בבוקר יום א', ה-12 באפריל, ידע כל מי שקרא עיתון או האזין לרדיו על רציחתו של לזר מרמלשטיין. הוא, אשתו ובתו נורו על-ידי שלמה לוין, בעלה לשעבר של הבת, תמרה. מי שלא ידע שמרמלשטיין מת מפצעיו היתה בתו תמרה, ששכבה באותה עת בבית-החולים בנהריה. הראשון לבשר לה על אסונה היה העיתונאי עפר שלח, שעשה זאת בשידור חי, בשעה עשר בבוקר, בתוכניתו "נכון לעכשיו" בגלי צה"ל.

למרות הפרסומים, שהיו באותו בוקר בכלי התקשורת, החליטה העובדת הסוציאלית של בית-החולים לעכב את מסירת הבשורה המרה לתמרה. דוברת בית-החולים, נועה רוזליו, שלא התעדכנה אצל העובדת הסוציאלית על החלטתה, התירה לעיתונאים להיכנס לחדרה של הבת הפצועה ולראיין אותה.

וכך היה. קובי מנדל, כתב צפוני של גלי צה"ל, קישר באמצעות הטלפון הנייד שלו בין הפצועה לעפר שלח בשידור חי. המראיין, שלא ידע כי מות האב הוסתר מן הבת, הזכיר זאת במהלך הראיון: "ובסוף השבוע, בכרמיאל, בעלך לשעבר רצח את אביך...". לוין, ששמעה על כך לראשונה, פרצה בבכי: "מה רצח, הוא מת? ...לא ידעתי על זה. ידעתי ששלושתנו פצועים, אבל שהוא מת, אני לא ידעתי". שלח היה נרעש: "איש לא אמר לנו שאת לא יודעת", והיא ענתה: "אני כל הזמן שאלתי איפה ההורים שלי, ואמרו לי רק שאמא בסדר, פחות או יותר, אבל על אבא לא אמרו כלום". שלח שאל את תמרה אם היא מסוגלת להמשיך את הראיון והיא ענתה בחיוב. בסוף השיחה התנצל שלח פעם נוספת בפניה ובאוזני המאזינים.

לאחר הראיון לשלח התראיינה לוין לרפי רשף (בהקלטה לתוכניתו בערוץ 2). כל אותו זמן המתינה העובדת הסוציאלית מחוץ לדלת עד שייצאו העיתונאים, כדי שתוכל לספר לפצועה על מות אביה. לא היא ולא הדוברת לא העלו על דעתן שלוין עלולה לגלות את הדברים מפי העיתונאים.

נועה רוזליו, דוברת בית-החולים בנהריה: "הוא לא אמר לי מה הוא הולך לשאול. קובי מנדל היה המום מהשאלה הזאת. כולם היו המומים. אף אחד לא פונה בצורה כל-כך בוטה. למראיין יש אחריות כבדה. זה לא זבנג וגמרנו". רוזליו משוכנעת שנהגה כשורה. היא מבססת את דבריה בטענה הבאה: "הכי נכון להשוות בינו [עפר שלח] ובין רפי רשף. עובדה שהוא [רפי רשף] ידע ששאלה כזאת הוא לא צריך לשאול". מפיקי תוכניתו של רפי רשף אומרים בדיעבד כי טענתה של רוזליו היא טענת הבל, שכן רפי רשף האזין לפני כן לראיון שניהל שלח בשידור חי עם תמרה לוין. בניגוד לנוהלי בתי-החולים, רוזליו לא עמדה בסמוך למרואיין בזמן הראיון. יחד עם זאת, נוכחותה לא היתה מונעת את התקרית.

קובי מנדל: "הנהלת בית-החולים היתה צריכה להדליק נורה אדומה. אף אחד לא יכול היה לדעת שאין לה רדיו [בחדרה]".

עפר שלח: "אנחנו ביקשנו בבוקר לבדוק את האפשרות לדבר אתה. קובי מנדל פנה לבית-החולים, המפיקים פנו, ואמרו להם שאין שום בעיה. הם ביקשו שנשלח כתב, ואכן שלחנו את קובי מנדל. לא לי ולא לו לא היתה שום אינדיקציה שהיא לא יודעת. הסתמכנו על הפרסומים. מצד אחד הרשו לראיין אותה, מצד שני לא סיפרו לה וגם לא הזהירו אותנו".

