בן 27 היה פנחס שדה כאשר כתב את ספרו "החיים כמשל". האוטוביוגרפיה המטלטלת הזו, שמבין דפיה ניבט משורר רגיש ופילוסוף מעמיק, הקנתה לשדה תהילה ונכנסה לקאנון הספרות העברית. היא הציגה אדם מתלבט, תוהה על משמעות הקיום האנושי, שחושף בתעוזה יוצאת דופן (במושגי הימים ההם) את עצמו, נפשו, חלומותיו והתפכחויותיו, ומשתף את קוראיו בתובנותיו על החיים והמוות, האהבה וייסוריה, הבדידות ומחירה.
בן 65 היה אסי דיין כאשר יזם לפני שלוש שנים את הפקתו והקרנתו של "החיים כשמועה", סרט התעודה האוטוביוגרפי על חייו ויצירתו הספרותית והקולנועית. כמו לפנחס שדה, גם באסי דיין דוחק הדחף לומר אמירה, לשתף את הכלל בנפתולי חייו, להיחשף במערומי אבחנותיו, זכרונותיו ולקחיו. אבל איזה הבדל בין השניים!
ההבדל שאליו אני מכוון אינו נעוץ במדיום השונה שבאמצעותו ביטאו שני היוצרים את עצמם, גם לא בפער הזמנים ובשוני בעולם המושגים שבין 1957 ל-2013, אלא במימד הציני הכרוך ביצירתו זו של דיין, או לפחות באופן שיווקה, ושנעדר לחלוטין מספרו של שדה. שניהם אמנים, שניהם יוצרים מוכשרים, שניהם רדופים בצורך להוציא לאור את האמת הפנימית הכוססת בהם, שניהם (בהחלט גם שדה) מייחלים להכרה ולהוקרת הרבים, אבל בעוד שספרו של שדה נקרא כמסמך תמים, חף מכל שיקול זר, מעל סרטו של דיין מרחף צל תועלתני מטריד.
בעוד ש"החיים כמשל" נתפס כזעקה אותנטית של יוצר צעיר המעלה על הכתב ממעמקי נפשו את מצוקותיו והרהוריו, "החיים כשמועה" מצטייר כמעשה מחושב של קולנוען ערמומי שאמנם מבקש להטיח על המסך את האמת הסובייקטיבית שלו, אך חותר באותה הזדמנות להפיק תועלת, שלא לומר רווח של ממש.
הקדימון לסרטו של דיין, שפרקו הראשון הוקרן השבוע בערוץ 10, הציג את דיין, כבד גוף וכבד פה, אומר למצלמה:
"קוראים לי אסי. אני שוקל 130 קילו והלב שלי כבר אחרי התקף. יש 80 סרטים ששיחקתי בהם. תשעה אוסקרים, שלושה פרסים של מפעל חיים, שלוש וחצי שנים באשפוזים פסיכיאטריים, שלושה נסיונות התאבדות, שני מעצרים, שלוש מלחמות, ארבע חתונות, ארבעה ילדים. אבל לפני הכל ולפני אלוהים – אב אחד עם עין אחת".
הסרט נועד אפוא לאפשר ליוצר להתחשבן עם אביו, משה דיין. בן 68, 31 שנים לאחר מות אביו הדומיננטי, אסי דיין עדיין נאבק בצלקות שחרט בנפשו. והוא עושה זאת בבוטות חסרת עכבות. כך אומר הבן לאביו, השוכב על ערש דווי, ימים ספורים לפני מותו: "אבא, אתה בן זונה. אני רוצה שתדע שאני שונא אותך. היית אבא מעולה עד גיל שמונה, ומאז הפכת לאגואיסט ולאדם רע כלפי, ובעיקר כלפי אמא. התמחית בגניבת עתיקות ובזיונים תחת משמר במלונות פאר. את המוות הפכת לאידיאה. דיברת על שמחת הקרב בשפה של קצין אס.אס. כשתמות, אני רוצה שתדע שיש גם אחד שחשב אותך לרוצח, לדמות מזויפת". גם הקטע הזה נשאב מתוך הסדרה כדי להציגה לצופים בקדימון.
