לצורך קידום מכירותיו של ספרה החדש, "שירה והירושימה", העניקה הסופרת עופרה עופר בנובמבר האחרון ראיון לענת מידן במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". לפי מיטב המסורת של הראיונות במוספי סוף–השבוע המתבצעים במסגרת מסע יחסי–ציבור לקידום מכירות, היה הראיון אישי ביותר ועסק בנבירה בפצעיה של המרואיינת לא פחות מאשר במשמעויות יצירתה. סיפורה של עופר אף היה אישי בהרבה מהרגיל: מעל דפי העיתון גילתה עופר לראשונה כי את סיפורה של גיבורת הספר הבדויה, שירה אור, שנאנסה על–ידי אביה, היא מכירה מקרוב - כמי שנאנסה ונוצלה מינית על–ידי אביה בהיותה ילדה קטנה, בין גיל 12 ל–15 - לפני קרוב לארבעים שנה. כן סיפרה כי הוא פגע גם בבנות משפחה אחרות, "בנגיעות גופניות".
אביה של עופר, יוסף עופר, היה מפקד טייסת תובלה בחיל האוויר, קברניט ב"אל על" ונספח אווירי בלונדון. עופר בחרה לפרסם את טענותיה בפומבי שלושה חודשים לאחר פטירתו. היא מעולם לא התלוננה במשטרה על מעשיו, ומכאן שמעולם לא נפתחה נגדו חקירה כלשהי, והוא מעולם לא הורשע בעברה כלשהי. כשהתבקשה האם להגיב על הדברים אמרה רק כי "מי שאמור להתייחס לדברים האלה כבר איננו בחיים".
בכתבה ב"7 ימים" מובא צילום של עופר עם רעייתו, אמה של הסופרת: פני האם החיה מטושטשים, פניו של המת חשופים. בצילום אחר הוא נראה במדי חיל האוויר, כשבצדו הכיתוב: "מה יכולתי לעשות, התאהבתי בך, יוסף עופר במדי נספח", אף שאין מדובר בציטוט מפיו, כמובן, אלא בדברים שאמר לבתו, לטענתה. כותרת המשנה של הכתבה מספרת כי לאחר שהעלתה את טענותיה בפני בני משפחתה, הם זעמו וניתקו עימה קשר הכותרת פוסקת גם את הסיבה להתנהגותם: לא, חלילה, כי סברו שהיא משקרת, אלא "כי כשאבא הוא טייס מהולל בחיל האוויר, נספח בחו"ל ומדליק משואה, הרבה יותר קשה להאמין לבת שלו". למרות זאת, ניר בכר, סגן עורך המוסף, טוען כי הכתבה לא נקטה עמדה אלא רק הציגה את גרסתה החד–צדדית של עופרה עופר, ואף "עשינו ניסיון לרכך בה את הדברים". "אנחנו מודעים לבעייתיות של החד–צדדיות של הגרסה שלה, לכן הדברים הובאו מפיה", הוא אומר. "הכתבה הזו היא כמו כל כתבה שבה הכתב נדרש למצות את הליך בדיקת העובדות. עשינו כל מאמץ לאמת את העובדות".
כיצד?
"דרך מכתבים שעופר כתבה בילדותה ודרך המשפחה, שסירבה לשתף פעולה. לעופר גם אין אינטרס לבוא ולהכפיש את אביה, לא יוצא לה מזה כלום. אתה עובד לפי פרמטרים נוספים, כמו נכונות אדם להעיד על אדם שמאוד קרוב לו ולהיות מצוטט על כך. אם לא היינו סגורים על המקרה מבחינת 'דבר מה נוסף', כמו העובדה שהיא מעידה נגד אביה וכמו המכתבים, לא היינו מפרסמים".
האם המכתבים הכילו פירוט של מעשים מיניים כלשהם?
"אפשר היה להבין מהניגון ומאופי הצגת הדברים כילדה, שהיה שם משהו".
מדוע טשטשתם את תמונת האם החיה, אבל לא את תמונתו של האב המת?
"החלטנו כך משיקולי מוסר ואתיקה. חשבנו שזה עלול לפגוע דווקא מפני שהיא נשארה בחיים. נמנענו מלפתוח בדיון על מישהי שאולי נחשדת בשיתוף פעולה עם המעשים, מזערנו את הפגיעה כך שהיא לא תחול על מי שחי. הוא (הכוונה ליוסף עופר; א"ר, מ"ש) לא יכול להיפגע - הוא מת".
