צילום: מיקי קרצמן
אם יש מכנה משותף לראשי כל ממשלות ישראל, מגולדה מאיר עד היום, הריהו התיעוב הפיזי שהפגינו כלפי דמותו של יאסר ערפאת. זהו תיעוב רב-מפלסי: הוא מתחיל במה שעשה ערפאת, עובר אל מה שהוא מסמל, ומתמקד בשיאו במראהו החיצוני ובהתנהגותו. יותר מכולם שנא אותו מנחם בגין. שנאתו היתה גורפת, מהולה בחרדות-שואה וברטוריקה של כיכרות. בגין היה האיש שהדביק לערפאת שני כינויים שלקוחים מסיוטי-לילה של ילדים: "חיה דו-רגלית" ו"האיש עם השערות על הפנים".
והנה, מהפך. בדצמבר 96' ערך מכון "גאלופ" סקר עבור התוכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל, וגילה שהדמות האהודה ביותר על צופי תוכנית הבובות "החרצופים" בערוץ השני היא יאסר ערפאת. ערפאת (16 אחוז) הקדים את נתניהו (10 אחוז) ופרס (7 אחוז). "היום (כתב אז אהוד אשרי ב"הארץ"), "ערפאת מתקבל כחלק אינטגרלי מהווי חיינו, בן דמותו של החרצוף שעוצב עבורו: טיפוס ממזרי וחביב, תחמן אבל בלתי מזיק, שמזכיר יותר מכל את הסטריאוטיפ של היהודי הערמומי והמסתדרן".
והנה, עוד מהפך. חמש שנים לאחר עונת השיא של החרצופים, המצחיקן של הטלוויזיה הוא אלי יצפאן, והאנשים הרעים הם השליטים הערבים. ערפאת מוצג בתוכנית כקשיש סנילי וכמחבל. עופר קניספל, שכתב עבור החרצופים, כותב עכשיו ליצפאן. בראיון למוסף "הארץ", באוגוסט השנה, הוא אומר: "אילו היינו עושים היום את החרצופים, כבר לא היינו מתייחסים אל ערפאת כאל הדוד החביב. אין מה לעשות: האיש התגלה כחרא. אני אולטרא שמאלן, אבל המנהיגים הערבים, בתפיסה שלהם ובצורת הדיבור נגדנו, החזירו אותנו שלושים שנה לאחור".
ב-1975 הוזמן ערפאת לראשונה לנאום בעצרת האו"ם. הוא עלה לבמה במדים, כשבחגורתו אקדח, ועיניו מכוסות במשקפי שמש, שהיו אז חלק בלתי נפרד ממדיו. המשלחת הישראלית לאו"ם החרימה את האירוע. נותרו העיתונאים: אני הגעתי לשם מטעם עיתון "דבר". ישבנו בירכתי האולם, שלושה ישראלים מבודדים, שנואים, בתוך ים של אקסטזה, בעיקר מספסלי משלחות העולם השלישי. "נאום האקדח ועלה הזית", כתב "דבר" למחרת. "ידיעות אחרונות" כתב: "הטרור כבש את האו"ם".
הרבה עבר על ערפאת מאז ימי האקדח ומשקפי השמש ועד ההחלטה של ממשלת ישראל שהוא "לא רלבנטי". מותר להניח שעוד יעבור: רלבנטי או לא, שנוא או אהוד, ערפאת הוא חלק ממציאות חיינו. שמעון שיפר, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", חישב פעם שלערפאת היה חלק בסיום תפקידם העגום של כל ראשי ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות: בגין, בגלל לבנון. שמיר, בגלל הלנה רפ. רבין, בגלל אוסלו. פרס, בגלל הטרור. נתניהו, בגלל הסכם ואי. ברק, בגלל קמפ-דייוויד.
מאז תחילת גל האלימות הנוכחי, בספטמבר 2000, אולי עוד קודם, מאז כשלון השיחות עם ברק בקמפ-דייוויד, מרבה התקשורת לשאול מה קרה לו, לערפאת. איך הוא עשה לנו את זה, למה בגד בנו.
התשובה לשאלה המכובדת הזאת שייכת לביוגרפיה הפוליטית של ערפאת. הביוגרפיה התקשורתית שלו, לפחות בקטע הישראלי שלה, מספרת סיפור אחר. יותר משהיא מלמדת על שינויים במהלכיו ובאופיו של ערפאת, היא מלמדת על אופיה ההפכפך, התזזיתי, של התקשורת. בעיקרו של דבר, ערפאת נשאר אותו ערפאת. השערות הן אותן שערות, הפנים אותם פנים, היעד אותו יעד, והשטיקים אותם שטיקים. רק הכותרות מתהפכות כל הזמן.
