צילום: יעקב רונן מורד

שעת אחר-הצהריים, בית "מעריב", ישיבת המערכת של דסק החדשות. בפרצוף חמוץ מודיע עורך העיתון, יעקב ארז, כי היום בעמ’ 17 יש "מוכרחון נמרודי". להעביר את כל החומר לאמנון דנקנר, הוא אומר, ולהכניס כמו שזה. כל האחרים מחמיצים פנים בעקבותיו, אבל שותקים. אחר-כך יחליפו ביניהם בדיחות שחורות על המצב העגום שאליו נקלעו העיתונאים של "מעריב" בחודשים האחרונים בעקבות הסיקור המגויס של משפטו של עופר נמרודי. "עברנו את מקסוול, אז אולי נעבור גם את זה", אומר אחד העורכים, ויש כאלה שבאירוניה עצמית מרחיקים לכת ואומרים: "כן, גם במאפיה היו אנשים שאמרו, ’אני רק ממלא פקודות’".

ימים קשים עוברים על אנשי "מעריב", לפחות על אלה המסרבים להתגייס למערכה למען הבוס. בשיחות פרטיות הם מדברים במרירות, בדכדוך, כמעט בייאוש, על הדרך שבה נכפה סיקור משפט נמרודי על העיתון. אחדים מהם להוטים לדבר, שלא לציטוט כמובן, כדי לשפוך מעט ממר לבם ומתחושת חוסר האונים שלהם. "הסתכלתי על העיתון ביום שישי", אומר כתב ותיק, "וחשתי ממש בושה. לא פחות משלושה מאמרים למען נמרודי. פתאום זה גם נהיה אופנתי לדבר על זה שמותר לכתוב למען המו"ל שלך. רונאל פישר אמר זאת במפורש ב’דוקומדיה’. מה, זה בכלל עניין לדיון אם מותר לך לכתוב בזכות המו"ל שלך? זה כמו ששופט ישפוט את הבן שלו. למה זה אסור? הרי השופט הוא איש הגון. למה שלא נקיים דיון על זה?".

אחרים בוחרים בהרכנת הראש ובהתעלמות. כתב בכיר: "לי יש כבר תחושה של ייאוש - שיעשו מה שהם רוצים. זה העיתון, לי יש בעיה עם זה, אבל למדתי לחיות עם זה. אין כבר מצב רוח לצאת למלחמות". המשפט "אני עושה את העבודה שלי ומשתדל לדעת כמה שפחות", משפט בלתי אופייני לעיתונאים בדרך-כלל, נשמע מפי לא מעט אנשים ב"מעריב", כולל כתבים ועורכים בכירים, וכולל גם כאלה שבדרך זו או אחרת עסקו באופן שבו טיפל העיתון במשפט.

אם פסיכולוג היה נדרש לביקור טיפולי ב"מעריב" כיום הוא בוודאי היה קובע כי העיתונאים בו מפגינים "חוסר אונים נלמד": אדם שמוכה שוב ושוב, ומוצא את עצמו חסר יכולת לפעול נגד התוקפן, יפתח בסופו של דבר תגובה פאסיבית ותחושה של דכדוך. רבים מעיתונאי "מעריב" אכן איבדו את האמונה כי יש ביכולתם למחות בדרך כלשהי נגד המדיניות שמכתיבה משפחת נמרודי בסיקור המשפט של הבן, וכל מפלטם כעת הוא בהומור שחור ובטפטופי מידע לעמיתים הכותבים על ענייני תקשורת בעיתונים אחרים.