החי חשוד, המת אשם
בעוד שאנשים חיים נהנים מעקרון החפות עד שיוכח אחרת, כשההוכחה הדרושה היא משפטית, ומעל לכל ספק סביר במקרים של האשמות פליליות, הרי שבכל הנוגע למתים, דומה שבעיתונות הישראלית, לעתים, הכל מותר, ובמיוחד דמם. כשאדם מת, אין עוד אפשרות לבקש את תגובתו - מרכיב בסיסי בעבודה עיתונאית בכל כתבה כמעט, שמטיל לא פעם אור שונה לחלוטין על הסיפור הנחקר. החסר המובנה הזה בכל פרסום על מתים לא תמיד מביא לסיוגו, להפך: בעוד שעל אדם חי, גם אם מנוהל נגדו תיק מגובה בראיות מרשיעות במיוחד, מקפידים העיתונים לציין את ההקדמה "חשוד" או "מואשם" ולעשות שימוש תכוף במונח "לכאורה", כל עוד לא פסקו את דינו שופטי בית–המשפט - לגבי המת די בפסק–דינו של עיתונאי חוקר במקרה הטוב, או של עורך הכותרות במקרה הפחות טוב.
מידת ההשפעה של פרסום שלילי על אדם מת היא גבוהה במיוחד, דווקא על רקע השתיקה הנצחית מכיוונו של מושא ההתקפה, שלעולם לא יציג ראיות להגנתו.
דוגמה מאלפת לכך היא התחקיר שפורסם ביוני 98’, ב"7 ימים" בשיתוף עם גלי–צה"ל, על המטפל אחי יותם ("קשר משפחתי"), ארבע וחצי שנים לאחר פטירתו. תחקירני המוסף, בשיתוף עם גלי–צה"ל, קבעו ללא פקפוק כי יותם, שצבר בחייו מוניטין רב כמטפל והיה ממקימי מכון אדלר, "ניהל חיים חשאיים של אנס קטינים", והפך ילד שלקח תחת חסותו ל"עבד מין". עיקרו של התחקיר התבסס על עדותו של הקורבן, שאומתה בפוליגרף. מלבד עדותו, הוקלטה שיחה בינו לבין חבר של יותם, וממנה אפשר היה להסיק כי החבר מכיר את הסיפור הנורא, וכן עדויות נוספות ש"אינן משאירות מקום לספק", לטענת העיתון.
אין ספק כי במקרה זה מדובר היה בתחקיר מעמיק ומקיף שנערך על–פי כללי הבדיקה המקובלים בעיתונות, אולם לו היה יותם בין החיים ומועמד למשפט פלילי, הרי שהאימות בפוליגרף היה מאבד מהרלבנטיות שלו, וכן עדויות נוספות המשכנעות מעל דפי העיתון לא היו עומדות בהכרח במבחן הספק הסביר של חוק סדר הדין הפלילי. והנה, מאז פרסום התחקיר, יותם, שמעולם לא עמד למשפט ולא קיבל זכות תגובה, הפך בתודעת הציבור ובאיזכורי התקשורת לאנס מורשע.
כך, למשל, דיווח "מעריב" בינואר 2000 כי "פסיכולוג בכיר נעצר בחשד שאנס מטופלים". בעוד שהפסיכולוג החי הוגדר כחשוד, בבוקסת הארכיון המצורפת לכתבה נקבע כי "ארבע שנים לאחר מותו של אחי יותם מסרטן, התברר כי במשך 12 שנים התעלל באחד ממטופליו". תגובתה של הפסיכולוגית זיוית אברמסון, שעבדה עם יותם, כי "כלל לא התקיים משפט, היה אדם אחד שהתלונן ואין לנו מושג אם זה אמת או לא", לא הביאה לסיוג כלשהו בכותרת הפסקנית. תוכניות הטלוויזיה שהנחה יותם נאסרו לשידור, ובמכון אדלר שבו עבד, שם המשיכו תקופה מסוימת לקרוא לבתי–הספר שלהם על שמו של יותם, הוחלט לחדול מכך.
"מלכתחילה היו יותר חששות ופחדים בהכנת הכתבה, כי יותם מת", אומר הכתב יובל קרני, מעורכי התחקיר. "פה נדרש ביטחון בדברים מעבר לרגיל, כי ידענו שלא נוכל לשמוע את גרסתו". קרני סבור שמסכת העדויות שהוצגה בכתבה סילקה כל ספק בעניין והצדיקה את הפרסום: "לקחנו בחשבון שתהיה ביקורת, היו הסתייגויות ולבטים, אבל במבחן השורה התחתונה, גם טובת הציבור וגם העבודה העיתונאית חייבו אותנו לפרסם".