בדיעבד, ברור שהתקשורת בין העובדת הסוציאלית לדוברת היתה לקויה ושהנהלים המקובלים בבית-החולים בנהריה במקרה של דיבוב חולים טעונים עדכון. עם זאת, בשורה התחתונה, האחריות לתקלה החמורה נופלת על כלי התקשורת: הוא הגורם המפיץ את המידע והוא זה שבלהיטותו להשיג מיד את תגובת הבת חשף בפניה את דבר מותו של אביה.

"אין לזה גבול"

המקרה המצער, תמים כפי שיהיה, ממחיש את הסכנות האורבות לשידור החי: לשדרים אין שליטה על תשובות מרואייניהם; בגלל התחרות בין תחנות הרדיו לא מהססים כתבים לתחוב מיקרופונים מול פיותיהם של פצועים וחולים, שעות ספורות לאחר שאושפזו. במערבולת הרייטינג אנשי הרדיו אינם שואלים את עצמם: מה החשיבות בכך? היכן ההישג העיתונאי?
עפר שלח: "אם יש מסקנה ברורה או לא אני לא יודע, יש בתוכניות הללו מיידיות עצומה, שאנחנו צריכים להיות יותר ערים אליה. הבעיה רק גוברת כתוצאה מהעובדה שאנשים שעברו טרגדיה אישית מוכנים להתראיין. מפתיע שתקלה כזו לא קרתה עד עכשיו".

מלבד העובדה שהראיון התקיים בשידור חי, הוא נעשה מבלי שהמראיין והמרואיינת החליפו ביניהם אפילו מלה אחת לפני שעלו לשידור. בשידורים חיים שנעשים מהשטח, מתפתחת לפחות דינמיקה בסיסית בין הכתב למרואיין: הם רואים זה את זה, לעתים קרובות מצליחים לשוחח לפני הראיון. ואילו ראיונות בשידור חי, במסגרת תוכניות אקטואליה ברדיו, מועדים יותר מאחרים לתקלות.

שלח: "בתוכניות הללו, במיידיות שלהן, יש סכנה עיתונאית מאוד גדולה. זהו מקרה קיצוני שלא שונה, עקרונית, ממקרים רבים אחרים. אין מקום בתוכניות הללו לבירורים, לתחקירים מעמיקים ולהצלבות, הכול מעכשיו לעכשיו".

מדוע, בעצם, היה כל-כך חשוב לראיין אותה באותו בוקר, כשהיא עדיין מאושפזת בבית-החולים? מדוע לא לחכות קצת?
זה עניין של תזמון עיתונאי ותחרות, שכבר קשה לעצור אותה. כשרפי רשף פנה אל לאה רבין בשבעה, אף אחד לא האמין שהיא תהיה מוכנה לדבר. בסופו של דבר היא הסכימה והוא זכה לכל התשבחות.

אז אין לזה גבול?
נכון. לא יודע להגיד אם זה חיובי או לא.

לאחר התקרית החלטת להמשיך את הראיון. מדוע?
לאחר כמה שניות של הלם התנצלתי בפניה על עצם העובדה שכך זה נודע לה. הרגשתי בקול שלה שהיא מוכנה להמשיך את הראיון. היא אמרה שהיא מסכימה. היה לי חשוב לסיים עם הדברים החשובים. ככה התבררו דברים נוספים, כמו למשל העובדה שהיא הגישה תלונה למשטרה ואף אחד לא התייחס אליה. דברים שפורסמו אצלנו לראשונה.

גיל עומר, העורך הראשי של גלי צה"ל, אומר שבעתיד יסיק את המסקנות: "צריך לוודא עם המרואיינים את מצבם לפני שמעלים אותם לשידור. בדרך-כלל, בנושא ההרוגים אנחנו מאוד זהירים. כשאנחנו שולחים כתבים למשפחות השכולות אנחנו מזהירים אותם שלא להיכנס, אלא אם כן ברור שהמשפחה יודעת. הפעם נפלנו. בסך-הכול אני מרגיש שקרה דבר חריג, אבל לא היתה בעיה בסיסית בנוהל קבלת ההחלטות".

