כמה מלים נשפכו על סיפורו קורע הלב של משה סילמן, האיש שירד מנכסיו והצית עצמו בהפגנת המחאה החברתית. דומה שאין הרבה מה לחדש בעניין. אולם ראוי לדבר על העיסוק התקשורתי בסיפור הזה, עיסוק שהוא בעיני לא פחות ממקומם.

מקוממת בעיני הצביעות שבסיקור הלא-פרופורציונלי של המקרה אל מול הסיקור הקלוש שזכו לו בזמנו התאבדויותיהם של ילנה בוסינובה וברוך בן-מנחם, שהציתו עצמם למוות כמחאה על תוכנית ההתנתקות; אבל מקוממת לא פחות היא ההתעסקות המופרזת וחסרת האחריות של התקשורת בסיפורו של סילמן – שנטחן לעייפה – תוך התעלמות מהסכנות שעלולות להיגרם מהסיקור הבלתי אחראי הזה.

נוסף למינונים הבעייתיים, אופן הסיקור עצמו היה שערורייתי: החל ממתן במה למכתב שהשאיר וכלה בהפיכתו לקורבן ולסמל גבורה בשירות המחאה החברתית. המסר לאדם האובדני/פושט הרגל הוא אחד: הצת את עצמך. כך לא רק תצא גיבור ותתפרסם בחדשות, אלא אולי גם "תצית" מהפכה ותקדם את השינוי שאתה מייחל לו.

כבר באותו ערב נוצרה אצלי תחושה שהעיסוק המופרז במקרה, ובעיקר העצמת המעשה הקיצוני של הפגיעה העצמית והפיכתו למעשה גבורה (במקום לראות בנסיון ההתאבדות מעשה תבוסתני של בריחה), עלול רק לגרום לעידוד של נסיונות התאבדות נוספים. והנה: יום אחד בלבד לאחר פרשת סילמן – צעיר בפתח-תקווה ניסה להצית את עצמו בעקבות חובות לחברת הסלולר.

שמואל מוניץ, עולה לכיתה י"ב, הוא כתב ב"עולם קטן – המגזין" וחבר בארגון העיתונאים הצעירים