את הקולות המבקרים והזועמים שעלו לאחר שידור למעלה ממחצית הפרקים של "תקומה" ניתן לסכם בשתי טענות מרכזיות. הראשונה התייחסה לתפיסה הקולנועית המונחת בבסיס הסדרה. מדובר, טענו המבקרים, בתפיסה מיושנת המנסה לחבוק את כל אירועי ההיסטוריה בפרק זמן טלוויזיוני בלתי אפשרי, ומזניחה בתוך כך את ההעמקה בפרטים, ולצד זה את הסיפור האנושי המרגש שמאחורי המהלכים (גדעון דרורי, העורך והמפיק של הסדרה: "זה כמו שמישהו כותב אפוס ובאים ואומרים לו, למה אתה לא כותב שיר לירי? איזה שטויות אלו? הז'אנר הזה הוא מוכר וידוע בכל העולם").
הטענה השנייה עסקה בעמדתם של יוצרי הסדרה כלפי האירועים ההיסטוריים. הסדרה לוקה בהלקאה עצמית, טענו קולות, בעיקר מימין. היא מתנכרת למיתוסים הישראליים והציוניים תחת הכותרת "גישה ביקורתית". "הסדרה מעוותת את היסטוריית התקומה", כתב השר אריאל שרון אל שר החינוך, הרב יצחק לוי, "ושומטת כל בסיס מוסרי להקמתה של מדינת ישראל ולהמשך קיומה" (דרורי: "זו לא הלקאה עצמית, זו ההיסטוריה שלנו. דפדפתי לא מזמן בכרך החדש של 'האנציקלופדיה העברית' על ארץ-ישראל, תחת הערך 'היסטוריה'. זה ממש עושה חושך בעיניים. כל הכותרות שם מותירות רושם של היסטוריה קשה, של עם מתייסר. ל'אנציקלופדיה העברית' אי-אפשר לייחס נקודת מבט של היסטוריה ביקורתית").
מבין הקולות המבקרים את עמדתה ההיסטורית של הסדרה, המשמעותי ביותר הוא של פרופ' יואב גלבר, היסטוריון שהיה אחד מחברי הצוות המדעי של "תקומה". בעיני הבמאים ויוצרי הסדרה הוא נתפס כ"עלה התאנה הימני" של הצוות המדעי, שצורף אליו כדי להוות משקל נגד לד"ר יגאל עילם, המזוהה בהשקפותיו השמאליות. אבל פרופ' גלבר סירב לראות את עצמו ככזה. לדעתו, הביקורת שלו על הגישה האנטי-ציונית של הסדרה אינה נוגעת כלל להטיית הסדרה לשמאל או לימין.
מוצר של לב הקונצנזוס
במפגש שנערך בין חברי הצוות המדעי ליאיר שטרן וגדעון דרורי, לאחר שידור כמחצית מפרקי הסדרה, השמיע גלבר דברי ביקורת קשים נגד "תקומה". עוד חודשים לפני שהחלו בשידור הסדרה העביר גלבר מכתב לרשות השידור, ובו ביקש להסיר את שמו מארבעה פרקים בסדרה: "האופסימיסט" העוסק בערביי ישראל, "ישראל השנייה" העוסק במחאה העדתית, "בילאדי בילאדי" על הטרור הפלסטיני ו"האבן וענף הזית" העוסק באינתיפאדה. הוא אף חושב שיש לציין בכל פרק מפרקי "תקומה" כי הוא נעשה על דעת יוצריו ובאחריותם. ברשות השידור העבירו את המכתב לעיונה של היועצת המשפטית.
