באפריל 2000, כששר התקשורת היה בנימין בן-אליעזר וריח חזק של התקפלות מוחלטת בפני חברות הכבלים עמד באוויר, הוציא אליקים רובינשטיין כרטיס אדום לשר. על פני כחמישים עמודים פרסם היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת שהרעישה את הקהילה העסקית והתקשורתית, ולמעשה הפקיעה מידיו של בן-אליעזר את היכולת והסמכות להעניק רשיונות בתחום התקשורת ללא חקיקה מתאימה, שתתבצע רק לאחר דיון ציבורי מעמיק. "ראוי", כתב רובינשטיין, "שהמחוקק ייתן דעתו גם לסוגיית הבעלות הצולבת בשוק התקשורת... לתמורה הולמת שתקבל המדינה בעבור המשאב המועבר לזוכה... ותשקול כיצד להבטיח כי מי שבידיו תשתית כה חיונית המשמשת הן לשידורי כבלים והן לשימושי תקשורת מגוונים, לא יהיה הגורם הבלעדי שישלוט גם בגישה לאותה תשתית".

מעניין להשוות את הטקסט מאז למאמר שפרסם היועץ ימים ספורים אחרי שנחל משרד המשפטים כישלון חרוץ בהשגת מטרותיו במלחמה על תיקון חוק הבזק. הוא והמשנה שלו, דוידה לחמן-מסר, קוננו מעל דפי "הארץ" על מר גורלם. "פעלנו לבד במערכה הזאת", הצהירו בכותרת המאמר האפולוגטי. "בשאלת הבעלויות הצולבות לא צלחה דרכנו". לחמן-מסר ורובינשטיין מודים כי התשלום שבעלי חברות הכבלים יעבירו למדינה נמוך מהמצופה, שדחיית הסדר הבעלויות הצולבות בשמונה שנים היא "כשלוננו הנובע מהעובדה שנותרנו חיילים בודדים במערכה", וכי ניתן היה לצמצם את הריכוזיות בתקשורת. והם מסכמים: "החוק שהתקבל אינו משוש לבנו. ייתכן שהוחמצה ההזדמנות לעצב מפת תקשורת המתאימה לחברה בישראל". "לא הפסדתי, הוכרעתי", הסבירה לחמן-מסר בשיחות פרטיות, "כלומר, אחרי מלחמה". ההבדל, הסבירה, בכוונות. אבל התוצאה אותה תוצאה.

לחמן-מסר גילתה מהר מאוד שגם אם תעשה שמיניות באוויר, לאיש לא ממש אכפת מהבעלויות הצולבות: חברי-הכנסת אינם מגיעים לדיוני ועדת הכלכלה, שר התקשורת רובי ריבלין ואברהם פורז, יו"ר הוועדה, מתנגדים בתקיפות לעמדתה (ריבלין אף הפך את הוויכוח לפרסונלי), והעיתונות לא ממש מתעניינת ולא ממש מבינה את פתלתולי העסקאות האלה (לחמן-מסר תטען כמובן שהסיבה לכך היא שליטה של בעלי העניין בעיתונים, אך בעיקרו של דבר נמנעו בעיתונים הפופולריים מלעסוק בנושא כיוון שהוא "משעמם" במונחים של רייטינג, ובייחוד בתקופה סוערת כל-כך בתחום הבטחוני). לרשימת אלה שנטשו אותה יכולה לחמן-מסר לצרף גם את חבריה ממשרד המשפטים: שר המשפטים מאיר שטרית, שלא השמיע ציוץ בעניין חוק הבזק ("אני לא יכול להיות בכל מקום ולהתערב בכל חוק", הוא אומר לנו), ואפילו אליקים רובינשטיין עצמו, שאמנם גיבה אותה מאחורי הקלעים, אך מיעט להופיע בפומבי ולהפעיל את כובד משקלו ברגעים הקריטיים, אולי מחמת עומס תפקידיו.