עם זאת, נראה שלא כל העיתונאים ב"מעריב" סובלים מהתסמונת הדכאונית. אחדים מהם נמצאים אפילו במצב-רוח מרומם ולוחמני. למשל אמנון דנקנר. דנקנר, הנהנה באחרונה מהתעניינות תקשורתית שכמותה לא ידע מאז פרסום ספרו על דן בן-אמוץ, זוכה לתשומת לב בהקשר המספק אותו ביותר: זה של מי שהוא שנוי במחלוקת. הוא תוקף בחריפות מעל דפי העיתון את כל חורשי רעתו של נמרודי (תנ"צ משה מזרחי, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין), וכרגיל אצל דנקנר, גם מתכתב עם עמיתים למקצוע (אמיר אורן מ"הארץ", לאחר שכתב למען מינויו של תנ"צ משה מזרחי לראש אגף החקירות). לאחרונה גם קיבל, שוב, העלאה במשכורתו הגבוהה ממילא, מאביו של הנאשם שעליו הוא מגן במיטב המלים והטיעונים שמפיק עטו (דנקנר מאשר שמשכורתו הועלתה באחרונה, לדבריו בעקבות ההחלטה להעלות את משכורת חברו לכתיבה רון מיברג, "ועדיין משכורתי נמוכה מזו של מיברג", הוא מציין).

דנקנר הוא הדמות המובילה במה שמכונה בעיתון "האנשים של נמרודי", אבל אינו היחיד. כותבים נוספים פרסמו מאמרים לטובת הבוס. אראל סג"ל פרסם מאמר (24.11.2000) שבו טען כי העיתונאים בעיתונים האחרים אינם כותבים בעד נמרודי משום שהוא "פרענק יהודי" ולא פלסטיני, ולכן יש לכותבים ב"מעריב" זכות לבקר ולתקוף בסוגיה זו. רונאל פישר יצא, בתוכנית "דוקומדיה", להצדיק את מדיניות הסיקור המוטה בעיתונו, ואחר-כך גם פרסם מאמר (8.12.2000) שבו הוא מסביר מדוע ההחלטה של בית-המשפט העליון - לדחות את העתירה שהגיש עופר נמרודי בעניין אי העמדתו לדין של ארנון מוזס בפרשת האזנות הסתר - מגינה גם על עופר נמרודי במשפטו השני.

כל זה יכול היה להיחשב לגיטימי במסגרת הזכות להבעת דעה על המשפט החשוב הבעיה היא שזה סוג הדעתנות היחיד המופיע כעת מעל דפי "מעריב". מעבר לכך, זוכים לעתים המתבטאים בפומבי למען נמרודי להכרת תודה אישית מהמשפחה. למשל, יורם קניוק, שפרסם מאמר שביקר את מעצרו הממושך של נמרודי, זכה לתודה אישית בטלפון מיעקב ומעופר נמרודי.

לעיתונאים ב"מעריב" היה בוודאי קל יותר להשלים עם המצב אילו היה מדובר רק בקולות אישיים של עיתונאים שהחליטו להצהיר על תמיכתם בעופר נמרודי, אבל טביעות האצבעות של המדיניות שמכתיבה משפחת נמרודי ניכרות בכל חלקי העיתון - מעמודי החדשות, דרך עמודי הדעות במוסף היומי ועד לדפי "מוסף השבת" היוקרתי. במלחמה כמו במלחמה כל האמצעים מגויסים כדי להשיג את המטרה.

כך למשל, הכתבים המסקרים את המשפט נאלצים להתמודד עם פניות המגיעות אליהם מיעקב נמרודי בבית-המשפט עצמו. כאשר דורית גבאי, כתבת המשפט בתל-אביב, לא היתה מגיעה לאחד מדיוני המשפט (וכאלה יש רבים וארוכים, לא כולם בעלי עניין עיתונאי), היה מגיע מיד טלפון בהול למערכת כדי לברר מדוע היא מתעכבת. גבאי הקפידה לסקר את המשפט באופן מדויק, כמעט יבש, המסתמך בעיקר על ציטוטים של הנאמר, עד שביקשה ביוזמתה להשתחרר מן המטלה המעיקה ונענתה בחיוב לקראת סוף אוקטובר. אור הלר החליף אותה לזמן קצר ובאחד הדיונים, כאשר נעלם לזמן מה מחוץ לאולם בית-המשפט, צעק נמרודי האב: "אני אפטר את כל אוכלי החינם האלה, ואני אשים אנשים חדשים". בהזדמנויות אחרות היה ניגש אליו יעקב נמרודי ומפנה את תשומת לבו לפרטים שנראו בעיניו חשובים וגם מבקש ממנו לרשום אותם. "זה חשוב, זה חשוב, כותרת גדולה למחר", שמעו אותו אומר. מדי פעם גם היה מפנה את הכתבים של "מעריב" לסניגור דן אבי-יצחק. "דבר אתו, הוא יסביר לך הכי טוב את החומר", היה אומר.