ביקורתו של גלבר אכן אינה נוגעת אך ורק לענייני "ימין-שמאל". היא קובלת על הנטייה שמוצא גלבר בסדרה להראות את חצי הכוס הריקה. על הסרט "ישראל השנייה", חושב גלבר, כי הבמאית לינה צ'פלין הכינה סרט של "דפוקים" ולא טרחה להראות את כל אלה שהצליחו לכבוש עמדות השפעה בחברה הישראלית. הסרט, לדעתו, מציג עלייה שקליטתה נכשלה, אף שבסופו של חשבון מדובר בסיפור הצלחה. על הסרט "האבן וענף הזית" הוא חושב שכמו "בילאדי בילאדי", גם הוא מציג את הדברים מנקודת מבט פלסטינית. על "בילאדי בילאדי" כתב בחוות הדעת, שהעביר לבמאית רונית וייס-ברקוביץ', כי הסרט ראוי לשידור בחגיגות היובל של האוטונומיה הפלסטינית. הסרט, לדעתו, מתאר את הכיבוש כאבי כל חטאת, על אף שהיה, בין השאר, תוצאה של פעילות עוינת של הפת"ח שהחלה עוד ב-65'.
למרות הביקורת החריפה שהשמיע בפני מנהלי רשות השידור, סירב גלבר להתראיין ולהשמיע את ביקורתו באופן גלוי, כך שבסופו של דבר, וחרף הקולות המבקרים והמאבק לשינוי שם הפרק "בילאדי בילאדי" (שהצליח באופן חלקי בלבד), שידור פרקי "תקומה", לפחות עד מחציתם, עבר בשקט יחסי. אם נדלה מהזיכרון שערוריות קודמות שהתעוררו בעקבות סרטי תעודה, הרי שאף אחת מהנפשות הפועלות לא עתרה לבג"ץ במטרה למנוע את שידור אחד הפרקים, ואיש עוד לא יצא בכותרות ענק בעיתונים על העוול ההיסטורי והאישי שעושה לו הסדרה. יוצרי "תקומה" הצליחו, בסופו של תהליך בן ארבע שנים, להפיק מוצר של לב הקונצנזוס. נתוני הפיפל-מיטר הם ההוכחה לכך, ולא הדיונים הסוערים סביב שולחן הממשלה. פרקי "תקומה" זוכים לאחוזי צפייה גבוהים, בוודאי הרבה יותר גבוהים ממה שחזו להם מלכתחילה: ב-14 הפרקים הראשונים זכתה "תקומה" לרייטינג ממוצע של כעשרים אחוז. הערוץ הראשון עמד, בסיומו של התהליך, במשימה שהציב לעצמו: הוא ייצר מוצר טלוויזיוני שווה לכל נפש, אינפורמטיבי ובעל ערך תיעודי רב. כאשר בוחנים את "תקומה" בקריטריונים כאלו, מדובר בסיפור הצלחה. זהו סיפור הצלחה, כיוון שבדיוק לכך כיוונו עושי הסדרה. הם לא היו מעוניינים, מלכתחילה, להכין סדרה מעוררת מחלוקת. במסמך הקובע את מאפייני הסדרה כתב גדעון דרורי כך: "קהל היעד של הסדרה הוא קהל רחב והטרוגני מאוד (צעירים ומבוגרים, ותיקים ועולים, אינטלקטואלים ו'עמך'). הדבר מחייב סגנון פופולרי, לא נמוך, אך גם לא מתנשא".
משימה כמעט בלתי אפשרית
המשימה, להכין בערוץ הטלוויזיה הממלכתי סדרה הסוקרת את תולדות מדינת ישראל בהגיעה לשנת היובל שלה, נשמעה בתחילה כמעט בלתי אפשרית. הראשון שהעלה את הרעיון היה אליעזר יערי. דובר על פרויקט תיעודי גדול לקראת שנת היובל, אך מעבר לכך לא היה ברור דבר. מאוחר יותר התמנו גדעון דרורי ואסתר דר, שני אנשי טלוויזיה ותיקים בעלי עבר עשיר בסרטי תעודה, לעורכי הסדרה ומפיקיה. בשלב הראשון הם קראו ספרי היסטוריה העוסקים בתולדות המדינה, ובמקביל צפו בסרטים דומים שנעשו בחו"ל. אחר-כך ערכו פגישות רבות עם היסטוריונים, סופרים, עיתונאים וכל מי שחשבו שיוכל לתרום להם בהכנת השלד לסדרה. אסתר דר עזבה את העבודה על הסדרה לאחר גיבוש התפיסה המנחה, בעקבות חילוקי דעות על רקע אישי עם גדעון דרורי. היא מופיעה ברשימת הקרדיטים כמי שאחראית על "פיתוח הסדרה".