בחברות הכבלים שורר סיפוק זהיר. החוק החדש מעניק להם כמעט הכל: רשיונות ארוכי טווח בתחומי הכבלים, האינטרנט והטלפוניה, דחיית הדיון בבעלויות הצולבות לשמונה שנים, מיזוג הלכה למעשה בתחומי התשתית, והסדר כובל המאפשר להם למזג תוכן. התשלום שיידרשו להעביר לאוצר קטן מאוד: על-פי ההערכות האופטימיות, אם יחזרו להרוויח (בשנת 2000 הפסידו חברות הכבלים יחדיו למעלה מחצי מיליארד שקל בעקבות בולמוס של מסע רכישות של תוכניות שידור בארה"ב, במסגרת התחרות מול הלוויין), ייאלצו לשלם כ-600 מיליון שקל במשך שמונה השנים הבאות למשרד האוצר. אבל הערכות ריאליות מדברות על סכומים נמוכים בהרבה, ובכל מקרה גם הסכום האופטימלי הזה הוא רק שליש מהדרישה המקורית שהוצגה להם. מדוע אפוא שביעות הרצון שם מאופקת בלבד? טקטיקה. הנהלות החברות נזקקו לשנים כדי להרגיע את מסע הביקורת כלפיהם, ששכך מעט אחרי שהלוויין הצליח לעלות לאוויר, והן למדו לא להתרברב.

"החוק הזה, הקובע הסדרים בעלי חשיבות היסטורית לדמוקרטיה הישראלית, עבר בשיטת פל-קל", אומר פרופ’ ירון אזרחי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, גדול המתנגדים לתיקון מס' 25 בחוק הבזק. אזרחי מתאר עתיד אפוקליפטי שבו חמש המשפחות השולטות במשאבי הכבלים דוחפות ידן לכל צינור מידע אפשרי ועושות בו ככל העולה על רוחן. אזרחי מייצג אפסקט נדיר ביותר בדיונים סביב התיקון לחוק הבזק, האספקט המתבונן במשאבי הכבלים והטלפוניה לא רק בעיניים הכלכליות הצרות, אלא בהיבט התרבותי והפוליטי. לטעמו חוק הבזק החדש יפגע בסופו של דבר בחוסנה הרעוע ממילא של הדמוקרטיה הישראלית ויביא לברלוסקוניזציה של התקשורת הישראלית.

אלא שהשרים וחברי-הכנסת לא דנו כלל באספקטים האלה. למעשה ניצלו חברות הכבלים, ובצדק מבחינתן, גומחה שבה איש מהגורמים הרלבנטיים, להוציא לחמן-מסר, אינו מעוניין להקשות עליהן עוד. אם בעבר נתקלו בשרת תקשורת קשוחה כמו ליבנת ("ליבנת רצתה להצטייר בעיני אנשיה בליכוד כאנטי-ממסדית, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להתעמת עם בכירי המשק והממסד", אומרים בחברות הכבלים), ביו"ר מועצה עיקש כמו צביקה האוזר, בחברת הלוויין שנלחמת לעלות לאוויר וביועץ משפטי לממשלה נוקשה, הרי שהפעם גילו שר תקשורת אוהד להפליא, שיודע שהקדנציה קצרה ורוצה להיות חתום על מבצע השקת התחרות מול בזק, חברי-כנסת שאינם מבינים דבר בנושא (רק מיכאל איתן ואברהם פורז נכחו בקביעות בדיוני ועדת הכלכלה), חברת לוויין שכבר עלתה לאוויר ועסוקה בביסוס מעמדה ובליקוק הפסדיה האדירים, ביועץ משפטי נוכח למחצה ובמשנה שלו, שהפכה לשק חבטות. בנתונים האלה, הכבלים לא יכלו שלא לנצח: חוץ מלחמן-מסר לא עמד מולם כמעט אף אחד.

