ההודעה הקצרה, הבהולה, שהסתירה באותיות אדומות את הכתוביות הרצות בשידורי הרשתות הערביות, חוללה תמיד את אותה דריכות. "בעוד זמן קצר ינאם מזכיר חזבאללה א־סייד חסן נסראללה". קריינים ערבים ברשתות הערביות העיקריות הבטיחו כי תחנתם תביא את דבריו של המזכ"ל במלואם, בשידורי הרדיו הציעו למאזינים לפתוח את אחת התחנות כדי לא להפסיד את הנאום "שאמור להיות דרמטי". איש לא ידע מראש על מה עומד נסראללה לדבר, גם לא הכתב של רשת "אלג'זירה", רסאן בן־ג'דו, ראש משרד הרשת בביירות, אשר מזוהה יותר מכולם כמקורב לנסראללה וכפרשנו "האישי". בניית המתח לקראת המופע היתה חלק בלתי נפרד מן המופע עצמו. תמיד בפריים־טיים, הכריח נסראללה את כל מי שעקב אחרי המלחמה, קל וחומר מי שדיווח ופירשן אותה, להיצמד למסך הטלוויזיה, להשקיט כל רעש סביבתי, להכין עט ונייר או מכשיר הקלטה, לנתק את הטלפונים, ולהקדיש את גופו ונפשו להאזנה למזכ"ל. כל־כך משמעותיות היו הופעותיו עד כי כאשר נעדר ליותר מיומיים החלה חרושת ניחושים על גורלו ולא פחות מכך, על גורל המלחמה. ומשהופיע נותח כל זיע בפניו, תסרוקתו וצבע שערו, הריהוט שישב עליו והרקע שהופיע בו.

חסן נסראללה ייצג בעיני התקשורת הישראלית, ובאמצעותה גם בעיני הציבור, שלוש דמויות שונות: אויב מר ומפקד חזית הקטיושות, פרשן של הצעדים הצבאיים, ומנתח־משקיף של החברה הישראלית וצבאה. בכל אחד מנאומיו או ראיונותיו ידעו הפרשנים הישראלים כי קיים פרק מיוחד שמיועד "להם", כלומר לציבור הישראלי, בדיוק כפי שידעו מנהיגי ערב וההנהגה הלבנונית להמתין לחלק "שלהם". התבנית היתה כמעט קבועה: סקירה צבאית של יום (או ימי) הקרבות, דברי עידוד ללוחמים ולאזרחים, ביקורת על מנהיגי מדינות ערב, ודיבור ישיר או עקיף עם הציבור הישראלי. דומה כי לא היתה מלחמה בזמן המודרני אשר זכתה לדברור מסודר כל־כך מפיו של בעל העניין עצמו, עמוס בעובדות, בפרשנות ובניתוח, ובערך מוסף כפול: הדברור עצמו היה נושא לפרשנות בהיותו "חדשות", ובעל משמעות אופרטיבית לשעות או לימי הלחימה הבאים.

"תופעת נסראללה" התקשורתית לא היתה יכולה להתקיים במתכונתה זו במלחמה הנוכחית ללא הבנייתה במשך שנים בכלי התקשורת הישראליים. נסראללה קנה לעצמו שם של איש אמין, שלדבריו יש השלכה עליונה על חייהם של מאות אלפי אזרחים ישראלים ועל מדינת ישראל כולה. בעיני רבים הוא נחשב, בצדק, לאיש אשר סילק את צה"ל מלבנון, ויצר את מערך ההרתעה האדיר שאין כמותו בשום מדינה ערבית שגובלת עם ישראל. בקיצור, ראש מדינה, אשר בפעם הראשונה שובר מוסכמה מושרשת בקרב התקשורת הישראלית והציבור הישראלי: מנהיג ערבי שאינו מתרברב, אינו משקר, מדויק וראוי לכן לאמון, עד כי הבהיל אפילו את מנכ"ל רשות־השידור שהורה לסנן את נאומיו של נסראללה כאילו היו נשק של ממש. הדימוי הזה לא נסתר מעיניו של נסראללה, אשר באחת מהופעותיו אף ציין שהישראלים מאמינים לו יותר מאשר למנהיגיהם.

