שלום, אני מבקש להצטרף לשירות ההודעות של זק”א.
"אין בעיה, אדוני, אתה צריך לבוא לכאן, למלא טופס של הוראת קבע על סך חמישה דולרים לחודש, ואז ללכת לחברת ביפר והם יצרבו לך את זק”א על הביפר כדי שתוכל לקבל את ההודעות שלנו".
המטרה שלי היא לדעת מה המצב בכל מקום, 24 שעות ביממה. מה קורה אם המשטרה יודעת משהו שאתם לא יודעים?
"אין דבר כזה".
כך, תוך שניות מעטות, לאחר שזיהיתי את עצמי כעובד “מקורות”, צירפה אותי מוקדנית זק”א לשירות ידיעות פנימי, שהפך בלי שהרגשנו לסוכנות ידיעות מהירה ועדכנית יותר מאחרות.
ב-21.8.95, כמה שעות לאחר הפיגוע בקו 26 בשכונת רמות-אשכול בירושלים, הגיע אדם חרדי לתחנת המשטרה במגרש-הרוסים. אנשי המשטרה הופתעו לקבל מהאיש, מתנדב בארגון “חסד של אמת”, מתנה בלתי שגרתית: רגל של אחד מקורבנות הפיגוע. המתנדב הסביר לשוטרים ההמומים כי לאחר העבודה הקשה של איסוף חלקי הגופות באוטובוס, הלך לעשות קניות בשוק, ורק בערב נזכר ברגל שמונחת במכוניתו. לבכירי משטרת ירושלים זה היה הקש ששבר את גב הגמל, והם החליטו לעשות סדר בבליל הכוחות והמתנדבים הרבים שמגיעים לזירות פיגוע. כך נוסד ארגון זק”א, “זיהוי קורבנות אסון”, שרק הוא רשאי להיכנס לאתרי הפיגועים ולבצע את המלאכה הנוראה.
צילום: מיקי קרצמן
מטרת הארגון עם הקמתו היתה לאסוף חלקי גופות ולהביאם לקבר ישראל על-פי ההלכה. עם השנים התרחבה פעילותו, וכיום רשומים בו יותר מ-600 מתנדבים מכל הארץ, המוכנים לכל צרה שלא תבוא, ומטפלים בממוצע ב-35 מקרי מוות בלתי טבעי בשבוע - כלומר בשבוע שקט יחסית, ללא אירועי טרור קשים. ארגון גדול כזק”א דורש לוגיסטיקה לא פשוטה ורשת תקשורת רחבה בין המתנדבים: מכשירי המירס עובדים כל הזמן, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל, ועל כולם מנצח מכשיר הזימונית, הביפר. בכל שעה ביממה מצפצפים הביפרים של המתנדבים, ועל הצג מתרוצצות ידיעות בהולות. מקורות המידע מגוונים: בזק”א מאזינים 24 שעות ביממה לרשתות הקשר של המשטרה, מגן דוד אדום ומכבי-האש, ומקבלים מידע גם מפיקוד העורף, יחידות החילוץ ומשטרת התנועה הארצית. “אנחנו מכוסים בכל הארץ ואין מקרה מוות בלתי טבעי אחד שאנחנו לא יודעים עליו”, אומר יהודה משי-זהב, יו”ר זק”א. “הסיכוי שנפספס אירוע קלוש. המטרה שלנו היא להגיע לשטח ראשונים, משום שאנחנו הגוף היחיד שאמון על שמירת כבוד המת. כבר היו מספיק מקרים שמנענו ברגע האחרון את חילול כבוד המת, כמו למשל מקרה של גרר שסילק מכונית ממקום תאונה, ובתוכה חלקי גופה. מקרים כאלו אנחנו רוצים למנוע, לכן חשוב לנו להגיע ראשונים לכל מקום”.