אבי סגל, דוברו של יעקב נמרודי: "נמרודי מפנה כתבים, לא רק אלה של "מעריב", לסניגור דן אבי-יצחק שיסביר להם פרטים אלה או אחרים. אבי-יצחק הוא המומחה לצורך העניין, ולכן אך טבעי הדבר".

אחרי הלר מונה לתפקיד גדעון שמרלינג. במקביל קיבל דנקנר את המנדט לשכתב את הידיעות הנוגעות למשפט. המחלוקת בין שמרלינג לדנקנר על חירות השכתוב יצאה החוצה תוך זמן קצר והגיעה לשיאה במתקפה של דנקנר על שמרלינג ב"תיק-תקשורת". שמרלינג טען כי השכתוב מגמתי וכי מצא בידיעות שהעביר לאחר השכתוב עובדות חדשות שלא היה מוכן לחתום עליהן. דנקנר טען כי מצא אי-דיוקים רבים בידיעות של שמרלינג וכי לדעתו יש לשים את העובדות בקונטקסט רחב יותר ולא רק לדווח באופן יבש. הנסיבות שבהן מונה שמרלינג מעניינות: הוא שב זמן קצר לפני כן משהות של שנה בשווייץ ועבר מן המערכת בירושלים לתל-אביב. הופעתו של אדם מבחוץ, שלא הכיר את כללי המשחק שעמהם השלימו בשתיקה הכתבים והעורכים, האירה כמה פינות אפילות ב"מעריב". הוא נדהם לראות את השכתוב המגמתי של דנקנר והקים על כך קול מחאה. ב"מעריב", לעומת זאת, נדהמו מן ההעזה של הכתב הצעיר להתקומם נגד הנוהג המקובל בעיתון, וניסו בתחילה להשתיקו. קולות התמיכה הגיעו רק כעבור ימים אחדים. "אנחנו מאחוריך", אמרה לו אחת המשכתבות בדסק, "מסתתרים מאחוריך אמנם, אבל בכל זאת מאחוריך". שמרלינג ניהל משא-ומתן יומיומי מול עמוס רגב, ראש מערכת החדשות, ובעיקר מול יעקב ארז. בשיא העימות התפתח דין ודברים טלפוני קולני בינו לבין ארז לאוזני כל הנוכחים בדסק החדשות ששמעו אותו צועק: "אבל אני לא כתבתי את זה, אני רוצה שיורידו לי את הקרדיט, זה לא מקצועי מה שקורה פה!". כשהוריד את השפופרת, מחאו לו כל הנוכחים כפיים. מחאו כפיים, ושתקו.

המאבק הזה הסתיים, בינתיים, בניצחון מסוים לעיתונאים. שמרלינג הפסיק לסקר את התחום, דנקנר הפסיק לשכתב, ואת התפקיד ממלא כעת ראובן שפירא, פרשן המשטרה של העיתון, שזוכה להערכתם של לא מעט עמיתים למקצוע, אבל מודע לכך שהוא נכנס לעמדה כמעט בלתי אפשרית. שפירא: "התבקשתי לסקר את המשפט. ידעתי שאני נכנס לעין הסערה ולמרות הנטייה הראשונית שלי לא להיכנס, אני לוקח את האתגר. לא בשמחה, אבל לוקח".

אגב, דנקנר טוען ששמח להיפטר, מרצונו החופשי, מתפקיד המשכתב יומיים שלושה לאחר שנכנס שפירא לתפקידו והפגין בקיאות בחומר. שפירא, לעומת זאת, אומר כי הבהיר לפני הכניסה לתפקיד כי אותו איש לא ישכתב, ואף הבהיר זאת לדנקנר בפגישה ביניהם במגרש החניה.

