בבית-משפט השלום בירושלים הוגש לפני כשנתיים כתב-אישום נגד עיתונאי על שהפר צו איסור פרסום. בימים אלה ניתנה הכרעת הדין בתיק. העיתונאי, מרדכי ויינשטיין, כתב המקומון "ירושלים" לענייני משטרה בשנת 1998, עקב בסוף פברואר 1998, כיתר עמיתיו, אחר פרשת היעלמותה של תלמידת בית-הספר התיכון בעיר נועה אייל. תוך כמה ימים נתגלה, למרבה הזוועה, כי הנערה נרצחה.

זמן קצר לאחר גילוי הגופה ביקשה המשטרה להטיל איפול על פרטי חקירתה, בטענה שהפרסום עלול לחבל בחקירה. בית-המשפט המחוזי בירושלים קיבל את הבקשה ביום ה' בשבוע, יום לפני הופעת המקומונים. בו ביום העביר דובר המשטרה הודעות על כך למערכות כל העיתונים.

עם מערכת המקומון "ירושלים" לא הצליח הדובר ליצור קשר, שכן העיתון הודפס בשעה מוקדמת יותר ומשרדי העיתון כבר התרוקנו. במקביל לפקס שנשלח למערכת, הושארה הודעה טלפונית לוויינשטיין.

במשפט התברר כי ויינשטיין העביר את הידיעה מטעמו כבר ביום רביעי, יום לפני הוצאת הצו בבית-המשפט המחוזי. בכתבתו נכללו גם פרטים שנאסרו בצו. ביום חמישי הוא אכן קיבל את ההודעה על הצו החדש מדובר משטרת מחוז ירושלים, אך לא פעל בעקבותיה וכתבתו הופיעה על כל הפרטים שנאסרו לפרסום.

ויינשטיין הוא היחיד שהועמד לדין, שכן לא היתה כל ראיה כי מערכת העיתון ידעה בפועל על קיומו של הצו. הוא הודה בעובדות אך כפר באשמה. טענתו הראשונה היתה שלא האמין שהצו חל גם על המקומונים, אך טענה זו נדחתה על הסף על-ידי בית-המשפט. טענתו העיקרית היתה, כי בזמן שהעביר את הכתבה למערכת עדיין לא היה כל צו בתוקף, ומאותו רגע ואילך, האחריות עוברת למערכת העיתון.

השופט רפי שטראוס דחה את הטענה וקבע כי זו זווית ראייה צרה ושגויה של מעשה הפרסום, שכן המונח "פרסום" כולל שרשרת פעולות, מניסוח וכתיבה, המשך בהגהה, שכתוב, עריכה והדפסה, וכלה בהפצת העיתון והבאת הכתוב לידי הקורא. השופט קבע כי העובדה שצו איסור הפרסום הוצא לאחר שחלק מהליכים אלה כבר נעשו, אינה גורעת מהאחריות של כל אחד ואחד מהאחראים לכל אחת מהפעולות בשרשרת, שכן קבלת טיעון זה היתה מביאה לכדי מסקנה אבסורדית, שבסופו של דבר ניתן היה במקרה זה להעמיד לדין רק את מחלק העיתונים או את בעל הקיוסק (בהנחה שידעו על הפרת הצו).

השופט שטראוס נעזר בפסיקתו בדבריו של הנאשם עצמו, שאמר כי אם היה מבין שהצו חל גם על מקומונים היה מתקשר לעורך, מיידע אותו ומוודא שהמערכת תפעל בעניין. כן הסתמך השופט על עדותו של עורך המקומון, הממונה על ויינשטיין באותה עת, שסיפר כי הנוהג הוא: משנודע לכתב על הוצאת צו איסור פרסום, עליו להודיע על כך למערכת. לפיכך הורשע ויינשטיין בעבירה של איסור פרסום בניגוד לצו בית-המשפט.

 איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 30, ינואר 2001