איור: גיא מורד
בעוד שבמקרה זה מדובר, לפחות, בקביעה המבוססת על תחקיר ובדיקה עיתונאית יסודית, הרי שבמקרים אחרים סבורים כלי תקשורת, כך נראה, כי גם זו מיותרת כשמדובר באדם שכבר אינו בין החיים. באוקטובר שעבר, למשל, לרגל כנס מיוחד על תקיפות מיניות, הגיע לאולפן "ערב חדש" אור ג’ורדן אריאל, הטוען כי אביו, שנפטר לפני שנים מספר, התעלל בו מינית זמן ממושך בהיותו ילד.
המראיינת, דליה נוימן, גילתה כלפיו אמפתיה רבה ושמעה ממנו את סיפורו הקשה. היא לא ציינה אפילו פעם אחת את העובדה שאריאל העלה את טענותיו רק לאחר מותו של האב, או את העובדה שבכל זאת, אשמת אביו של אריאל מעולם לא הוכחה או אפילו נחקרה, והוא מעולם לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני ההאשמות החמורות. מובן גם כי אין מדובר במקרה שבו יכול המראיין לומר כי הוא אינו אחראי לדברים שאמר מרואיינו בשידור חי - שכן אריאל זומן במיוחד כדי לספר את שעשה לו אביו, לטענתו.
דליה נוימן, על רקע העובדה שכשאביו של המרואיין היה בין החיים, הוא אפילו לא הגיש נגדו תלונה במשטרה - לא היה לדעתך מקום לסייג את הדברים לצד האמפתיה שהפגנת כלפיו?
"אתה מעלה שאלה שיש מקום להעלות אותה, וחשבתי עליה לפני הראיון. אבל אני מרגישה בנוח עם מה שהיה".
נורא קל לזלזל בשמירה על שמו הטוב של אדם מת. הוא לא יכול לתבוע דיבה.
"אני לא מזלזלת, אבל הפגיעה בבן–אדם חי יותר חשובה. כשמדובר בבן–אדם חי, אנחנו נזהרים לא רק כיוון שאנחנו עלולים להיתבע, אלא כי בן–אדם חי נפגע הרבה יותר מאחד שמת. השיקול הוא ענייני, וזה מבלי לזלזל ברצון של האדם המת ששמו הטוב יישאר אחריו. נהוג שאת המת ייצגו קרובי משפחתו, ובמקרה הזה - המרואיין הוא המשפחה".
מה שאומר שאתם מכוסים מבחינה משפטית, ואפשר לרמוס את שם האב ביד קלה?
"בשורה התחתונה, אני כן מביאה בחשבון את עניין שמירת השם בראיונות מסוג זה. אבל יש הבדל בין שותף לעסקים לבין בן משפחה, כמייצג נאמן של האדם המת. כאן המקרה היה מאוד קשה, והראיון בא כדי להביא את הסיפור של תקיפות מיניות של נערים. את זה חשוב היה לי להעביר".
חוששים מתיבת פנדורה
הקלות היתרה בפרסום לשון הרע על המת נובעת, אולי, מהמצב החוקי בישראל: בעוד שכל פרסום בעייתי עובר תחת עיניו הקפדניות של היועץ המשפטי של העיתון, הנדרש לוודא טרם הפרסום כי עיתונו לא יהיה חשוף בגינו לתביעת לשון הרע - הרי שכאשר מדובר בפרסום על נפטר, יכולים העורכים לפרסם ככל העולה על רוחם, ללא חשש כמעט: לפי החוק אין אפשרות לאיש, גם לא לקרוביו של הנפטר, להגיש תביעה נגד מי שפרסם עליו לשון הרע. "העובדה שכתבה עוסקת באדם מת מקשה עלינו ברמה האתית, אבל פוטרת אותנו מהבחינה המשפטית", אומר ניר בכר. "אם המחוקק בעצמו היה פטרנליסטי רק עד גבול מסוים - העיתונות לא צריכה להיות יותר מרחיקת לכת ממנו".