לא רק מתנדבי זק”א נהנים משירות הידיעות הזה גם קציני ביטחון ביישובים, פקידים, חברי-כנסת ואפילו שרים בממשלה מנויים על הודעות הארגון, ולאחרונה אף הורחב השירות לכל מי שמבקש להיות עם היד על הדופק של המדינה, בתשלום של כ-25 שקלים בחודש (אם כי בזק”א מתעקשים שהם מחברים רק אנשים שעובדים עם הארגון או נמצאים אתו בקשרים). בין “המשתמשים הכבדים” של ההודעות הללו נמצאים עיתונאים, בעיקר כתבי המשטרה, שכורעים בשנתיים האחרונות תחת הנטל גם בלי מבול ההודעות מזק”א. לכאורה מדובר במקור שאמור להקל על הכתבים, אך מתברר שזה לא בהכרח כך. משי-זהב מכנה את מתנדביו “כתבי שטח”, ומדגיש כי “הם הראשונים שמגיעים ומביאים את הדיווח האמין ביותר”. אבל עשרות העיתונאים, כתבי השטח האמיתיים של העיתונות האלקטרונית והכתובה, המנויים על ידיעות זק”א סבורים אחרת. כולם מתייחסים להודעות הללו כאל מידע ראשוני, שאין להסתמך עליו בשידור אלא יש לאמתו עם גורם רשמי כלשהו, בעיקר עם דוברי המשטרה. כבדהו וחשדהו. העיתונאים מקבלים מזק”א עשרות הודעות ביממה, גם על אירועים שאינם בגזרת הסיקור שלהם. ההודעות הללו מצטרפות למקורות אחרים, כמובן, אך עולות בהיקפן על כמות ההודעות מכל גורם אחר ולא נותנות לכתבים מנוח, ביום ובלילה. על אף הטרדה הכרוכה בכך, מעדיפים רובם להמשיך ולקבל את ההודעות בזכות היתרון הגדול שלהן - המהירות. ההודעות של זק”א מציבות פיתוי לעיתונאים ודילמה בין שני סיכונים: לעלות מיד לשידור ולהסתכן בדיווח שגוי, או לחכות כמה דקות ולהסתכן בכך שהמתחרים יעלו לאוויר קודם.
צילום: רויטרס
“אין ספק שבלי זק”א העבודה של כתבי המשטרה היתה יותר אטית”, אומרת נסלי ברדה, כתבת המשטרה של גלי-צה”ל בירושלים. “זק”א מוציאים הכל: מה שקרה ומה שחשבו שקרה, ומה שגם לא קרה. אנחנו מאמתים הכל, אבל הם מספקים את הצורך שלנו לדעת כמה שיותר מהר. אם לא הייתי מנויה על זק”א, הייתי מקבלת הודעה על פיגוע באיחור של כמה דקות, ולכתבת רדיו זה קריטי. השמועות עוברות מהר מפה לאוזן, ואנשים מצפים מהרדיו לספק להם מידע במהירות. בעבר היו לזק”א הרבה הודעות שהתבררו כשגויות. עכשיו הם למדו להתנהג כמו כתבים. הם מוציאים הודעות שמסתיימות במשפט ’זה דיווח ראשוני, ואין עדיין אישור של המשטרה’. הם למדו לסייג את עצמם. בסך-הכל, עבורי הם ’טיפרים’: מספקים לי מידע שאותו אני צריכה לבדוק”. ברדה מספרת גם על מתנדבים בזק”א שמבקשים לעתים להרוויח כמה שקלים מהמידע החם שברשותם, ומתקשרים לטלפון האדום של גלי-צה”ל במטרה לזכות בכסף שמציעה התחנה לראשון שמוסר ידיעה. הם, אגב, לא מקבלים אגורה כיוון שהמידע שמגיע לביפרים שלהם מגיע, מן הסתם, גם לכתבים עצמם.
גם אפרת וייס, כתבת משטרה ושטחים ב-Ynet, מודה כי הצורך לאמת הודעות של זק”א הכרחי. “הם מקור מצוין למידע, אבל אני לא יכולה לפרסם אותו בלי להצליב ולבדוק עם המשטרה. בכל הקשור להודעות של זק”א תמיד צריך אישור של גורם רשמי. אני אעדיף להמתין עוד דקה או שתיים, כדי שלא ליפול. כבר היו מקרים שהם הוציאו הודעה על פיצוץ שהתברר בסופו של דבר כהודעת שווא. צריך לקחת אותם בעירבון מוגבל”.