הסיקור המוטה לטובת עופר נמרודי ניכר כמעט בכל ידיעה חדשותית שמתפרסמת ב"מעריב". הנפח המוקדש בעיתון לסיקור המשפט הוא גדול, בהשוואה לעיתונים אחרים. במהלך חודש נובמבר (24.11-29.10) פורסמו במעריב 12,630 מלים על המשפט לעומת 5,540 ב"גלובס", 10,485 ב"הארץ" ורק 2,440 ב"ידיעות אחרונות" (שאכן ממעט באופן עקבי לסקר את המשפט). הכותרות ב"מעריב" מדגישות מידע שיש בו כדי להצביע על חוסר האמינות של עדי התביעה או על הישג של ההגנה. עו"ד אבי-יצחק מצוטט לעתים קרובות, הרבה יותר מאשר בעיתונים האחרים, המיקום של הידיעות בולט יותר והגרפיקה מדגישה את הכתוב. בהזדמנויות רבות מופיעה תמונת פורטרט מחמיאה של השופטת ברכה אופיר-תום.

ההתקפות של דנקנר הפובליציסט על היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, פרקליטת המדינה עדנה ארבל, ובעיקר נגד ראש יחב"ל תנ"צ משה מזרחי, מקבלות "תגבור" בעמודי החדשות. כך, למשל, הפרסום של יואב יצחק ב"גלובס" (10.11.00), שתנ"צ מזרחי ניהל האזנות סתר לא חוקיות לשיחות שבין ח"כ אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו, זכה לכתבת-המשך מובלטת ב"מעריב". לעומת זאת, את תוצאות הבדיקה של פרקליטת המדינה וראש אח"ק בעניין זה, שניקו את מזרחי מההאשמות ושפורסמו ב"גלובס", לא טרח "מעריב" לפרסם כלל. לעומת זאת שקד "מעריב" לפרסם בהבלטה רבה את דבר התלונה השנייה שהגיש יעקב נמרודי נגד תנ"צ מזרחי, ובה הוא טוען כי מזרחי שיקר בעדותו נגד בנו. הכותרת של הידיעה המורחבת היתה "תלונה נוספת נגד תנ"צ מזרחי בחשד למתן עדות שקר", ונוצר הרושם כאילו השכם והערב מוגשות תלונות נגד מזרחי. שמו של מגיש התלונה, בעליו של העיתון, לא מוזכר בכותרת וגם לא בפתיח של הכתבה.

גם עמודי הדעות שב"מעריב היום", שאותם עורך רוביק רוזנטל, מגויסים למלחמה. חילוקי דעות רבים בעניין זה מתגלעים מאחורי הקלעים בין רוזנטל לארז. הוויכוחים מולידים, לעתים, תופעות משונות למדי בעיתון המודפס. כך, למשל, ב-25.9.00 פורסם בעמוד הדעות תקציר של מאמר שפורסם בבטאון לשכת עורכי-הדין מאת אברהם פכטר, לשעבר סגן פרקליט מחוז תל-אביב, המדבר על הצורך לחשוד בגרסתם של עדי מדינה משום שהם "אינטרסנטים, מניפולטיבים, שקרנים, אגואיסטים, פחדנים" ועוד. ממתי מפרסם "מעריב" תקצירי מאמרים של בטאון לשכת עורכי-הדין? פכטר אומר כי הפנייה אליו נעשתה על-ידי רוביק רוזנטל שביקש את רשותו לפרסם תקציר מהמאמר. רוזנטל לא פנה בהתנדבות. כחודשיים אחר-כך התפרסם מאמר נוסף של פכטר, שנשלח הפעם ביוזמתו, התוקף את תת-ניצב משה מזרחי בעקבות עדותו במשפט נמרודי. פכטר מודה כי מאמרים ששלח לעיתון בנושאים אחרים לא התפרסמו.