צילום: מיקי קרצמן
בנובמבר 92' נסענו, כתבת "ידיעות אחרונות" לענייני ערבים סמדר פרי ואני, לתוניסיה, לראיין את ערפאת. יש, אולי, עניין לחזור אל הראיון ההוא. לא כדי לראות מה חידש - הוא לא חידש הרבה - אלא כדי לראות שהכל כבר היה. הראיון התקיים באחת מתקופות הדמדומים המרתקות בעימות הישראלי פלסטיני. הממשלה היתה ממשלת רבין, בראשית דרכה. על פני השטח היא ניהלה מלחמה חסרת פשרות נגד ערפאת. בחשאי, חיפשה דרך להידבר אתו. הכנסת פתחה בהליכים לביטול החוק שאסר מפגשים עם אנשי אש"ף.
למיטב זכרוני, עד אז נפגשו עם ערפאת רק ישראלים שהזדהו עם השקפותיו ועם ארגונו. הבולט שביניהם היה אורי אבנרי, עורך השבועון "העולם הזה", שבקיץ 82' חצה, באומץ-לב רב, את הקווים בביירות, וראיין את ערפאת בעיצומן של ההפצצות הישראליות. בראיון השתתפו שתיים מכתבות השבועון: ענת סרגוסטי ושרית ישי. אבנרי לא היסס להביע בכתבתו תמיכה נלהבת בערפאת. גם לכך נדרש אומץ, בימים הסוערים ההם.
הכתבה שפרסם היתה מגויסת ביודעין. היא ביקשה לשכנע את הקורא הישראלי שערפאת הוא מנהיג רציני, גיבור מלחמה ושוחר שלום. אם מנחם בגין צייר אותו כמפלצת, אבנרי צייר אותו כמלאך. זמן מה הלכה התקשורת הישראלית בעקבות שניהם: לפעמים תיארה את ערפאת כתת-אנוש, לפעמים כאדם עליון.
הראיון שלנו עם ערפאת פורסם ב-27 בנובמבר 92'. למרבה האירוניה, הכותרת שלו נקראת כאילו פורסמה שלשום. "ערפאת: לא אתן פקודה להפסיק את האינתיפאדה". הכוונה היא לאינתיפאדה הראשונה, זו שפרצה בדצמבר 87'.
שאלה: אם תחליט שאתה מפסיק את האינתיפאדה היא תיפסק?
ערפאת: האינתיפאדה תימשך, שבוע אחרי שבוע. עד סוף הכיבוש. זה יבוא בגלים, בעליות ובירידות.
שאלה: האינתיפאדה לא תיפסק גם כאשר תיתן פקודה?
ערפאת: לא אתן פקודה.
שאלה: גם אם ישראל תנהל אתך מו"מ?
ערפאת: אני לא אתן פקודה להפסיק את רוח ההתנגדות. גם אתם, אילו הייתם במקומי, הייתם זוכרים את רוח מצדה.
שאלה: האם מצדה היא מקור ההשראה שלך?
ערפאת: לא. אני רואה את הניצחון כמקור ההשראה שלי.
שאלה: כאשר הייתם נצורים בביירות, לא סיימתם ברוח מצדה.
ערפאת: כן, אבל המשכתי את המצור שלושה חודשים. עזבתי את ביירות רק מפני שהעם הלבנוני ביקש ממני לעזוב.
הפגישה התקיימה בווילה ששימשה לערפאת משרד ומקום מגורים, ברובע מוטל-ויל האמיד, בצפון העיר. היו בה, במבט לאחור, רבים מהסממנים ששבו והתגלו אחר-כך, בראיונות שניתנו בעזה וברמאללה: מצד אחד, הנכונות להסכם בתנאיו-שלו, שערפאת חוזר עליה, בעקביות ראויה לציון, מראיון לראיון; מצד שני, הגינונים התיאטרליים, נכון יותר לומר, האופראיים; הווכחנות, עד כדי התחכמות לשמה; הלחשנות המתמדת של חבורת העוזרים מסביב, כל הזמן מעירים לו, כל הזמן מתקנים אותו, שמתקיימת, למרבה ההפתעה, לצד גינונים של פולחן אישיות; היכולת של ערפאת להקרין חום ורוך, ולהשמיע באותו זמן דברים קשים, בוטים; הסיפורים שהוא מוצץ מאצבעה של ההיסטוריה, שאמורים להציג אותו כאיש העולם, כמשכיל ("אל תשכחו שאני בוגר אוניברסיטת קאהיר, בפקולטה להנדסה"), ולמעשה חושפים את בורותו.