בגיבוש התפיסה המנחה של "תקומה" צעדו דר ודרורי בין אינספור אילוצים ודרישות מנוגדות. הם רצו ליצור משהו שיהיה מסמך תיעודי-היסטורי, אבל גם מוצר טלוויזיוני-פופולרי; הם ביקשו לעקוב אחר ההתפתחות הכרונולוגית, אך גם לגעת בנושאי חתך המלווים את המדינה בכל שנותיה; הם רצו להעמיק בתהליכים ובפרטים היסטוריים, אך גם לגעת בצד האנושי והאישי של האנשים שחוו את האירועים. הם היו צריכים לשקול היטב את בחירת הנושאים, סינון האירועים, בחירת המרואיינים ומידת החופש שתהיה לבמאי הפרקים להביע את דעתם ועמדתם. לא היה אפשר לשכוח לרגע כי מדובר בסדרה שמפיק הערוץ הממלכתי. אסתר דר הציעה למסור את מלאכת הבימוי גם לבמאים שאינם עובדי הרשות. "יש דינמיקה כזו", היא אומרת, "שאם אתה עובד הרבה שנים במקום ממלכתי, בין אם אתה רוצה ובין אם לא, אתה מונע מעצמך דברים מסוימים. מלבד בודדים, לוחמים גדולים לא עובדים ברשות השידור. גדעון הסכים עם ההצעה שלי להפקיד חלק מהמלאכה בידי במאים שאינם עובדי הרשות. העובדה שאתה עובד רשות השידור מקנה לך רק זכות לפנסיה, לא יותר מזה. הוא הסכים אתי שאי-אפשר לוותר על במאים מוכשרים עם הרבה קרדיט שאינם עובדי הרשות". אגב, ההחלטה הזו, לדעת גלבר, היא אחת השגיאות הבסיסיות שנעשו בהכנת הסדרה. ההחלטה שלא למנות צוות אחד מרכזי שיעבוד על כל פרקי הסדרה הביאה, לדעתו, לחוסר מחויבות של כל היוצרים לאיזון בהצגת הדברים בתקופה שבה עסקו, ובכך נוצר בסדרה עיוות מצטבר מפרק לפרק.
תפיסה שמרנית
לאחר גיבוש הנושאים חולקו 22 פרקי הסדרה בין 19 במאים, שעבדו עם משרדי הפקה חיצוניים. התפיסה המנחה שהוחלט עליה, בסופו של דבר, הצילה את האחראים על הסדרה מרוב המכשלות והבורות שהיא הציבה בפניהם. בבסיס התפיסה עומדת ההחלטה להיצמד אל העובדות, להדגיש את התחקיר ההיסטורי והחומר התיעודי, ולא לחרוג בקריינות אל דברי פרשנות. המבקרים מימין יצאו נגד הגישה הביקורתית של הסדרה, אך למעשה לאורך כל הפרקים לא עולה טענה אחת שניתן להגדירה כנועזת או כזו שלא נשמעה בעבר. ההיסטוריון ד"ר יגאל עילם, שליווה את הסדרה משלביה הראשונים, ראה בעיני רוחו סדרה ביקורתית הרבה יותר. "על אף הביקורות מימין ומשמאל", הוא אומר, "הסדרה לא עוסקת כל-כך ברובד הפרשני ולטעמי איננה מספיק ביקורתית. היא נשארת ברמה עובדתית למדי, היא מצביעה על הגוויות. אם היו 120 הרוגים בדיר-יאסין, זה ייאמר בסדרה, אם היה גירוש של ערבים, זה ייאמר בסדרה. אבל גם זה מספיק בשביל לעורר חימה. הוויכוח הוא על עצם ההעזה לספר את הסיפור כהווייתו, אפילו ברמה העובדתית. היסטוריון היה יכול לקחת את הפרויקט לידיו ולהשמיע שאלות, ושאלות קשות. אפשר היה גם לנסות לתת תשובות, אבל אלה דברים שהסדרה לא מגיעה אליהם". גלבר מסכים שהסדרה אינה נוקטת גישה פרשנית, אבל הוא מאשים את יוצריה בהאשמה חמורה הרבה יותר: הצגת תמונה שהיא כביכול עובדתית ונקייה מפרשנות באופן שאינו מראה לצופה התמים את התמונה השלמה והמאוזנת, לדעתו.