"הכבלים לא קיבלו את החוק הזה במתנה", אומר עמי אבן, מנכ"ל חברת ערוצי-זהב, "הם השקיעו הרבה כסף ואמנם גם הרוויחו, אבל היום הם מפסידים, והרבה. יש דברים שצריכים לקרות, אחד מהם הוא החוק הזה. וצריך להסתכל גם מהצד של המשק הישראלי. האינטרנט המהיר היה צריך לרוץ לפני שנתיים, והאוצר והתקשורת תקעו את זה".

השדולות של חברות הכבלים עבדו שעות נוספות על החוק הזה. בעיקר בלט בני איינהורן מדיסקונט-השקעות, שזכה לכינוי "חבר-הכנסת איינהורן", בשל השעות הרבות ששרף בוועדת הכלכלה. הם הפעילו לוביסטית, עליזה גורן, שעבדה בעבר עם יצחק רבין ודוד לוי ויש לה גישה נוחה לכל חברי-הכנסת. בכלל, למאבקי הכבלים במדינה והמדינה בכבלים יש נטייה להשיק בעקיפין למאבקים הפוליטיים. בבחירות 99’ יצאו חברות הכבלים בקמפיין ענק על גבי שלטי החוצות שתקף את הממשלה היוצאת, התוקעת את המשק כיוון שאינה נותנת רשיונות לאינטרנט מהיר. היה מי שראה בכך התערבות במערכת הבחירות. את האסטרטגיה התקשורתית של הכבלים מנהל משרדו של טל זילברשטיין, והוא עשה זאת גם כששמר על זכות השתיקה כיד ימינו של אהוד ברק בפרשת העמותות. הצד הפוליטי השני היה מיוצג היטב בחברות בזק ויס, שרבים ממנהליהן היו מקורבים בעבר ללימור ליבנת.

איור: אפרת בלוססקי

איור: אפרת בלוססקי

במשרד המשפטים הסתכלו בחמיצות כיצד נציגי הכבלים נפגשים ומשכנעים ח"כ אחר ח"כ. לא נותר להם אלא להסתפק בנסיונות השכנוע החוצבים של לחמן-מסר בפני ועדה כמעט ריקה. לחמן-מסר רצתה להגביל את השליטה הצולבת של בעלי העיתונים. על-פי הצעת משרד המשפטים, מי שמחזיק בגרעין השליטה בעיתון, כלומר בלמעלה מחמישים אחוז, לא יוכל להחזיק ביותר מעשרה אחוזי בעלות בכלי תקשורת אחר. מי שמחזיק פחות מחמישים אחוז בעיתון יוכל להחזיק בעד 24 אחוז בכלי תקשורת אחר. פורז חשב שההצעה מסובכת והציע להסתפק בהגבלה כללית של 24 אחוז לכל בעלי אחזקה בעיתונים. הדיון בנושא נדחה, וכשעלה על סדר-היום אמר מנכ"ל משרד התקשורת, אורי אולניק, שצריך תקופת השהיה עד כניסת הסדר הבעלויות הצולבות לתוקפו, ובמהלכה יוכלו הבעלים לארגן מחדש את עסקיהם בהתאם לכללים. מכאן החלה התגרנות: לחמן-מסר הסכימה לשלוש שנים של השהיה. הכבלים התנגדו. שר המשפטים הציע להתפשר על חמש שנות השהיה. לחמן-מסר הבהירה לו שמדובר בחציית קו אדום, אבל הבינה שללא הסכמת חברות הכבלים לא יהיה הסדר ונאלצה להסכים. אבל אז חזרו ממשרד התקשורת עם הבשורה שהכבלים דורשים שמונה שנות השהיה.