צילום: אי.פי.
במהלך הראיון הוא ניסה לשכנע אותנו שיתרו המדייני, חותן משה, היה פלסטיני. "כשמוסא ברח מפרעה, הוא היה האורח שלנו. הוא התחתן עם אחת משלנו. נכון או לא?".
כתבנו, בין השאר: "הובלנו לקומה השנייה, לחדר שאחד מקירותיו כוסה בתצלום של העיר העתיקה בירושלים. חלק מהטאפט כיסה גם את חדר הישיבות למטה, שבו התקיים הראיון. הטאפט הוא פוטו-מונטאז', זיוף: מתוך התצלום, שנעשה באמצע שנות השישים, נחתכו כל הבניינים הגבוהים של מערב ירושלים, ביניהם מלון המלך דוד ומגדל ימק"א. בקדמת הצילום הדביקו כרם עם עצי זית ענקיים ושדה עם כלניות פורחות. קצת קשה להאמין שנשיא מדינת פלסטין (בהכנה) מתראיין על רקע ירושלים שפוברקה לה יחדיו.
"במהלך קרוב לשעתיים למדנו שהרבה ממה שנכתב על ערפאת בביוגרפיות ובכתבות דיוקן - נכון. יש באמת פער גדול בין הדימוי המרושע, הליצני, שעולה ממרקע הטלוויזיה, לבין היכולת של האיש לתקשר בחדר סגור. הוא תופס מהר ומגיב מהר. פניו באמת מוזרים: העיניים קטנות ובולטות. בטוח שהן מקרינות פיקחות, ממזרות. ספק אם הן מקרינות סמכות.
"והשערות על הפנים, כמובן. הן רכות, כמעט נשיות. השפם כהה. הזקן אפור. לא מפלצת דו-רגלית, אלא פוליטיקאי ממולח, בעל כושר הישרדות נדיר. הוא נהנה הנאה אדירה לשחק את יאסר ערפאת. המדים שלו אינם מדים: הם מדי-כאילו שנתפרו בידי חייט וגוהצו בקפידה. הם מסמלים את המאבק הצבאי".
(בראיון אחר שאלתי אותו מי העניק לו את המדליות שעל חזהו. "אני המפקד העליון", אמר מיד. "נתתי אותן לעצמי").
23 ימים לפני שנחתם, בלחיצת יד מאולצת על מדשאת הבית הלבן, הסכם אוסלו, ב-20 באוגוסט 93', כתב דורון רוזנבלום ב"הארץ" טור, שכותרתו "כמה טוב שהוא מכוער". "מזה שנים מטלטלים מפגיני גוש-אמונים בובת דיקט ממורטטת, המציגה את ערפאת במלוא תפלצתו: זיפים, אקדח, כאפייה, וכן רימונים, שרשרות כדורים ואפילו גולגולות לקישוט.
"גם רבין ופרס עושים זאת, ועושה זאת במשך שנים כל הקשת הפוליטית בארץ. לא האייתולות, לא אסד ואף לא קדאפי מוצגים אצלנו בצורה כזאת. הסיבות הפוליטיות לכך ברורות. ועם זאת, ייתכן שכל הסכסוך (ותסביך האש"פוביה שלנו) היה נראה אחרת, אילו מנהיג הפלסטינים היה נראה כמו עומר שריף ולא כמו שודד דרכים שיצא מסרט של מל ברוקס.
"אפשר אפוא לדמיין את רבין לוחץ את ידיהם של פייסל חוסייני, של אסד ואפילו של קדאפי. אבל אי- אפשר לדמיין ראש ממשלה ישראלי כלשהו פוגש את 'האיש עם השערות על הפנים'. כאן יש מחסום נפשי בלתי עביר.
"...האם המחסום הנפשי הוא אסתטי בעיקרו? צורתו של ערפאת הטרידה לא אחת גם את השמאל, ודחקה אותו לדיונים דיאלקטיים עמוקים: היו שטענו שהוא עושה זאת בכוונה, שהוא מנפנף בזיפיו ובמדיו ובאקדחיו כבדגל. חסידים שוטים אמרו שהאיש נראה מכוער רק בתמונות, ואילו בחיים ומקרוב הוא מזכיר את גרטה גרבו. לעומתם, יטען הימין (ברוח אמרתו של ג'ורג' אורוול, שאחרי גיל חמישים מקבל כל אחד את הפרצוף המגיע לו) כי פני המנהיג כפני תנועתו, וכי אלה הפנים שהשיקו אלף סירות מחבלים.