מי שפתח את עמוד הדעות ב-27.1.00 נתקל במראה משונה אחר: עמודת המכתבים למערכת הקבועה נעלמה ובמקומה פורסם מאמר של דנקנר בשם "צביעות היועץ", בגופן קטן מהרגיל ובצפיפות רבה. עניין נדיר הוא לעיתון לחרוג מן העיצוב הגרפי הקבוע של האותיות שלו. גם במקרה זה נכנס המאמר ברגע האחרון, לאחר ויכוחים קשים מאחורי הקלעים בין רוזנטל לארז. במאמר תקף דנקנר במלים קשות את רובינשטיין על שביקר "בעלי ממון וכוח המשתמשים בתקשורת בניהול עניינים שיש להם בפלילים". דנקנר אומר כי הוויכוח בינו לבין רוזנטל היה על מועד הפרסום: "רוביק רוזנטל התקשה להכניס את זה באותו יום. אמרתי לו, ’עם כל הכבוד, כשאני כותב, כדאי שזה ייכנס’. מעבר לזה, איני יודע מה היה".

איך מתגלגלות ההחלטות על הפרסומים הללו? עורכים בעיתון מעידים שהם משתדלים לדעת כמה שפחות על סיקור משפט נמרודי בעיתונם. מי שמתמודדים עם ההחלטות באופן יומיומי הם עמוס רגב, ראש מערכת החדשות, ויותר ממנו - יעקב ארז, העורך. בניגוד לדנקנר, יעקב ארז מתייסר בייסורים של ממש. ארז מדבר בחודשים האחרונים בשני קולות: כלפי חוץ הוא אינו מוכן לתקוף את הדרך שבה נכפה על "מעריב" לסקר את המשפט, ואף מגן עליה. במכתב תשובה שהעביר לדובר משרד המשפטים עדו באום, בתגובה לתלונותיו על סיקור המשפט, הדף את הטענות וסיכם כי בסך-הכל ראוי העיתון לאות הצטיינות. אלא שבתוך המערכת ברור לכולם כי הוא מסתייג מהמצב ואינו מסתיר זאת בשיחות אישיות. הוא מוצא את עצמו מייצג את רצון המשפחה כלפי העיתונאים ובה בעת מסתייג מכך. ארז, כך אומרים ב"מעריב", הוא האיש היחיד שהיה יכול לעמוד מול הסכר שנפרץ בסיקור המשפט בחודשים האחרונים. בינתיים לא נראה שהוא נוהג כך. אומר כתב בכיר: "אם יש מישהו שהיה יכול להרשות לעצמו לצאת נגד מה שקורה מבלי לחשוש לעתידו המקצועי או הכלכלי זה ארז. הוא הגיע לראש הפירמידה ועורך את העיתון כבר חמש שנים. הוא נמצא שנתיים לפני הפנסיה ויכול היה לעמוד כמו צוק איתן מול דרישות המשפחה. הוא היה הופך לגיבור של עיתונאי ’מעריב’ ושל התקשורת בישראל. נמרודי לא היה מעז לגעת בו, בטח לא במהלך המשפט. אבל הוא לא עושה את זה, והאכזבה ממנו היא גדולה".

מי שמכוון מעל ארז את הסיקור המגויס לטובת נמרודי מאמין ודאי כי העניין ישחק לטובת הנאשם. ייתכן, אבל טובתו של "מעריב" נותרת מאחור בשיקולים אלה. הצעצוע שקנה יעקב נמרודי לבנו עופר טופח בתחילה באהבה ובהתלהבות, תוך השקעת ממון רב, וכעת נגרם לו נזק גדול. הכותבים הבולטים שמצאו בימות אחרות נטשו את הספינה (אמנון אברמוביץ’, סימה קדמון, עופר שלח) ואלה שנשארו פועלים מתוך תחושה קשה של דכדוך וכעס על ההפרה הבוטה של כללי העבודה העיתונאית ופגיעה בעצמאות המערכת. מעבר לכך נגרם נזק לתדמית "מעריב" ולאמינותו, שהרי בסופו של דבר גם הקוראים התמימים מבחינים בידיעות המוטות.