התפיסה המנחה שנבחרה בתום כל ההתלבטויות היא שמרנית למדי, ושואבת את השראתה מפרויקטים דומים שנעשו בארץ ובעולם. לנגד עיניהם של דרורי ודר עמד הדגם של "עמוד האש", אולם הם ביקשו להתרחק מהטון הסמכותי שליווה אותו ומהתפקיד הפונקציונלי שמילאו בו המרואיינים. הסדרה "People's Century" שהפיק הבי.בי.סי על המאה העשרים, ששודרה גם בארץ, שימשה מקור השראה מרכזי ל"תקומה". ההתקדמות לאורך הסדרה היא כרונולוגית, וכך גם בתוך כל פרק. הפרקים הורכבו מקטעי ארכיון וראיונות עם אנשים, שהיו עדים לאירועים ולקחו בהם חלק באופן אישי.
תוכנית עבודה נוקשה
דר ודרורי התלבטו, בשלב הגדרת הפרקים, בין רצונם לערוך סקירה כרונולוגית לבין רצונם להתמקד בנושאים מרכזיים בתולדות המדינה. דרורי: "לערוך סקירה כרונולוגית לפי תקופות נראה לנו סתמי מדי, עניין אותנו להתמקד בנושאים מסוימים, אבל אם היינו פורשים כל נושא על פני חמישים שנה, זה היה הופך לדפוס שחוזר על עצמו". ההחלטה הסופית היתה ליצור תמהיל של סקירה כרונולוגית ועיסוק בנושאים. לכל אחד מהפרקים נושא שעומד במרכזו, ופרק זמן שהוא סוקר. כשקיבלו הבמאים את נושאי הפרקים שלהם, כבר הוצבה בפניהם תבנית עבודה נוקשה למדי, במסמך שהכין דרורי. נכתב שם בין השאר:
▪ הקו העלילתי המרכזי של הסיפור ההיסטורי בכל פרק יהיה ליניארי וכרונולוגי. המגמה היא לשחזר בבהירות תהליכים והתפתחויות.
▪ בסיפור העלילה יישזרו זה בזה הסיפור הקולקטיבי (ארכיון וצילומים של אתרי התרחשות) והסיפור הפרטי (עדויות מצולמות).
▪ הסיפור המוביל בכל פרק הוא הסיפור הקולקטיבי.
▪ הסיפור הפרטי חייב להשיק לסיפור הקולקטיבי לכל אורכו.
▪ בכל סרט מופיעות ארבע עד שש דמויות מובילות. לצדן תופענה דמויות משנה מסביבתן הטבעית - העכשווית או ההיסטורית.
▪ יחס החומרים בסרט: 50% ארכיון, 50% צילומים עכשוויים.
גיבורים אנונימיים
ההחלטה החשובה ביותר שקיבלו דר ודרורי היתה לבחור גיבורים אנונימיים, לא קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, לא הגנרלים שעמדו בראש הצבא, אלא אותם אנשים שחוו את האירועים בחייהם האישיים והושפעו מהם.
ההחלטה הזאת הצילה את הסדרה מהפיכתה להמשך ישיר ל"עמוד האש" כבד הראש, והאירה את הפן האנושי של ההתרחשויות. היא גם חילצה את המפיקים ממערבולת לחצים שהיתה יכולה להתעורר אם היו צריכים להתחיל בתהליך של מיון וברירה, כדי להחליט אילו אישים יזכו להיות מונצחים ב"גרסה הממלכתית" כמרואיינים, ואילו לא. דר: "ההחלטה שהעדים יהיו אנשים פשוטים התקבלה בהשראתו של יגאל עילם. לא רצינו פוליטיקאים, כי הם מככבים בחומרי הארכיון. חיפשנו את האנשים שחוו את התקופה, השפיעו עליה במידה מסוימת והושפעו ממנה. הפוליטיקאים מתועדים מפה ועד הודעה חדשה, ולא רצינו לשמוע מהם את הדברים הרגילים". אבל ההחלטה הזאת לא עברה ממש באופן חלק. דר: "קירשנבאום יצא והכריז דבר כזה: אם זו תהיה סדרה שיהיו בה רק אנשים קטנים, זו תהיה סדרה קטנה. אמר והלך, כמו שהוא עושה תמיד. הוא גם דרש אחר-כך להרחיב ולהוסיף קובעי מדיניות. היום, כשהקונספט הזה התברר כמוצלח, הוא לוקח על זה את הקרדיט ואומר שהוא זה שדחף לקחת את האנשים הקטנים".