"יהיו שיאמרו: סכין גילוח טוב אחד היה משנה את פני הסכסוך במזרח התיכון. יהיו שיגידו - אחרי השלום אפילו ערפאת ייראה אחרת. רבים עדיין אומרים: קודם שהוא לא יהיה הוא, ואז נדבר".
אבל ב-13 בספטמבר עמד אותו ערפאת, עם המדים אבל בלי האקדח (רבין התנגד גם למדים, אבל ערפאת העמיד אותו בפני עובדה) על המדשאה הדרומית של הבית הלבן. הסכם הוא תמיד בשורה טובה. הסכם שמיועד לסיים את סכסוך חיינו, על אחת כמה וכמה. ביום כזה טובעת הספקנות העיתונאית הבסיסית בתמונה הגדולה - בתצלומים הזיווניים, בכותרות ההיסטוריות. בתוך החגיגה הגדולה הולבן ערפאת.
שלוש שנים אחר-כך השלטון חוזר לליכוד. ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. התקשורת הישראלית מיטלטלת בין הטינה שלה כלפי נתניהו, טרייה, מגורה ומלאת אמוציות, לבין החשדנות הישנה שלה כלפי ערפאת. ערפאת יוצא נשכר מההשוואה. השמאל האדוק בתקשורת נושא אותו על כפיים.
אמנון דנקנר עבד בשנים ההן ב"הארץ" של שוקן. ההשקפות שהטיף להן בתקופה ההיא חפפו את הקו של נותני לחמו, מה שמוכיח שאנשים לא משתנים, רק נותני הלחם משתנים. בספטמבר 96', שישה חודשים לאחר גל הטרור הגדול, כתב דנקנר מאמר שכותרתו "פנטומימת היגון". הוא תקף את שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, על שהתייסר לפני שלחץ את ידו של ערפאת.
"זוהי הצגה זולה, נלוזה, לא מעודכנת ולא מוצדקת. אפשר כבר להתנהג כבני-אדם תרבותיים ומנומסים, (ו)ללחוץ יד כמו גדולים. השמים לא ייפלו. ערפאת כבר איננו הקיסר הנורא של אימפריית רשע מגונה... אלא המנהיג הנבחר של העם הפלסטיני שכרת אתנו ברית שלום. האם מגיע לו על כך סטירת לחי בכל פעם שמואילים להיפגש אתו?
"...הבה נזכור ולא נכחד כי במפגש ההיסטורי בינינו ובין הפלסטינים אנחנו אלה שגירשנו אותם, שלקחנו את בתיהם ואת אדמותיהם, את כפריהם ואת עריהם. אנחנו אלה שקלענו אותם להוויה של גלות, פליטות, עוני ומחסור. אנחנו אלה שעשקנו אותם, שלטנו בהם ביד קשה, הצקנו להם, דיכאנו אותם, כלאנו אותם ומיררנו את חייהם. והנה נוסף לזה גם שללנו מהם את זכותם המוסרית להילחם במי שהביאו את כל זה על ראשם, משום שמלחמתם היתה בכלי-הנשק של החלשים - הטרור, ואנחנו קבענו, כדרכם של החזקים, כי הטרור כל-כך מגונה, מינה וביה, שכל מי שנוקט אותו הוא מוקצה מחמת מיאוס ואין לדבר אתו מטוב ועד רע. אנחנו, לעומת זאת, מפגיזים ומפציצים ערים וכפרים, משום שפגז תותח ופצצת מטוס אינם נחשבים מעשה טרור אלא מעשה מדינה.
"אנחנו כל-כך מאוהבים בעצמנו ובהיותנו כביכול יפים וצודקים עד שכלל איננו מעלים על הדעת כי במפגש הזה, דווקא לפלסטינים יש הצדקה להתענות בלחיצת היד".
המאמר הזה הוא פריט לאספנים: לא רואים כאן הרבה מאמרים כאלה בזמן האחרון. מנגד אפשר להביא, למשל, את אותו דנקנר, הפעם ככותב ב"מעריב" של נמרודי. ב-21 בספטמבר אשתקד הוא פרסם מאמר ("שנת הקופיקט") שבו כתב, בין השאר, שערפאת הוא "הקקטוס הרעיל שייבאנו ביבוא אישי של פרס-רבין היישר מאוסלו ומתוניס... מצבנו הורע אנושות".