מסיבת עיתונאים

למחרת בשעה 11, התאחדו למשך 12 דקות התוכניות של עפר שלח ושלי יחימוביץ' מקול-ישראל, כדי לדון באירוע התקשורתי מהיום הקודם. לא היתה בשיחה הזאת הכאה על חטא, אלא מעין מחווה קולגיאלית של יחימוביץ' לעמיתה. היא ביקשה נמרצות מגלי צה"ל שיסכימו להשמיע פעם נוספת, בשידור המשותף, את הראיון של שלח עם לוין. לאחר דיונים וויכוחים בגלי צה"ל הבקשה נדחתה. גיל עומר: "התלבטנו. אני החלטתי לא להשמיע. קרה דבר נורא בשידור, חשפנו אדם במצב הכי קשה. מספיק עשינו טעות אחת. היו שדרים ותיקים שטענו שצריך לשדר את זה, אני חשבתי שזה להוסיף חטא על פשע".

השידור המשותף נפתח בהלצות בין השניים והמשיך בשאלה שהפנתה יחימוביץ' לשלח: מדוע החליטו בגלי צה"ל שלא לשדר פעם נוספת את הראיון? לאחר שענה, ניסה שלח לנסח את סוגיית הדיון: "מאיפה יש לנו את הרשות להיכנס לאנשים במיידיות כזאת גדולה. ויש להם, באופן די מדהים, את הנכונות לקבל; אני מזכיר שתמרה לוין...". יחימוביץ': "המשיכה להתראיין. זה אגב הדבר הכי מדהים בכל הסיפור, שאחרי שאתה, עיתונאי, מספר לה בראיון רדיופוני שאבא שלה נפטר מפצעיו, היא איכשהו, למרות השוק, היא ממשיכה להתראיין אצלך, הרי זה דבר שלא ייאמן". שלח: "אני לא יודע להסביר את זה, אני יודע להגיד שאיכשהו נוצרה מוסכמה שאולי קשורה להתרחבות של כלי השידור...".

כך חסכו מעצמם שני המראיינים הנכבדים דיון בשאלת אחריותם כמגישי תוכניות אקטואליה בשידור חי ובחרו לדון בסוגיה האנתרופולוגית - מדוע מוכן הציבור לחשוף את עצמו בפניהם? "תכף נדבר על ההיבטים העקרוניים", הפסיקה יחימוביץ' את שלח, "אבל בכל זאת תרשה לי... כשסיפרו לי, הרגשתי מיד הזדהות עצומה אתך ואמרתי, זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. אנחנו עובדים במדיום כזה. הכי מהיר, הכי מסוכן במידה רבה, ונורא סקרן אותי לדעת מה עבר לך בשנייה שהבנת מה קורה, הרי זה דבר מפלצתי". ותשובת שלח: "בשנייה הראשונה פשוט יצא לי הדם מכל המקומות שהוא זורם בהם בדרך-כלל, אבל אחר-כך...". לרגע היה נדמה שאולי שלח הוא הקורבן האמיתי בסיפור.

לאחר גילויי האמפתיה ושיתוף המאזינים בחוויות, חידדו יחימוביץ' ושלח את ה"סוגיה האמיתית" שלמדו מהראיון: מידת נכונות האנשים לחשוף את עצמם. יחימוביץ': "אמרת לי כששוחחנו בבוקר, עפר שלח, שיכול להיות שבמידה רבה הנכונות שלה להמשיך בראיון היתה כיוון שהיא עולה חדשה והיא לא ממש מתמצאת ויש בה איזה יראה מפני הסמכות של השלטונות והיא לא ממש בנויה להגיד לא, שזאת תיאוריה נוגעת ללב, אבל אנחנו יודעים שגם אנשים שמאוד מרושתים, ותיקים בארץ מכל השכבות הסוציו-אקונומיות האפשריות, כולם מתראיינים ונחשפים". שלח השיב ושאל את יחימוביץ' הוותיקה ממנו מדוע, בעצם, אנשים מוכנים להיחשף בסבלם. "נוצרה סיטואציה", ענתה לו יחימוביץ', "שחלק מאנשים מרגישים שאם זה לא יונצח ויתועד רדיופונית וטלוויזיונית, או בדפוס, זה לא יהיה, כיוון שכולם מתעדים את עצמם כל הזמן, אז אם אתה לא תהיה במירוץ הזה, אז הכאב שלך או האבל שלך יטושטשו וייעלמו מההיסטוריה...". השיחה הסתיימה בעדכון שנתנה יחימוביץ' למאזיני גלי צה"ל על הנושאים הצפויים באותו יום בתוכניתה "הכול דיבורים".