התפיסה המנחה הנוקשה שנקבעה לא הותירה בידי הבמאים חופש פעולה רב. "הסדרה", ציין דרורי בין הקווים המאפיינים, "היא סיפור של אפוס היסטורי ולא קובץ של סרטים דוקומנטריים". הבמאים נדרשו ליישר קו עם החלטה זו, אולם לכל אורך העבודה התעוררו ויכוחים וחיכוכים בעניין זה. בקשותיהם של הבמאים לחרוג מהקונספט שנקבע נענו בדרך-כלל בשלילה.
יכולת ההשפעה המוגבלת של הבמאים
אידו סלע, במאי הפרק "רעידת אדמה" על מלחמת יום כיפור, ביקש לחרוג מהיחס שנקבע בין חומרי הארכיון למרואיינים, ונענה בשלילה. דני וקסמן, במאי הפרק "האבן וענף הזית", זועם על התפקיד שייעדו ברשות השידור לבמאי הפרקים: "לא ניתן ב'תקומה' ליוצר להיות מקורי ויצירתי. הוא נלקח כדי להיות איש טכני. לקחו אותו ואמרו לו - תעשה חמישים דקות ותגמור בזמן. זה לא הצריך יצירתיות יתר. התסריט שלי, למשל, לא צולם בכלל עד סופו, אבל לאיש ברשות השידור לא היה אכפת מזה. התסריט שכתבתי עסק בתקשורת, איפה היתה התקשורת בתקופת האינתיפאדה. זה אמור היה להיות הציר המרכזי, אבל זה לא מופיע בסרט כי לא ניתן לי לצלם את זה".
"גדעון דרורי", אומר אחד הבמאים, "אמר בהתחלה שכל במאי יוכל ללכת לפי הקו שלו והסגנון האישי שלו, אבל נסוג מזה כשראה שזה יוצר המון בעיות. זה הביא לכך שהפרקים הראשונים שונים בסגנונם משאר פרקי הסדרה. אין בהם את הטאץ' ההיסטורי, את הקצב ואת האמירה הכביכול אובייקטיבית שמאפיינת את שאר הפרקים". שני הפרקים שעשה תור בן-מיור על מלחמת העצמאות, "מדינה בדרך" ו"מגש הכסף", אכן בולטים בסגנון העריכה החריג שלהם. בן-מיור ניסה לעשות חיבור בין עבר להווה, על-ידי שילוב בין חומרי ארכיון לבין צילומים עדכניים של אותם המקומות, תוך הדגשת התזזיתיות של החיים המודרניים בהם כיום. לא כולם אהבו את התוצאה הזאת, אבל היא עדות להתלבטות המתמדת שליוותה את דרורי בשאלת חופש הפעולה של הבמאים. באפיון הסדרה הוא כתב כי "בכל סרט בסדרה יינתן ביטוי לדמיונו וליצירתיותו של הבמאי. יחד עם זאת, נשווה לפרקי הסדרה חזות אסתטית וצורנית אחידה על-ידי גרפיקה, מוזיקה וקריינות משותפים, וכן על-ידי אפיון משותף של סגנון צילום ועריכה". מבלבל בהחלט. דרורי אומר שלחלק מהבמאים היה קשה להתרגל למסגרת העבודה בסדרה. "אני יכול לומר, עם זאת, שניסינו, במגבלות הז'אנר, לרענן ולחדש. בהשוואה ל''עמוד האש', נתנו לכל במאי להטביע את החותם האישי שלו בתוך האחידות של הסדרה. יש מי שעשה עריכה יותר קליפית, ואחר התמקד בדמויות ועבד באופן יותר אטי".