ריבלין הבהיר ללחמן-מסר שאם אין שמונה שנים, הוא יתנגד להחיל את ההגבלות על בעלי חברות הכבלים, ויסכים להחילן רק על השקעות מיום שהחוק עובר והלאה. לחמן-מסר דרשה דיון בוועדת השרים לחקיקה, ואכן נקבע מועד, שבוטל. ציפי ליבני, שאחזה בסמכויות שר האוצר בנושא ואישרה את הסכם הממון עם הכבלים (המנותק מההסכמים האחרים), אומרת שללא עמדה מוסכמת, הממשלה לא יוצאת טוב מהסיפור הזה. "לא ייתכן שהשרים ילמדו את הפרטים בדיעבד. היה צריך לכנס את ועדת השרים לענייני חקיקה ולא להשאיר לכל צד למשוך לאינטרסים שלו. בנושא שיש לו השלכות על הדמוקרטיה הישראלית הממשלה צריכה להתכנס, כל שר צריך להציג את התחום הקשור לו, ואז צריכה להתקבל החלטה משותפת עם קו שכולם מסכימים עליו".

בסופו של דבר נאלצו אנשי משרד המשפטים להתקפל ולקבל את עמדת משרד התקשורת. בשמונה השנים הקרובות יושאר מבנה הבעלויות בתקשורת ללא שינוי, ואחרי שמונה שנים על ועדת הכלכלה להתכנס ולדון בסוגיה מחדש.

בינתיים התברר שכמו כל נושא עם עניין ציבורי בישראל, גם הסיפור של חוק הבזק תורגם למאבק אישי קשה ומכוער למדי בין שר התקשורת למשנה ליועץ המשפטי לממשלה. ריבלין אינו מסתיר את הסתייגותו מלחמן-מסר גם אחרי שהחוק עבר לשביעות רצונו. ניכר שהמאמר שלה, שבו היא מתרעמת על שכל הגורמים הממשלתיים נטשו את המאבק לטובת הציבור, הקפיץ את ריבלין מחדש והרגיז גם שרים אחרים. "לחמן-מסר היתה קומיסר עד שהגעתי למשרד התקשורת", אומר ריבלין. "היא התנהגה בצורה כזו גם קודם, כשהיתה מאחרת לוועדות, יושבת ומזלזלת. היא חושבת ששלטון החוק גדול וחשוב יותר משלטון העם, דברים כאלה. יש חוצפה לא מעטה בדבריה של לחמן-מסר. תיקון מס’ 25 לחוק הבזק כולו תולדה של החלטה משותפת. החוק הוגש על-ידי משרד התקשורת, ולא ייתכן שמשרד המשפטים ישנה את דעתו חדשות לבקרים. הם ביקשו להפריד תוכן מהולכה, אבל זה בלתי אפשרי, כי התוכן של הכבלים ממילא מתפרק. הכבלים מתמודדים עם ערוץ 2 ועם הלוויין, ובקרוב עם ערוצים ייעודיים. הם כבר לא כאלה חזקים וענקים כמו שציירו אותם".

ריבלין השתכנע במהלך הדיונים עם נציגי חמש המשפחות השולטות בכבלים כי כל מסע ההפחדה נגדם הוא מופרז ואף שקרי. לזכותו של ריבלין ייאמר כי מרגע ששוכנע בעמדתן של חברות הכבלים, ובניגוד לשר התקשורת הקודם, חדל להסתתר והצהיר על אהבתו בגלוי. "כשהתמניתי לתפקיד שר התקשורת", הוא אומר ל"העין השביעית", "וקיבלתי את הבדיקה והסקירה על המטלות העומדות על הפרק, נדהמתי לראות עד כמה חוק הבזק הוא בעל חשיבות עצומה. בדקתי עם כל הגורמים הנוגעים בדבר והתברר לי שאין אפשרות לעשות את זה בלי לתת לכבלים להתאחד, הן במתן השירותים והן במתן התכנים. ואז התברר לי דבר נוסף: עשו מהם דמונים בלי כיסוי. מסתובבים עם סיסמאות שאין להן ביטוי בשטח. המפלצות האלה, כפי שציירו אותן, לא עשו דבר רע הלכה למעשה ולא הזיקו לחופש הדיבור או לפלורליזם. ביקשתי לשאול איפה אנחנו מוצאים סימנים להשתלטות בעשר השנים האחרונות, ולא מצאתי לכך שום ביטוי בתחום השידורי".

