל"אחרי", פוטר אותם מלהוכיח את ערכם.

[6] לשם כך די להצביע על בעיותיו של העיתונאי (כמו הבחירה בין TF1 לבין Arte) בלשון שנראית כמו לשון עיתונאית: "התרבות והטלוויזיה: בין דו-קיום לאפרטהייד" (ד. וולטון, "הלל לקהל הרחב", D. Wolton, Eloge du grand public, פאריז, פלמאריון, 1990, עמ' 163). דרך אגב, כדי לנסות ולהצדיק את האופי מרובה-החתחתים, ואף המפרך, של הניתוח המדעי, כדאי להסביר עד כמה יש הכרח להינתק מהמיבנים המובלעים ומההנחות המוקדמות של השפה הרגילה, ובעיקר השפה העיתונאית, כתנאי לבנייה הולמת של הנושא.

[7] בתוך הקטגוריה הזאת, בעלת הגבולות המטושטשים, יש לשים בצד את יצרני התרבות אשר, בהתאם למסורת שהתמסדה מאז הופעת הייצור ה"תעשייתי" בתחום התרבות, מבקשים ממקצועות העיתונות רק אמצעי מחיה ולא סמכויות (בעיקר סמכויות בקרה וגושפנקא) שעלולות להשפיע על השדות המתמחים (אפקט ז'דאנוב).

[8] כמה מן ההתרסות האחרונות נגד האמנות המודרנית אינן נבדלות בשום דבר, להוציא יומרנות הציפיות, מההשקפות שהיינו מקבלים אילו העמדנו את אמנות האוונגארד למישאל-עם, או, באותה המידה, לסקר דעת-קהל.

[9] כדי להימנע מליצור את אפקט ה"סימון" או הקריקטורה, שבו אנו מסתכנים כאשר אנו מפרסמים כלשונם דברים שהוקלטו או טקסטים שהודפסו, נאלצנו אין-ספור פעמים לוותר על הצגת מסמכים שהיו מעניקים משנה תוקף לטענותינו ושהיו, בנוסף לכך, מזכירים לקורא, בעזרת הפן השני של המטבע שכאשר מראים אותו יוצר דה-בנאליזציה על-ידי ניתוק מההקשר המוכר, את כל הדוגמאות המקבילות ששיגרת המבט מניחה להן לחמוק באין רואה.