מוסרית, אמנם נקבע בחוק כי "לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי", אולם מיד אחר–כך נקבע כי "אין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה". האפשרות היחידה למיצוי דין עם מי שהוציא דיבתו של נפטר היא במקרה שבו יחליט היועץ המשפטי לממשלה, בעקבות בקשתו של אחד מקרוביו הישירים של המת, להגיש כתב–אישום בנושא. אפשרות זו מעולם לא מומשה. מסיבה זו בדיוק נדחתה תביעה שהגישו בני משפחתו של דורון אשכנזי ז"ל, מי שהיה בעלה של הזמרת עפרה חזה ז"ל, נגד אמרגנה, בצלאל אלוני, לאחר שהיועץ המשפטי דחה את בקשתם לפתוח בהליכים פליליים נגדו.
גם בחודשים שלפני מותו של אשכנזי, באפריל 2001, רחשה התקשורת רמיזות עבות נגדו, אולם רק לאחר מותו, ולמעשה עוד בטרם הובא לקבורה, העזו אלוני וכלי התקשורת שהעניקו לו במה להחליף את הרמיזות בהאשמות מפורשות: יום לאחר הפטירה התראיין אלוני בתוכנית "חמש עם גדי סוקניק" בערוץ 2. תמליל אותו ראיון ממחיש כיצד המראיין, סוקניק, לא רק שלא הקשה על אלוני ותר אחרי הוכחות (שאגב, אינן בנמצא עד היום), אלא למעשה עודד אותו לומר את דבריו: "כולם שואלים", אמר סוקניק, "אתה יודע, שאלת השאלות: מי הדביק את עפרה חזה באיידס, לך יש תשובה ברורה אני מבין?". אלוני ענה בתשובה מעורפלת וציין רק כי "לי התשובה מאוד ברורה". סוקניק: "דורון אשכנזי?". אלוני: "כן".
"יש כאן בעיה", אומר סוקניק בדיעבד, "אבל דעתי היא שיש מקרים שבהם יש חשיבות ציבורית לשמוע את דעתן של הדמויות המרכזיות אחת על השנייה, במיוחד כשזו לא האשמה שנראית על פניה מצוצה מהאצבע. כולם דיברו על הנושא הזה ורמזו עליו לכאן ולכאן, מדובר בדמויות מפורסמות שבמודע שמו עצמן על הבמה הציבורית, ולכן השאלה ששאלתי חייבת להישאל. אם לא אשאל את השאלה שהכי מעניינת את הצופים שלי, אעשה מהעניין צחוק ועבודה לא מקצועית". לגבי מידת הביסוס של דברי אשכנזי, אומר סוקניק: "מבחינתי אי–אפשר היה להימנע מהצגת השאלה. אם זה נכון או לא - זו כבר בעיה של המשיב, התשובה היא עניינו".
אלוני המשיך במסעו גם בעיתונות הכתובה: ל"הארץ" אמר כי הוא בטוח שאשכנזי "גרם למותה" של חזה. בעוד שהפרסום על אחי יותם, כאמור, נעשה לאחר תחקיר מקיף, במקרה זה ניתן להיווכח עד כמה מבוססות האשמותיו של אלוני לפי הצהרה אחרת שהוא עצמו מסר רק יום לאחר מכן ב"מעריב": "אין לי מושג מה קרה בינו לבין עפרה בתקופת נישואיהם ואם הוא הדביק אותה באיידס". כן הסביר אלוני לעיתונים כי אשכנזי "עשק" את חזה ו"משך במזומנים את כל חסכונותיה", אף שאין בידו מסמכים לגיבוי הטענות החמורות. הכרעתו של בית–משפט השלום בתל–אביב ממרץ 2002 מלמדת, כי החלטתו של אלוני לומר את הדברים מפורשות רק לאחר מותו של אשכנזי השתלמה: "לבי על התובעים", כתבה השופטת יהודית שבח, שדחתה "מטעמים פורמליים" את התביעה של בני משפחתו של אשכנזי, "...חוששתני כי בית–משפט זה לא יוכל ליתן מזור למכאובם. דיון בעניין אף עלול לפתוח תיבת פנדורה שאיש אינו חפץ בה". בני משפחת אשכנזי החליטו, למרות הכל, להתעקש על פתיחת "תיבת פנדורה": הם הגישו ערעור על החלטת השופטת שבח והוא צפוי להידון בבית–המשפט המחוזי.