נשמע כאילו בעלי חברות הכבלים ממש מדברים מגרונך.
יכול לומר כל אחד מה שהוא רוצה, אבל בזמנו דווקא הכבלים האשימו אותי שאני מאפשר לבזק להמשיך להשקיע בלוויין. הצורך במתן רישיון לחברה בתחום הטלפוניה נוסף לבזק הוא כורח. אז מה מבלבלת גברת לחמן-מסר? היא מתנהגת כאילו לקחו ממנה צעצוע יקר ערך.

במשרד המשפטים נבוכים מהמתקפות האישיות האלה על פקידיהם. בתחילה התפתו להשתתף במשחק, ואף נעתרו לבקשת עיתון "העיר" לערוך ראיון עם לחמן-מסר. לאחרונה החליטו להתחפר ולהימנע מתגובה, מתוך הכרה שגלישת הוויכוח לפסים אישיים משרתת את שר התקשורת בניסיון לעקר את הדיון מהסוגיה העיקרית. לחמן-מסר, שכבר הפסידה למעשה במאבק על הכבלים, מתכוננת למלחמה הגדולה הבאה סביב הארכת הזכיונות לבעלי המניות בערוץ השני.

מאזן האימה בין חברות הכבלים בסיוע הכנסת לפקידי המדינה נטה לצדם של הכבלים גם בשאלה הכלכלית. בעבר תבע משרד האוצר מיליארד וחצי דולר עבור המשך השימוש בתשתית הכבלים. היועץ המשפטי לממשלה הכיר בזכותה של המדינה לקבל תמורה, אבל הסכום הזה, שנוסח על-פי תחשיב של שווי ערכם של המנויים, היה אוטופי. הסכום היה נושא לדיון בתקופה שבה הנהלת הלוויין ניהלה מאבק תקשורתי נגד הכבלים. הצוות האסטרטגי של הלוויין עזר לדחוף את הסכום הזה למדורי הכלכלה ולחדרי משרד האוצר. בינתיים חל כרסום במחיר הזה. ראשית, כיוון שההערכה את שוויו של כל מנוי בכבלים ירדה, ושנית כיוון שגם באוצר הכירו בכך שיצטרכו להתפשר על "החלק היחסי" של שווי המנוי. ואז הגיע הדיון לוועדת הכלכלה. האוצר הציע להעביר את ההכרעה על הסכום לבורר. פורז הסכים אבל הוסיף: אם בורר, אז חוזרים לשאלת היסוד והבורר יצטרך להכריע אם בכלל זכאית המדינה לדרוש כסף. האוצר נבהל. אם הבורר יכריע שהמדינה אינה זכאית לדרוש דבר עבור הארכת הזכיונות, יאבד האוצר גם את מעט הכסף שהכבלים מוכנים לשלם. מיד נכנסו למשא-ומתן מזורז עם חברות הכבלים, והגיעו להסדר בהסכמה. שוב גילו חברות הכבלים שאין בנמצא ידידים טובים יותר מהפוליטיקאים.

אבנר הופשטיין הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"

גיליון 34, ספטמבר 2001

התיקון לחוק הבזק

התיקון לחוק הבזק, שהתקבל בכנסת ב-25 ביולי, קובע שורה ארוכה של הסדרים, ובהם:

▪ הזכיונות של חברות הכבלים, שהוגבלו עד כה בזמן, קיבלו מעמד של רשיונות שאינם קצובים בזמן.

▪ חברות הכבלים קיבלו אישור לספק שירותי טלפוניה ואינטרנט מהיר.

▪ הותר לחברות הכבלים להתמזג ובלבד שיקימו לשם כך שלוש חברות: האחת לתשתיות, השנייה לתוכן והשלישית לתפעול מרכז השידורים.

▪ קביעת מועד לסיום השליטה הבלעדית של חברות הכבלים בתשתית הכבלים שבבית הלקוחות.

▪ חברת בזק תחויב להעמיד את התשתיות שלה לרשות מתחרים, בהוראת שר התקשורת.