וזו, בעצם, עיקר טענתי. רשאי, כמובן, אסי דיין לעצב את האוטוביוגרפיה הקולנועית שלו כראות עיניו. לגיטימי, כמובן, להעמיד במרכזה את יחסו לאביו ואת המשקעים הקשים שהאב הותיר בו. קשה לי, עם זאת, להזדהות עם העטיפה השיווקית של הסדרה הזו שמעידה, כנראה, גם על מניעי היווצרותה.
בהקרנת הבכורה לסרט שנערכה בסינמטק בתל-אביב סיפרו יוצריו, עדי ארבל ומוש גולדנברג, שהיוזמה להפקה יצאה מדיין עצמו (בפתק בכתב יד לא ברור שמסר לידיה של ארבל), ושהעבודה עליו ארכה שלוש שנים. לכאורה מהלך לגיטימי, מובן מאליו: דיין מעוניין בסרט רטרוספקטיבי (שיוקרן גם כסדרה בת שלושה פרקים בטלוויזיה) המסכם את יצירתו הקולנועית ומאפשר לו בהזדמנות זו לסכם את חייו, או לפחות את חשבונו עם אביו. מה אותנטי וכן מזה? אלא שכאשר זוכרים את הדיאלוג שמנהל דיין, החולה, המזדקן, המעורער בנפשו, עם התקשורת בשנים האחרונות, מתעוררת מאליה השאלה – עד כמה היוזמה הזו כשרה. האם היא אכן רק מתן הזדמנות ליוצר המוכשר והמקורי הזה לשיר את שירת הברבור שלו או שיש בה גם מרכיב תועלתני ציני שלו ושל מי שמשתף אתו פעולה בהוצאת המיזם אל הפועל.
ב"העין השביעית" עסקנו בשנים האחרונות ביחסם הבעייתי של מספר לא קטן של עיתונאים, מפיקים ושדרים עם אסי דיין. התמונה שעלתה מסקירות אלו היא של שותפות חסרת מעצורים בין אדם מסכן הזקוק לעזרה רפואית ונפשית ולסיוע כלכלי לבין כלי תקשורת תאבי בצע ורודפי רייטינג.
החיבור בין דיין לתקשורת היה כרוך בתשלום: המרואיין, או מושא הסיקור, הציג למצלמות את עליבותו בתמורה לשכר (שהועבר אליו בתירוצים שונים ומשונים). הוא נזקק לכסף כדי להמשיך באורח חייו ההרסני ולהוסיף להתבוסס בעזובתו הנוראה. הדיונים ב"העין השביעית" העלו את השאלה אם ההתנהלות התקשורתית הזו ראויה, האם עיתונאים צריכים לתת יד לדחפיו של אדם ידוע למוטט את חייו במו ידיו, האם אין מגבלות מוסריות להרגלה של התקשורת לספק את יצר המציצנות של קהל לקוחותיה.
הסדרה "החיים כשמועה", חרף מיצובה כיצירה לגיטימית לחלוטין המסכמת את חייו ואת פועלו האמנותי של אסי דיין (וזוכה גם לשבחי הביקורת), אינה פטורה מתהיות דומות.
עוד בנושא
די, דיין, דיינו / יועד קדרי
"ידיעות אחרונות", ערוץ 10, "טיים אאוט", "העיר", Yes; נדמה שאין כלי תקשורת בשנים האחרונות שלא שש להציג לראווה את אסי דיין במצבי צבירה מביכים, כשהוא מסומם, מגדף או עירום. זה לא רק עניין של טעם רע, אלא גם של אחיזת עיניים: העיתונאים משלמים לדיין עבור החשיפה הוולגרית, שלטענתו, לפחות במקרה של הכתבה הפרובוקטיבית בערוץ 10, היא בכלל מבוימת. ככה זה: דיין מוכר, התקשורת קונה, ואתם אוכלים את זה