יעקב ארז, רוביק רוזנטל, דורית גבאי, אור הלר וגדעון שמרלינג סירבו להגיב לכתבה זו.

ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועיתונאית

העוקץ של דנקנר

לבני משפחת נמרודי, השמחים בוודאי בבן בריתם החדש והמיליטנטי אמנון דנקנר, כדאי לרדת לארכיון העיתון כדי לדלות, לא במאמץ רב, כמה עובדות מעניינות עליו. הנה סיפורים שהוא נידב על עצמו: הוא שימש במשך חודשיים כדובר הסוכנות ועזב לאחר שהדליף לשמעון שיפר פרוטוקול ישיבה שהביך עד מאוד את ראשי הסוכנות ושעשע את כל עם ישראל. הוא היה דובר משרד החינוך ובאותו זמן הדליף לעיתונאים סיפורים נגד המשרד. לאחר מותו של יגאל אלון כתב ב"הארץ" רשימה בשם "זכרונותיו של עוזר מיניסטריאלי", שבעקבותיה טענו נגדו כי מעל באמונו של אלון. לאחר מותו של חברו דן בן-אמוץ פרסם עליו ספר ביוגרפי שבו טען כי שכב עם אמו בילדותו ופיתה קטינות בבגרותו. שורה של תביעות משפטיות התנהלה נגדו בעקבות פרסום הספר. כולן הסתיימו בסופו של דבר בפשרה. ב-84’ הוא פוטר מ"הארץ", לאחר שפרסם את המאמר "אין לי אחות" שקומם עליו רבים מבני עדות המזרח, ואחריו האשים את אנשי "הארץ", בראיון ל"על המשמר", בדברי גזענות. הוא נתבע פעמיים, יחד עם חברו לכתיבה רון מיברג, על-ידי מתי גולן על הוצאת דיבתו, הפסיד, ונדרש לשלם פיצויים. התנהגותו בעולם העיתונות מזכירה את העקרב שעקץ את הצפרדע שהסכימה להעבירו את הנהר, וכששאלה אותו ברגעיה האחרונים, "אבל למה?", השיב: "זה בטבע שלי". דנקנר קיבל על עצמו את ההשוואה הזו בראיון עיתונאי שנתן.

לא מעט עיתונאים שרואים כיצד מוקסם דנקנר מנפתולי משפט נמרודי, מנבאים את הכותרת של ספרו הבא. לגבי הנושא אין להם ספקות. דנקנר אומר כי כעת עיקר עניינו הוא דווקא בכתיבת רומנים, אבל כיוון שמדובר במשפט מרתק כל-כך, "זה בטח ימצא הד מבחינת הצורה, לאו דווקא התוכן, באחד הרומנים". "מובן", הוא אומר, "שאם יתברר לי בעוד חמש שנים שעופר נמרודי ויעקב נמרודי עשו דברים איומים ונוראים, אז אני אביע את דעתי על כך. לא עבדתי בשירותו של דן בן-אמוץ ואני גם לא עובד בשירות משפחת נמרודי".

ותזכורת אחרונה מהעבר; הנה דברים שאמר דנקנר בראיון ל"חדשות" רק לפני שבע שנים, כאשר נשאל על האפשרות לעבור מ"חדשות" לאחד העיתונים הגדולים: "השאלה אם אני מוכן לעזוב את ’חדשות’ בשביל יותר קוראים היא שאלה פאוסטית קצת, והיא כמה נשמה אתה מוכר בשביל קוראים. הגבולות ברשת שוקן משתרעים קילומטרים אחרי שהגבולות של ’מעריב’ ו’ידיעות’ נגמרים, במגדלי שמירה שממטירים אש תופת של דולרים על כל מי שמנסה לפרוץ את הגדר. טראח נסיעה לחו"ל, טראח תוספת שכר. אי-אפשר לעמוד בזה וכולם מתים כבר".