"זה רק עניין של ווליום"

לזר מרמלשטיין צפה את העימות מראש ולכן הצטייד במכשיר הקלטה, כדי שתהיה בידיו הוכחה על אלימות חתנו לשעבר. ההקלטה מתעדת בבירור את הרגעים האחרונים שלפני הרצח, את היריות ואת הקולות המזעזעים של גסיסתו. לקראת שידור יומני הערב (באותו יום שבו נערך הראיון עם תמרה לוין) אישרה משטרת מרחב הגליל לכתבים לקבל את סרט ההקלטה. הסיבה: הרוצח התאבד ולכן אין צורך בהקלטה כעדות פלילית.

באותו ערב, לאחר שעברו כבר טראומה תקשורתית אחת, עמדו עורכי גלי צה"ל בפני דילמה עיתונאית: האם לשדר את הקלטת המזעזעת או להימנע מכך? בסופו של דבר החליטו לשדר רק שניות ספורות מתוכה.

קובי מנדל: "הייתי הראשון שלקח את הקלטת. היה נורא לשמוע אותה. לא באתי בתחושה של הישג סקופ. היה חשוב לשדר את זה כי זה אותנטי, זה נותן ממד חדש על כל העניין". גיל עומר, העורך הראשי של גלי צה"ל, התנגד להשמעת הקלטת והתערב בעריכתה: "בנושא ההקלטה אני יודע שאני בעמדת מיעוט. אני חושב שזאת קלטת שלא היה צריך לשדר. הדבר הזה, בעיני, הוא כמעט סנאף (קלטות המתעדות רצח והתעללות שנעשים לצורך ההקלטה, ומופצות בעיקר בארצות-הברית; ב"ק). אנחנו לא מיקרופון פתוח לכל דבר. נכון שיש כאן חשיבות ענקית. זה מסמך עיתונאי, אבל צריך לערוך אותו עם מספריים ענקיות. שידרנו קטע מאוד קצר, שלא כלל את הירייה. לא שידרתי הוצאה להורג. אני מאמין במדיום של הרדיו, השאלה עד איפה אתה נכנס. קשה להחליט לא לשדר, זו החלטה פחות פופולרית".

עפר שלח: "הקו בין 'פוקוס' (תוכניתו החדשה של רפי גינת; ב.ק.) ובין חדשות הולך ומיטשטש. העיתונאים ימתחו את הקו עד היכן שייתנו להם. מה שימנע את זה זו אך ורק תגובה ציבורית, כמו שהיתה לאחר הקלוז-אפים בפיגועי הטרור".

גם כתב חברת החדשות של ערוץ 2 השיג את ההקלטה. בתוכנית "חמש עם רפי רשף", ששודרה ממש במקביל לתוכנית בגלי צה"ל, ההשמעה היתה ארוכה ופרטנית יותר. היריות והצעקות נשמעו בבירור.

השיא היה במהדורת החדשות של "מבט" בערוץ הראשון. כתבתו של אילן גופר כללה 21 שניות מפורטות של צעקות (בליווי תרגום מרוסית) ויריות. לאחר השמעת המסמך המשיכה הכתבה בראיון עם תמרה לוין. בכך לא הסתפקו בערוץ הראשון: לאחר קטע הראיון עם לוין חזרה הכתבה אל מכשיר ההקלטה, כאשר הפעם היא משמיעה אך ורק את גניחות הגסיסה של לזר מרמלשטיין. שמונה שניות של חרחורי מוות. לאחר מכן המשיך גופר את הקריינות לכתבה, כשברקע נשמע עדיין קולו של מרמלשטיין הנופח את נשמתו.

אורי לוי היה עורך המשנה באותו ערב ב"מבט": "זו היתה דרמה מאין כמוה, בעלת ערך התרעתי וזעזוע. הקלטת הזאת יצרה הלם בציבור".

לא קצת הגזמתם? מדוע הייתם צריכים להשמיע גם את הקולות לאחר הרצח?
יכול להיות שהיה אפשר לערוך קצת יותר. ראיתי את האנשים לידי, איך העיניים נפתחו להם. היה אפשר להוריד את הצעקות. אבל זה כבר עניין של ווליום.

ברוך קרא הוא בוגר לימודי תקשורת

גיליון 14, מאי 1998