בית-המשפט העליון קבע לאחרונה כי גם כשמתנהל דיון בדלתיים סגורות, יאפשר בדרך-כלל בית-המשפט את פרסום פסק-הדין עם סיום ההליכים. בית-המשפט הוסיף שבמיוחד יש לאפשר את פרסומם של פסקי-דין על שומות מס שהוצאו לנישומים, הגם שהחוק מחייב שהדיונים בעניינם יהיה בדלתיים סגורות.

השופטים אהרן ברק, אליהו מצא ודליה דורנר דנו בערעור של עיתון "הארץ" על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שדן בערעור שהגישו זרח ועדנה גהל (מבעלי חברת דובק) על שומות מס שהוצאו לזרח גהל בראשית שנות השמונים. לפי החוק, כל ערעור מס-הכנסה בבית-המשפט המחוזי יידון בדלתיים סגורות, אלא אם כן המערער (הנישום) יבקש מבית-המשט להורות אחרת. עם סיום ההליכים בבית-המשפט המחוזי ניתן פסק-דין, ועיתון "הארץ" ביקש את רשותו של בית-המשפט לפרסמו. פקיד השומה תמך בעצמו בפרסום, אולם גהל התנגד וטען שאין לפרסם הליך שהתנהל כולו בדלתיים סגורות. השופט איתמר פלפל קיבל בזמנו את התנגדותו של גהל, וקבע כי אין לפרסם פסקי-דין בערעורי מס-הכנסה, שכן אלה נידונים בדלתיים סגורות. על החלטה זו עירער עיתון "הארץ", ופקיד השומה הצטרף לערעור.

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור, ובראש ובראשונה קבע כי עצם קביעה בחוק שהליך יתנהל בדלתיים סגורות אינה מונעת את פרסום פסק-הדין. להפך, לבית-המשפט ניתן שיקול דעת נפרד בשאלת הפרסום, כאשר הכלל הבסיסי הוא שאין לפגוע באפשרות הפרסום. נקבע, כי בית-המשפט לא ייענה לבקשה לפרסם פסקי-דין רק אם השתכנע כי הסיבה שבשלה נסגרו הדלתות בדיון עומדת בעינה.

הסיבה לסגירת דלתות בית-המשפט בערעורי מס-הכנסה היא הגנה על אינטרס הציבור, ולא על אינטרס הנישום. סגירת הדלתות בשלב הדיון ניתנת כדי לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו בלא לחשוש מגילוי סודות מסחריים, במטרה לאפשר בסופו של דבר גביית מס אמת. במקרה הנדון, גהל לא נידב כל מידע ולא גילה סודות מסחריים שלו, וממילא לא נותרה סיבה לאסור את הפרסום.

בית-המשפט אף הדגיש כי בעתיד, גם כאשר יסבור שיש סיבה אמיתית לאיסור הפרסום, יעשה זאת במידה המצומצמת ביותר האפשרית, כגון על-ידי פרסום חלקי של פסק-הדין. לפיכך בוטלה החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

איור: מירה פרידמן

קובלנה פלילית של נפגעים ישירים

בחודש יולי האחרון התפרסם פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים, שביטל את הקובלנה שהגישה התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד הרב עובדיה יוסף ונגד הרבנים דוד יוסף ומנחם פרוש בגין דברים שאמרו נגד שופטי בית-המשפט העליון. במסגרת זו נדונה אף השאלה, מי זכאי להגיש קובלנה פלילית נגד מפרסמי לשון הרע.

השופט נועם סולברג נדרש על-ידי התנועה למען איכות השלטון לדון בדברים שאמרו שלושת הרבנים, ובראש ובראשונה הרב עובדיה יוסף, אשר באחת מדרשותיו השבועיות תקף בחריפות את שופטי בית-המשפט העליון וכינה אותם, בין היתר, "רשעים, ריקים ופוחזים".

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמיד את הרב יוסף לדין עקב דבריו, החליטה התנועה לאיכות השלטון להגיש קובלנה פלילית פרטית. זה אמצעי שחוק איסור לשון הרע מעמיד לרשות נפגעים מפרסומים.

טענת הרבנים היתה כי התנועה איננה "נפגע", ובית-המשפט דן בשאלה מיהו "נפגע" הרשאי להגיש קובלנה פלילית. השופט סולברג החליט שלא ניתן לקבוע שכל אדם שחש נפגע מדברים שנאמרו על אדם אחר יכול להגיש קובלנה. את הקובלנה יכול להגיש רק מי שהדברים נאמרו במישרין נגדו, והינו, לכן, נפגע ישיר מפרסום לשון הרע.

בית-המשפט הדגיש את הצורך לצמצם את מוסד הקובלנה הפלילית, המהווה חריג לכלל שהמדינה היא המאשימה במשפט פלילי. עוד הדגיש השופט כי הקובלנה נועדה לאפשר לאדם פרטי שנפגע מדברים שפורסמו עליו לתבוע את עלבונו, אך היא לא נועדה לתת מעמד לגופים ציבוריים "להתחרות" בפרקליטות וביועץ המשפטי לממשלה, שהם האמונים על ההגנה על האינטרס הציבורי.

השופט סולברג ביטל, לפיכך, את הקובלנה. עם זאת, הוא הדגיש כי דברי הרבנים מעוררים חלחלה, וראוי היה שלא ייאמרו מלכתחילה.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 23, נובמבר 1999