יהודה משי-זהב, לעומת זאת, רואה במהירות ערך עליון. “המהירות חשובה לנו יותר מהאמינות. אנחנו חייבים להגיע למקום במהירות האפשרית, כי הדקות הראשונות באירוע קריטיות להצלת חיי אדם ולשמירה על כבוד המת. לכל היותר, המתנדב שלנו יגיע למקום ויתברר שזו קריאת שווא. הלוואי שתמיד יהיה כך. צריך לזכור שמהירות יכולה לעלות בחיי אדם. אמינות - לא”.
אלא ש”סוכנות הידיעות” של זק”א אינה מסתפקת רק במקרים הנוגעים להצלת חיים. לצד הודעות על שמחות אישיות של החברים ואיחולים לרגל החגים, הודעות רבות מספרות על ירי ללא נפגעים, נפילות פגזי מרגמה בשטחים פתוחים, סיכום פעילות של כוחות צה”ל, ואפילו ידיעות מחוץ-לארץ. כך, למשל, זק”א היה הראשון שדיווח על פגיעת המטוס הראשון באחד המגדלים התאומים בניו-יורק. משי-זהב: “להחזיק מתנדבים זה מקצוע. צריך לעודד אותם ולתת להם גאוות יחידה. ההודעות האינפורמטיביות בביפרים נותנות למתנדב תחושה שהוא מחובר לעניינים, זה צ’ופר שאנחנו נותנים למתנדבים”. כשמדובר רק ב”צ’ופר שניתן למתנדבים”, הולכים כללים עיתונאיים בסיסיים לאיבוד. רבות מהידיעות מתבססות על שמועות ולאחרות אין אימות או הצלבה. גורמים רשמיים המעבירים ידיעות לעיתונאים רואים באמינות ערך חשוב, ומשום כך מקפידים על אימות ובדיקת הנתונים. זק”א, על אף רשת התקשורת הענפה שברשותו, מרגיש עצמו פטור מכל כלל עיתונאי. “בניגוד לכלי התקשורת האחרים”, מדגיש משי-זהב, “לזק”א מותר לטעות. העיתונאים והשוטרים שאומרים שאנחנו לא אמינים עושים לנו עוול. מי כמוהם יודע שההודעות הרשמיות של המשטרה יוצאות רק לאחר סינונים ובירורים. המשטרה מוציאה הודעה על אירוע רק אחרי שבע או שמונה דקות, ולנו הזמן הוא קריטי. ההודעות שלנו הן הודעות פנימיות של הארגון, ומשרתות אותנו, והעיתונאים רודפים אחרינו, ולא להפך. עם זאת, הפקנו לקחים וכעת אנחנו מוציאים הודעה על פיגוע רק אחרי שווידאנו שאכן היה, כי זה גורם לבהלה ופניקה. לאחרונה אף נתתי הוראה למוקדנים שלא להסתמך עוד על דיווח אחד, אלא לנסות ולהצליב את המידע”.
הרצון של זק”א להפוך למעין מרכז מידע ארצי אינו זוכה לאהדה במשטרת ישראל, שם מעדיפים שזק”א יתעסק במטרותיו הראשוניות. ההודעות התכופות בביפרים על התרעות מפורטות ופעילות של המשטרה בזמן אמת הוציאו את מפקד מחוז ירושלים, ניצב מיקי לוי, משלוותו, ולפני כמה חודשים כינס את מתנדבי זק”א לשיחת נזיפה: “ההודעות שלכם מסכנות את כוחות הביטחון ומסייעות למחבלים”, הטיח בהם. ראשי הארגון לקחו את הדברים לתשומת לבם, וכעת, אומר משי-זהב, לא מפיצים בביפרים הודעות על התרעות או מרדפים של המשטרה (אחד מכתבי המשטרה אומר כי ההודעות הללו רק פחתו, ולא נעלמו כליל). גורמים במשטרה אומרים כי ההודעות של זק”א זורעות פניקה בקרב הכתבים וזו עוברת גם לציבור הרחב. הבעיה של זק”א, אומרים במשטרה, היא שלפעמים צל הרים נראה כהרים. הם לא עושים את זה בכוונה, אבל אין להם מנגנוני בקרה ואימות. לדוגמה: הם הוציאו הודעה על פיצוץ באוטובוס בגבעת-שאול, שהתברר אחר-כך כפיצוץ של גלגל. יריות בחתונה באחד הכפרים ליד ירושלים הפכו לפיגוע ירי, וההודעה הראשונה שלהם באסון ורסאי דיברה על פיגוע באמצעות בלוני גז. המהירות שלהם, מדגישים במשטרה, באה על חשבון האמינות. גם במשטרת תל-אביב לא רואים את מבול ההודעות של זק”א בעין יפה. שם טוענים כי בעבר חשפו כמה הודעות של זק”א פרטי חקירה סודיים, העיתונאים פרסמו אותם, ובכך נפגעה פעילות החוקרים. במשטרה מאשימים את זק”א בניצול לרעה של מידע המגיע אליהם ממנה במסגרת העבודה השוטפת. אירועי האמת מספיקים מעל ומעבר, אומרים אותם גורמים במשטרה, ואין צורך בהבהלות שווא לא אחראיות.