יכולת ההשפעה של הבמאים, לאור המגבלות שכפתה עליהם הסדרה, התרכזה, בסופו של דבר, בשני כיוונים. הראשון היה בבחירת החומרים הארכיוניים ("הסלקציה היא הקונספציה", אומר אידו סלע), והשני באיתור העדים - הגיבורים המככבים בכל פרק.
רונית וייס-ברקוביץ', במאית "בילאדי בילאדי" מעורר המחלוקת, מעריכה שבסרטה נכנסו רק כחמישה אחוזים מאירועי הטרור שהתרחשו בשנים שבהן עוסק הסרט שלה (1982-1967). "הצבתי לעצמי שני קריטריונים לבחירת האירועים שייכנסו לסדרה. הראשון - אירועים שנחרטו בזיכרון והפכו למעין סמל. השני - אירועים שהיו תולדה של דבר אחד והובילו לדבר אחר. למשל, אוטובוס הדמים בכביש החוף היה מחאה על יוזמת סאדאת, ובעקבותיו התבצע מבצע ליטני, והרצח של הספורטאים במינכן שבעקבותיו היה מבצע 'אביב נעורים'. חיפשתי את החרוזים על השרשרת, את האירועים שיש להם סיבה ותוצאה. נאלצתי לוותר על הרבה דברים. היה, למשל, פיגוע בקריית-שמונה, ברח' יהודה הלוי, שחוליית מחבלים חדרה לבניין מגורים ועשתה שמות ברכוש ובנפש. הכל מתועד בצורה מופלאה, אבל בסוף זה לא נמצא בסרט שלי".
סלע מספר שלצורך בחירת הדמות שתייצג את קרבות הבלימה ברמת-הגולן נפגש עם היסטוריון צבאי לשש פגישות, כל אחת של ארבע שעות. בסרט שלו על מלחמת יום כיפור מופיעות 14 דמויות שנבחרו לאחר לבטים ארוכים. "תהליך בחירת הדמויות היה כאילו שמישהו אמר לי, קח חללית לירח, אבל תכניס אליה רק 14 איש. אבל יש 300 אלף איש שיכולים להיכנס אליה! השם של האדם שבחרתי בסופו של התחקיר היה זה שעליו חשבתי מראש. שמו עלה שוב ושוב כנציג המתאים ביותר לנושא - המג"ד יאיר נפשי. אם הייתי פונה ליואב גלבר, הוא היה שואל: איפה קהלני? אבל לי היה חשוב לרדת כמה שיותר לעומקו של התחקיר ההיסטורי, כדי למצוא מישהו שייצג את מה שחיפשתי - האיש הפשוט, במקרה הזה המפקד הלא בכיר שהיה בחזית, כדי שיספר מה עבר עליו באותן שעות".
בחירות זהירות וצפויות
עורכי הסדרה ובמאיה בחרו בדרך-כלל בחירות זהירות וצפויות למדי, הן מבחינה קולנועית והן מבחינה היסטורית. "תקומה" העזה רק בעניין אחד: היא לקחה על עצמה להשמיע, בפעם הראשונה, קולות שהושתקו או נדחקו בדרך-כלל בסיפורי ההיסטוריה הרגילים. זו היתה ההחלטה שעוררה את הזעם על הסדרה. הגישה המדברת על נקודת המבט של האחר ועל פלורליזם של קולות נתפסה בעיני המבקרים כהתגייסות לטובת הצד השני.
לדעת גלבר, למשל, עמדה פלורליסטית מקומה בסרט עלילתי, המדגיש את חופש היצירה של הבמאי ולא בסרט תיעודי. הוא טוען שהניסיון של הסדרה להיכנס לנקודת מבטו של "האחר" השכיח את נקודת המבט הציונית.