צילום: יוני המנחם
ב-5 בפברואר אשתקד, במאמר שכותרתו "הפחד שאוסלו מייצר", הוא כתב: "לפלסטינים אין על מי להלין לבד מעל עצמם: הם טיפחו חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, את החששות והפחדים של היהודים בישראל, המבוססים על היסטוריה ארוכה ועקובה מדם של היותם קורבנות לבגידה, שאננות, ורמייה ואשליה עצמית".
ב-13 ביולי כתב: "אחת ממנטרות ההונאה של חסידי אוסלו אמרה, כאשר פעם אחר פעם מתגלה כי ערפאת, כהגדרתו המדויקת של אריאל שרון, שקרן פתולוגי, מפר הסכמים ומטיל טרור... שאנחנו לא קובעים ולא יכולים לקבוע מי יעמוד בראש הרשות-הפלסטינית. תראו, אמרה הקביעה הזו בעצם, נכון שהאיש מנוול ורוצח, אבל הוא המנהיג המקובל. זוהי אמירה שקרית מיסודה".
נכון לדצמבר 2001, השיח השולט בתקשורת הוא זה של הימין. ערפאת הוא האויב, אם לא תמיד באותיות הקטנות, לפחות בכותרות. זה לא היה קורה אילו שרון, או נתניהו, היו יושבים מול ערפאת בקמפ-דייוויד. זה לא היה קורה אלמלא פיגועי בן-לאדן והשינוי המהפכני שחוללו בגישה האמריקאית. מיקוד האשמה בערפאת אישית-לוחצת הוא ה"ספין" התקשורתי הגדול של שרון. במונחים תקשורתיים זה הישג ענק, לפי שעה.
לערפאת יש מנהג קבוע: לפני כל פגישה הוא מצטלם עם אורחיו. הצילום נעשה במתכונת של תצלומי בר-מצווה: מתייצבים בשורה, כשערפאת במרכז, חבוש בכאפייה שלו או בכובע צמר רוסי, והאורחים משני צדיו, מחייכים.
העיתונאים הישראלים לא מופלים לרעה. גם הם חייבים להצטלם. קצתם מצטרפים לשורה בשמחה, מתוך תאוות צילום או באשליה, שכך הם מתעדים את חלקם בהיסטוריה. קצתם עושים את זה מטעמי נימוס: במזרח לא מסרבים למארח. וקצתם מתוך חנופה. כבר אמרנו, שאנשים לא משתנים.
ב-92', בתוניס, התייצב ערפאת בין שני מראייניו, כרגיל. נוצר עימות: אנחנו רצינו תצלום, כזה שיציג אותנו מצד אחד של שולחן כתיבה, ואותו מהצד השני. הוא רצה להיות בצד שלנו. התחלנו לרקוד, בשלישייה: בהתחלה ואלס אטי, אחר-כך פאסאדובלה סוערת. בסוף ערפאת ויתר. כשיצאנו, בשתיים לפנות בוקר, שלף הצלם את הפילם ומסר לנו אותו. זה היה בחצר, ליד הדלת, באווירה עוינת, חצי מחתרתית.
עכשיו ערפאת לא יושב בווילות עלומות, אלא בבניינים רשמיים. חיילים פלסטינים עוברים לדגל-'שק בכל פעם שהוא עובר על פניהם. עם זאת, הטקס לא השתנה במאומה: מתיישבים על הפוטלים בחדר האורחים. הצלם נכנס. ערפאת מתייצב. העיתונות קמה, מסתרקת, ומסתדרת מסביב. כולם לובשים חיוך, מאוזן עד אוזן.
מאות התצלומים האלה מספרים את סיפור הרומן המפותל של ערפאת עם התקשורת הישראלית, מאורי אבנרי בביירות ועד הראיון הנוקב שעשה אתו לאחרונה ברמאללה פרשן הערוץ הראשון עודד גרנות. אפשר להפיק מהם אלבום, תערוכה, מיצג. כל-כך הרבה מאמץ מול המצלמה. כל-כך מעט בשורות.
באיסוף המובאות השתתף ארנון לוי
גיליון 36, ינואר 2002
הבהרה
בגליון ינואר של “העין השביעית” פורסם מאמרו של נחום ברנע “לרקוד עם ערפאת”, שבו תיאר את השינוי המפליג בהתייחסותם של עיתונאים ישראלים לראשי הרשות-הפלסטינית. אחד הכותבים שהוזכרו במאמר היה אמנון דנקנר, שכתב ב”הארץ” והיום הוא עורך “מעריב”. הובהר לנו כי לא היה קשר בין המעבר של דנקנר מעיתון לעיתון לבין השינוי בעמדותיו. “העין השביעית” מקבל את ההבהרה הזאת. צר לנו על אי-ההבנה.
גיליון 41, נובמבר 2002