דובר מחוז ירושלים, סגן-ניצב שמואל בן-רובי, מתמקד בחלוקת שבחים לזק”א: “בזירות פיגועים ותאונות זק”א עוזרים למשטרה מאוד. ייאמר לזכותם שהם עוסקים במלאכת קודש, שאף אדם אחר לא מסוגל לעשות. אבל בעבודה עם הכתבים אני לא נמצא אתם בתחרות, משום שאנחנו שתי מערכות שונות. אני עובד במערכת ממלכתית שמוציאה את ההודעות לאחר בדיקה ואימות של פרטי האירוע, כהודעה מוסמכת ורשמית. אני מעדיף לחכות עוד דקה או שתיים ולהעביר ידיעה מאומתת מאשר לצאת בהודעה שגויה”.
עם זאת, על אף התלונות והקיטורים, הכתבים מתייחסים לזק”א כאל מקור שאי-אפשר אתו אבל גם אי-אפשר בלעדיו. “מי שמתלונן, שיתנתק”, מציע עמיר בן-דוד, כתב המשטרה של “ידיעות אחרונות”. “זה הביפר שלהם ואנחנו עלוקה עליו. ברגע שהבנו את הפוטנציאל שלו, התחברנו. הם מדווחים לעצמם, והם לא חייבים שום דבר לאף אחד. זה כלי נוח מאוד לעבודה שלי ככתב משטרה. אתה עובד כל הזמן במתח, וכל הזמן מחכה לפיצוץ הבא, וכשיש דיווח אתה אומר ’הנה זה בא’. מבחינתי כשיש דיווח על פיגוע אני רץ למקום האירוע ולא מחכה לדיווח הרשמי. בעבודה הזו כל שנייה קובעת להבנה המיידית של מה שקרה, לשיחות עם עדי ראיה וכו’“. גם אורי כהן-אהרונוב, כתב המשטרה הוותיק של הערוץ הראשון, מסכים כי ההודעות אינן נותנות מנוחה אבל הוא אינו מוכן להתנתק מהן. “האנשים האלה נמצאים בכל מקום. אין אצלם שיקולים פוליטיים או אחרים, אין דברים שהם יודיעו ודברים שלא. הם מדווחים על הכל. ובדרך-כלל בהודעות שלאחר ההודעה הראשונית הם מדייקים ואמינים. זה לא נכון לתפוס את זק”א רק על השגיאות שלהם. גם המשטרה טועה לפעמים”. כהן-אהרונוב רואה את ארגון זק”א כחלק משבירת המונופול על המידע, תופעה ברוכה בחברה דמוקרטית. “בישראל כולם גנרלים, כולם מלכים. הרבה אנשים מתעסקים בדברים שבכלל לא קשורים אליהם, ככה גם זק”א, וזה כל-כך ישראלי”.