דר: "מה חשבו? שאנחנו עושים סרטי סוכנות וקק"ל מלפני שלושים שנה? מה הם רצו? שנפאר כל מלחמה ונדבר על צדקת דרכנו? הטענה על הביקורתיות של הסדרה היא שטות. מי זה האחר? האחר זה חלק מהמציאות שלנו פה, בין אם זה הערבי הישראלי, בין אם זה טרוריסט. אם לא תפנה אליו מבט, אז איפה אתה? תסתגר בתוך ביתך ותחשוב שהעולם נגדך. אנחנו אמרנו שאנחנו חיים במציאות מורכבת וקשה, ואם לא נפתח
צוהר כדי לשמוע את דעתם, לא נבין איפה אנחנו חיים".
הגישה הפלורליסטית לא התמצתה רק ב"בילאדי בילאדי", אבל המבקרים מימין סירבו להכיר בכך. היא באה לידי ביטוי בפרק שהוקדש ל"ישראל השנייה" של הבמאית לינה צ'פלין, ב"אופסימיסט" של מנחם הדר וגם ב"אתחלתא דגאולה" של תור בן-מיור, שעסק בהתנחלויות ובגוש-אמונים, ואפילו ב"בצל השואה" שהאיר את המפגש הטראומטי של ניצולי השואה עם ילידי הארץ.
במאי הסדרה מאוכזבים מסוג הביקורת שהושמעה על הפרקים ששודרו. וייס-ברקוביץ': "אני שמחה שיש ויכוח, אבל אני לא אוהבת את הצבע שלו. זה ויכוח סטליניסטי. אפילו את המחלוקות וסימני השאלה ש'תקומה' מעלה אנשים רוצים להשתיק. הדיון ש'תקומה' מנסה להעלות הוא, בעיני, חיוני בחברה בריאה שעושה חשבון נפש". לוי זיני, במאי הפרק "הכותל וההר", העוסק ביחסים בין דתיים וחילונים: "הדיבורים על שבירת החוסן הקיומי אכזבו אותי. אני עדיין מופתע עד כמה אנחנו עלים נדים ברוח כציבור, עד כמה אנחנו חושבים שסלע קיומנו ניתן לטלטול בכל שנייה נתונה. הגישה שלי אומרת - אנחנו פה, נקודה. פה שורשי, ואני לא צריך לכך חיזוקים. כך אני חשבתי, אבל מסתבר שאני טועה".
היחיד מבין החתומים על "תקומה" שיצא נגד הגישה הזאת היה פרופ' גלבר. הוא סבור כי ההטיה המאפיינת את הסדרה, על-פי הגדרתו, היתה בלתי נמנעת, משום שלעוסקים בתקשורת יש מלכתחילה הטיה אנטי-ציונית ואנטי-ממסדית.
גדעון דרורי מרגיש שלם עם המוצר שעליו עמל בארבע השנים האחרונות. את הטענות נגד הסדרה, הוא אומר, נכון לבחון בהקשר הרחב של חגיגות החמישים. "היתה ציפייה שנחגוג את חגיגות היובל, וכעת כבר ברור שאנחנו לא חוגגים. מצב הרוח הלאומי אינו במיטבו וממשלת ישראל פישלה בניסיון להרים חגיגות. כשהתחלנו לעבוד על הסדרה אמרתי שאני רוצה לעשות סדרה היסטורית-דוקומנטרית, והיה ברור שתהיינה תוכניות שתציינה את הישגינו בתחומים אחרים - מדע, בידור, תרבות. זה לא קרה. במצב הנוכחי, 'תקומה' נמצאת באיזשהו ואקום, וזה שינה את הציפיות כלפיה. זוהי אכן רק תמונה חלקית".
אולי סוג ההסתכלות שמציעה "תקומה" בא מוקדם מדי?
יכול להיות, אבל אני אומר שבגיל חמישים, כשאני חוגג, אני גם מסתכל בצורה מפוקחת ומבוגרת על עצמי. זה לא גיל עשרים. הבעיה היא, לדעתי, שנשארנו בלי חגיגה, ובגלל זה "תקומה" כל-כך מקוממת.
ענת באלינט היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולתולדות האמנות ועיתונאית
גיליון 14, מאי 1998