חשבון נפש
יש גם מקרים לא מעטים של התחשבנויות רגשיות–אישיות של ילדים עם הוריהם, הנעשים באמצעות התקשורת, שאינם בגדר הטחת האשמות פליליות אבל גם הם מותירים את המת חשוף, ללא הגנה. דוגמה טובה לכך היא מוסף הפסח של "הארץ" מאשתקד, "אבא, אמא, אני". באחת הכתבות ראיין עורך המוסף, אהוד אשרי, את ליאת תימור, לשעבר עורכת "סגנון" של "מעריב" והיום מגישה בערוץ 2. תימור סיפרה על אביה הביולוגי, גדעון הנדלר, שאותו לא ראתה מאז עזב את הבית בנסיבות שלא פורטו, זמן קצר לאחר לידתה. לאחר שנים רבות פגשה בו בארצות–הברית. "אני מגלה את הצדדים המתועבים שלו", שִחזרה את שעבר עליה, "מבטיח ולא מקיים... אי–אפשר לסמוך עליו, ילדותי כמו תינוק. הכל בלוף". כן סיפרה שהפריע לה הדמיון החיצוני שלה אליו, כי "הוא בעיני התגלמות הרע. כל פעם שאני אומרת עליו ’אבא’ אני נגעלת", והוסיפה כי הוא לקח אותה להופעה של קוקסינלים, הציע לה גראס ודחף לה "אלכוהול חופשי". הנדלר מת כשנתיים וחצי לפני פרסום הכתבה.
"לא השמצתי את המת", אומרת תימור, "סיפרתי על המקום שזה לקח אותי בחיי. לא סגרתי חשבון, ההפך - פתחתי משהו מאוד בכנות, ודיברתי על רגשות שלי באופן סובייקטיבי. גם אם הוא היה חי לא היית מבקש את תגובתו, כי מה הוא יכול להגיב על מה שהרגשתי? זו חוויה סובייקטיבית לגמרי".
השאלה היא, האם היית מתראיינת כך לו הוא היה בחיים?
"זו שאלה נורא טובה, שקשה לי לענות עליה. אני יכולה כמובן לומר "ודאי", אך איני יודעת. לפעמים המוות הוא מאיץ להתחשבנות. חשבון הנפש שלי בהחלט נפתח עם מותו. המוות אפשר לי לגעת בדברים - אבל זה לא משא ומתן עיתונאי ביני לבין עצמי, אלא תהליך רגשי ופסיכולוגי".
כעורכת, מספרת תימור, היא נתקלה בתופעה ההפוכה יותר מאשר בהשמצות מתים: "לפעמים בגלל כבוד המת לא מכבסים כביסה מלוכלכת. אם כבר חטאתי, זה לכיוון האחר - שנאמרו דברים טובים מהמציאות, ולמרות שידעתי שיש חרטוט מסוים ועיגולי פינות, הסכמתי לקבל את זה". מה שדוחה בעיניה הוא כשהווידוי על ההורה המת מגיע "במקרה" יחד עם צאת ספר/סרט חדש שיש לקדם.
אהוד אשרי, שערך את המוסף, אומר כי במקרה שבו הצד הנפגע מהכתבה מת, "מנסים למצוא מקורות קרובים אליו, כדי לאשש את הדברים או הטענות. אם אין לך מקורות נוספים, כמו במקרה שבת מדברת על אביה המת, יש שני עקרונות שאתה חייב להחיל: עקרון המידתיות - מה חומרת ההאשמות, ואמינות המקור - עד כמה אתה סומך על העדות שלו. צריך לקחת בחשבון את האינטרסים שלו, את רמת ההיכרות איתו, ואת רוח הדברים. במקרה שאדם מתעסק עם חומרים ביוגרפיים, כשאדם מתראיין על עצמו או על נסיבות גידולו ומתחשבן עם עברו, מטבע הדברים הוא מתייחס לאנשים שגידלו אותו, למשפחתו. אתה לא רוצה לסרס את האפשרות שלו לדבר על הוריו גם אם הם מתים. אתה לא רוצה לפגוע לא בחופש הביטוי ולא בחופש הווידוי שלו. בעיתונות, כשבאה מרואיינת שמספרת סיפורים מסמרי שיער על אביה, גם כאן אתה חייב להחיל את שני העקרונות הללו".
לגבי הראיון שערך עם תימור, אומר אשרי: "הסיפור שלה על אביה היה מאוד מורכב. היתה בו אהבה וגם כעס. לא היו שם האשמות חמורות, אלא אם כן אתה רואה בעישון גראס האשמה חמורה. חוץ מזה, רוח הדברים קיבלה אישור ממקורות נוספים".
מערכת המשפט הישראלית נדרשה לנושא זה מעט מאוד עד כה, אולם פסיקה אחת של השופט העליון מישאל חשין מלמדת כי האפשרות שבית–המשפט יתגייס להגנת זכותו של המת לשם טוב איננה דמיונית.