צילום: רויטרס

▪ ▪ ▪

הטִרחה שטרח נסראללה לחדד את דימויו בעיני ישראלים אינה מנותקת מן המאמץ שעשה כדי להכיר את החברה הישראלית ולהבין את התנהגותה, התנהגות שתיאר בעבר כחבילה של קורי עכביש. את ההיכרות עשה בין היתר באמצעות תרגומי מאמרים מעיתונים ישראליים, ציטוט ישיר של עיתונאים ידועים באתר הבית של חזבאללה, והקרנה ברשת "אלמנאר" של חזבאללה חלקים ממהדורות חדשות ששודרו בישראל, לעתים תוך כדי שידורן. בכל אחת משבע הופעותיו (במסיבות עיתונאים ובראיונות), שש מהן במהלך המלחמה ואחת אחריה, גילה נסראללה בקיאות רבה לא רק בהלך־הרוח בחברה הישראלית, בקשיי האזרחים, בהחלטות הפוליטיות והצבאיות שאינן בעלות אופי טקטי ישיר, כמו מינויו של האלוף משה קפלינסקי מעל לראשו של אלוף פיקוד הצפון אודי אדם, אלא גם באופן שבו נשמעים דבריו בציבור. "אתם הרי יודעים שכאשר אנחנו אומרים משהו אנחנו מתכוונים לכך", אמר באחת מהופעותיו הראשונות, ומיד צירף לכך גם מעשה כאשר כמעט בשידור חי פגע בספינת הטילים "חנית". במופע אחר הוא הסביר לציבור בישראל איזו צרה ממיטה עליו הנהגתו הטירונית – אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ. תגובותיו על דבריהם של דוברים ישראלים היו מיידיות, וכאשר דווח בישראל על השמדת כחמישים אחוזים מיכולתו הצבאית הוא פנה לציבור בישראל לדרוש מהנהגתו להראות לו את צילומי הפגיעות. הפנייה פעלה: צה"ל החל להציג גם צילומים, שלא לגמרי שכנעו.

לאחר שטבע את המונח הגיאו־טקטי "חיפה, מא בעד חיפה, ומא בעד בעד חיפה" (חיפה, מעבר לחיפה, ומעבר מעבר לחיפה), הוא ואנשיו, שעוקבים באדיקות אחרי התקשורת הישראלית, הבינו שהביטוי נקלט היטב בישראל ואפשר מיד לעשות בו שימוש במלחמה פסיכולוגית. וכך, כאשר בישר נסראללה שהגיע שלב ההתקפה על האזור ש"מעבר לחיפה", הוא לא היה צריך עוד להבהיר במה מדובר. במידה רבה היתה אפילו מידה של "אכזבה" מכך שמעבר לחיפה, לפחות בפעם הראשונה, לא היה יותר מאשר עפולה.

נסראללה גם הבין מיד כי הציבור והפוליטיקאים הישראליים עשויים להפיק הון תקשורתי מן הפגיעה באזרחים ערבים. הוא מיהר, לכן, להתנצל בפני הנפגעים בנצרת, אחר־כך הוסיף התנצלות גם לאזרחי חיפה הערבים והציע להם לנטוש את עירם לתקופת המלחמה. הדברים למעשה כוונו יותר לציבור היהודי מאשר לאוכלוסייה הערבית, אחרי שנסראללה הבין שהחלה תנועת נטישה מצפון המדינה ושימוש בטקטיקת האזהרה והאיום של צה"ל יכול לעבוד גם בכיוון השני. כך גם המעקב השוטף, הצמוד, אחר הוויכוח בישראל בשאלת המערכה הקרקעית, עוד לפני שהסתיימה המלחמה, סייע לנסראללה להבהיר לקהל צופיו בלבנון ובישראל כי למעשה המלחמה הסתיימה אבל "המשך פעולות הלחימה נובע מבעיות פנימיות בישראל... ובמיוחד אלה שנוגעות לשלב שאחרי המלחמה, לדמותו של הצבא בישות הציונית ומניסיון להשיג הצלחות". בכך הפך נסראללה את עצמו לצד בוויכוח הישראלי.

טקטיקה כזו היא תוצאה של הכרה כמעט אינטימית של החברה הישראלית, כזאת שחסרה לגורמים הצבאיים הישראליים שעסוקים בעיקר בניתוח התנועות הצבאיות, או בהתחמשותו של חזבאללה, אבל מזניחים את ניתוחה של החברה במדינות ערב.

ד"ר צבי בראל הוא הפרשן לענייני המזרח התיכון של "הארץ"

גיליון 64, ספטמבר 2006