דודי זילברשלג, מו”ל העיתון החרדי “בקהילה”, רואה את הפזילה של זק”א לעבר התקשורת כחסך חרדי. “החרדים הם תאבי דעת ואינפורמציה מאין כמותם. הם מאוד סקרנים וזה נובע מכמה סיבות: ראשית, מגבלות המדיה על המגזר הזה. החרדים צמאים מאוד למדיה וניתן לראות את זה בחדירת המחשבים לבתים. שנית, זו חברה שביסודה מושתתת על סולידריות חברתית, מודל של קהילה, וכך יש כל הזמן התעניינות בכל דבר שקורה במדינה. נקודה שלישית היא הכוח שנותן המידע למחזיקים בו, תחושה שאתה חשוב אם אתה מעודכן. יש כאלה שיש להם צורך עצום בזה מבחינה אישית וחברתית. זק”א גם יוצר לעצמו מעמד ושם של ארגון הקרוב למקורות המידע. זה נותן לו יוקרה בקרב קהלים לא מבוטלים של מובילי דעת קהל. לא מדובר במערכת האמונה על כללים עיתונאיים, והיא גם לא חושבת על עצמה כך. רשת הביפרים היא רשת פנים-ארגונית שפרסה את השירות קצת החוצה. היא עדיין לא מדיה המונית, ולכן מרגישה אולי גם פחות מחויבת”.
ייתכן אפוא שהלהיטות לדווח וצמיחת “סוכנות הידיעות” הקטנה של זק”א מבטאות רצון להפסיק להתבדל, רצון להיכנס ללב ההוויה הישראלית הגועשת. מעטים האנשים שיתחלפו עם מתנדבי זק”א בעבודתם, וההערכה הרבה שהם זוכים לה תרמה בלי ספק לשיפור תדמית החרדים בתקשורת החילונית. הארגון, שצמח מהמציאות המדממת של החיים בארץ, הכה שורש איתן בחברה הישראלית. גם העיתונאים וגם אנשי המשטרה, בסופו של דבר, תמימי דעים: אנשים רבים בישראל חבים את חייהם למתנדבים של זק”א. מול זה - דיווח לא מדויק בביפר נראה פתאום בטל בשישים.
רן בנימיני הוא כתב בקול-ישראל
גיליון 41, נובמבר 2002
תגובה: עם היד על הדופק
משה לבקוביץ
קראתי את כתבתו של רן בנימיני (“עם היד על הדופק: סוכנות הידיעות של זק”א”, “העין השביעית”, נובמבר 2002 ). מבלי להיכנס לתוכנה, אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם.
יחידות זק”א בארץ הן מחוזיות. בכל מחוז קיימת יחידת זק”א הפועלת במסגרת המשמר האזרחי, כאשר ליחידה מפקד בפועל הפועל תחת פיקודו של קצין אג”מ מחוזי. לכל מחוז, ובכלל זה מחוז תל-אביב, יש רשת עצמאית של מירס וביפרים. ההודעות המועברות ברשת זו הן בעיקר מחוזיות, ובנוסף מועברות בה חדשות שוטפות ועדכונים שונים.
עניין רשת הידיעות של זק”א שסוקרה בכתבה מתייחס לזק”א ירושלים, שבה פועל יהודה משי-זהב, כאשר לקורא התמים נראה כי כל מחוזות זק”א פועלים בדרך זו, ולא היא. יחידת זק”א תל-אביב אמונה על הוראות המשטרה שאליה היא כפופה. שום עיתונאי אינו צרוב על רשת הביפר שלה. יתרה מכך, עיתונאים רבים - והעניין ניתן לאימות - פונים אלינו השכם והערב כדי שנצרוב את מכשיר הביפר שלהם, ונענים בשלילה.
כמה אירוני שהתמונה הגדולה הנלווית לכתבה היא של מתנדב זק”א בתל-אביב, העושה את מלאכתו בפיגוע ברחוב אלנבי. המתנדב איננו שייך כלל לכל מה שמופיע בכתבה.
זק”א תל-אביב היא הראשונה והגדולה בארץ, מתנדביה ממלאים את משימתם מתוך הכרה בחשיבות עשיית חסד של אמת עם חללי ישראל והבאתם לקבורה כדין. הם מבצעים מלאכה זו במסירות ובנאמנות ומתייחסים אליה כאל דבר שהצנעה יפה לו. מעולם לא ניצלנו את פעילותנו לצורך כותרות בתקשורת או לקידום אישי.
משה לבקוביץ הוא מנהל יח"צ וקשרי חוץ, ויו"ר ועד הידידים של זק"א תל-אביב
גיליון 43, מרץ 2003