לפני קרוב לעשור, בנובמבר 94’, עתרו לבג"ץ גיורא סנש, אחיה של הצנחנית חנה סנש, בניו איתן סנש וד"ר דוד סנש, וסגן יו"ר "יד ושם", נגד רשות–השידור ומנכ"ל הטלוויזיה, על כך שבאחד הקטעים בדרמה "משפט קסטנר" ששודרה אז, אומרת הדמות המגלמת את קסטנר לדמות המגלמת את קתרינה סנש כי בתה, "חנה סנש הגיבורה!", הסגירה יהודים למשטרה ההונגרית בתקופת השואה. הדברים זכו, כמובן, להבלטה רבה בכלי התקשורת, והמחזאי מוטי לרנר אף אמר לאספה פלד ב"ידיעות אחרונות" כי הוא "יודע" שכך אכן חשב קסטנר, "מרמזים ממכתביו". בבית–המשפט, שלא כבעיתון, לא הכחיש איש שהדברים אינם אמת.
בעוד שהשופטים אהרון ברק ואליהו מצא דחו את העתירה מטעמי חופש הביטוי, קבע חשין, בדעת מיעוט, כי יש לקבלה, בהתבססו בעיקר על ערך כבוד האדם שהוטבע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. גם לאחר מותה, קבע חשין, "העוצמה הבוקעת מזכותה של חנה סנש לכבוד ולשם טוב, עוצמה היא שאין למעלה הימנה... אדם שכבודו אבד לו אין הוא אלא צלם אדם". להמחשת דבריו בחר השופט לצטט את אחת מדמויותיו של ויליאם שייקספיר, ריצ’רד השני, האומרת (בתרגום חופשי): "האוצר הטהור ביותר שהזמנים מאפשרים הוא מוניטין חסר רבב... קח ממני את כבודי, וחיי תמו".
חסינות בחו"ל
באנגליה ובארצות–הברית המצב החוקי מחמיר עוד יותר עם זכותם של הנפטרים לשם טוב, כשגם האופציה התיאורטית להגנה באמצעות הגשת כתב–אישום פלילי אינה בנמצא. העיתונות במדינות אלו מנצלת זאת היטב: בדצמבר האחרון, למשל, ארבעה ימים בלבד לאחר מותו של הפרקליט פיטר קרטר, שנודע באנגליה כמי שהביא כלי תקשורת לא מעטים לפצות נפגעי לשון הרע, פרסם עורך–הדין דייוויד הופר, שהיה בעברו שותף של קרטר, מאמר ב"גרדיאן" הבריטי, ובו לא חסך את שבט לשונו מהמת. הוא כינה אותו שקרן, אופורטוניסט ותאב בצע, שהיה מוכן לפגוע ללא חשבון בחופש הביטוי ובלבד שייהנה משכר טרחה בעבור עוד תביעת לשון הרע. הופר ידע כי עם מותו של קרטר, לא ניתן באנגליה לנקוט נגדו הליך משפטי כלשהו.
הזיכרון המשוחזר
בארצות–הברית התפתחה בשנים האחרונות תופעת ה"זיכרון המשוחזר": בעידוד פסיכולוגים ופסיכיאטרים, החלו אנשים להיזכר באירועים טראומטיים שפקדו אותם עשרות שנים קודם לכן. ברבים מהמקרים דובר על זכרונות מודחקים, כביכול, על מעשים של גילוי עריות, ואלה הובילו לא אחת למשפטים והרשעות. אלא שאל מול הזרם המצדד בתופעה, ניצבים אנשי מקצוע רבים המתנגדים לה ורואים אותה כמסוכנת. מחקרים שונים טענו כי מרבית הסיכויים שהזכרונות החבויים, שהתעוררו לאחר שנים רבות, אינם נכונים, ובמיוחד כשהם מתעוררים בעקבות שימוש של פסיכיאטרים ופסיכולוגים בטכניקות שונות לשיקום הזיכרון, כגון היפנוזה ו"ראיונות שכנוע", המעודדות גם זכרונות שקריים ומסוגלות להפוך מחשבה מעורפלת לזיכרון שהאדם משוכנע בו בכל לב.
איתי רום הוא סגן עורך "זמן השרון", ממקומוני "מעריב", וכותב ב"גלובס"; מתן שירם כותב ב"גלובס"
גיליון 50, מאי 2004