יעקב נמרודי: מותר למו"ל להשפיע

"כל מי שמבקר את ’מעריב’ על שום סיקורו את המשפט זורה חול בעיני קוראיו", מגיב יעקב נמרודי על שאלות שהועברו לו. "מדוע לאדם כמו אמנון דנקנר, יורם קניוק, אראל סג"ל, רונאל פישר, עו"ד אברהם פכטר ועוד רבים אחרים אסור לכתוב את מה שהם רואים ומבינים? למה ל’מעריב’ אסור לפרסם זאת? אם יתברר שאכן נגרם לעופר עוול גדול, האם לא תאמרו אז, ש’מעריב’ היה הכי הוגן בסיקור? כשם שאת החשדות כנגד עופר פרסם ’מעריב’ באופן נרחב ואמיץ בכותרות שמנות ובהרחבה, כך עכשיו, כשמתבררת האמת בבית-המשפט, על ’מעריב’ להמשיך באותה מדיניות של סיקור הפרשה בהרחבה עד תומה. לצערי, המתחרה ’ידיעות אחרו-נות’ כמעט שאינו מסקר את המשפט, ומניעיו עמו. בדיוק משום שהדיווח בכלי התקשורת האחרים לא הוגן, מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לדווח וגם לבקר את מה שבעינינו ראוי לביקורת.

"מו"ל של עיתון אינו זר לעיתון ומותר לו להשפיע, כל עוד הדברים אינם מנוגדים לאתיקה, והם אינם. לא מדובר במטרות אישיות אלא בעניין ציבורי ממדרגה ראשונה שעניינו דרכי התנהלות חמורות של היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה וקציני משטרה בכירים ובראשם תנ"צ משה מזרחי. זוהי פרשה שיש לה השלכות שחייבות לעניין ולהדאיג כל אזרח. בסופו של דבר יתברר לכל כי גישתנו היתה הנכונה והצודקת מבחינה מקצועית, מבחינה ציבורית ומבחינה מוסרית".

גיליון 30, ספטמבר 2001

תגובה: מסמנים את דנקנר / ישראל סגל

במסגרת כתבה על "ממלאי הפקודות" ("העין השביעית", ינואר 2001) בעיתון "מעריב", פרסמתם טור תחת הכותרת "עוקץ של דנקנר". הטור מונה את חטאיו של אמנון דנקנר מאז היותו דובר משרד הסוכנות (הוא הדליף לעיתונאים פעם אחת ישיבה שערורייתית של הנהלת הסוכנות. חטא, או שמא יושרה ציבורית?), עבור למשרד החינוך שגם ממנו הדליף לעיתונאים סיפורים נגד המשרד (לא פורט אילו סיפורים, מתי ובאיזה הקשר). מכאן לרשימה בשם "זכרונותיו של עוזר מיניסטריאלי", שבעקבותיה "טענו נגדו כי מעל באמונו של אלון". מי טען, היכן ולמה בדיוק היתה כאן מעילה באמון - על כך, כמובן, לא מדווחים לקורא דבר.

וזה עדיין לא מספיק. את הספר על דן בן-אמוץ הזכרנו, ובמשפט הדיבה אפשר לעשות שימוש חוזר? אבל בכך לא די לענת באלינט, כותבת הטור. היא יודעת לספר ש"לא מעט עיתונאים כבר מנבאים את שם ספרו הבא של דנקנר על משפחת נמרודי".

אם היתה הגברת באלינט טורחת, היתה מגלה שספרו הבא הוא "ספרותי" בעליל, ועומד לצאת בהוצאת "הספרייה החדשה". אבל למה ללכת סחור סחור, הרי מדובר בטור שלא מבקש להעניק מידע לקוראיו, אלא מטרתו "לסמן" את דנקנר כ"איש הרע" של העיתונות הישראלית ואולי לגרשו מן המחנה, ולשם כך הרי הכל כשר ומותר.

וזהו כנראה, עוקצה של "העין השביעית", שכל תכליתה ללמד אתיקה ונקיון כפיים את העיתונאים.

הכותב, לפי הגדרתו, הוא חבר אישי של מר דנקנר והוא גאה בכך

גיליון 32, מאי 2001