פרשת האזנות הסתר של שני עיתוני הצהריים, המתגלגלת בחקירות המשטרה ובתי-המשפט זה יותר משנתיים, העלתה, לראשונה בישראל, הבחנה חסרת תקדים בין מו"ל של עיתון ובין עיתונו. העובדות כשלעצמן ידועות. עופר נמרודי, יו"ר מועצת המנהלים של "מעריב" ועורכו הראשי, נאלץ להיפרד מכס העורך הראשי, ולו רק מן התואר בלבד, בשל כתב האישום שהוגש נגדו באותה פרשה.
הברנז'ה העיתונאית לא היתה מוכנה להשלים עם התופעה שעורך ראשי יוסיף לכהן בתפקידו כאשר הוא עומד למשפט בגין אישום פלילי, אף אם הוא בעליו של אותו עיתון. אני מציין כאן את פרישתו של נמרודי ואיני מתעכב על פרישתו המקבילה של משה ורדי מתפקיד העורך של "ידיעות אחרונות", משום שהנורמה שנקבעה בפרשות אלה יצרה את ההבחנה האמורה דווקא במקרה של נמרודי.
הבחנה זו נגזרה מנורמה של אתיקה עיתונאית; אך בשעה שנקבעה ההבחנה, הגיעה העת לבחון את השאלה, האם המו"ל והעיתון שבבעלותו הם ישות אחת? לכאורה מקובלת על הכל ההנחה הנורמטיבית שעיתון, ככלי תקשורת, אינו יכול להפלות את המו"ל שלו לטובה כאשר מדובר בעסקיו הכלכליים האחרים של המו"ל, שאינם קשורים לעיתון עצמו.
העיתון הכלכלי "גלובס" נוהג באחרונה לציין בדיווחיו על עסקיו של אליעזר פישמן, כי הוא בעל מניות ב"גלובס". ציון העובדה משאיר, לכאורה, בידי הקורא את האפשרות לשפוט אם הדיווח לוקה בהטיה כלשהי לטובתו של פישמן.
הסייג "לכאורה" בא לציין כאן, כי שאלת ה"שקיפות" הכלכלית של כלי התקשורת בישראל מצויה עדיין בתחום האפור. יש עיתונים שהמו"לים שלהם מסתגרים מאחורי חומת הסודיות של חברות פרטיות, ויש גם מו"לים שבגין פעילותם בחברות שמניותיהן נסחרות בבורסה מגלים בעל כורחם רק טפח מפעילותם הכלכלית כמו"לים.
אף שהשאלות הללו אינן מעסיקות את עיתונות הדפוס בינה לבין עצמה, הגיעה העת לבחון אותן בהקשר הכולל של מפת התקשורת בישראל. העיתונות הישראלית, כמוסד של מו"לות תקשורתית, מצאה תמיד ק"ן טעמים להתנגד לכל חידוש תקשורתי, משודר או מודפס. היא נאבקה מולו בכל דרך אפשרית ולבסוף מצאה עצמה נגררת, נשרכת, אחר ההתפתחויות.
אך במיוחד הצטיירה תמיד התפתחותה של התקשורת המשודרת כאיום קיומי על עיתונות הדפוס. מן האיום הזה נגזרה במישרין, כדרך הרטוריקה הנהוגה בישראל, ה"סכנה" הגדולה ביותר לעצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
הטיעונים הללו חזרו ונשנו כל אימת שהממשלה או הכנסת הציעו, או נאלצו בכורח הנסיבות להציע, הרחבה של ענף התקשורת האלקטרונית. עם הקמת הטלוויזיה הישראלית ב-1968, ולפחות בשלוש השנים הראשונות לפעולתה, נשמעה הטענה ששידורי הטלוויזיה יפגעו בתפוצת העיתונים והספרים ("יצמח לנו דור חדש של אנאלפביתים"). בתוך כך גם נטען שרכישה המונית של מקלטי טלוויזיה תגביר את הצריכה הפרטית ותאיץ את האינפלציה (זו היתה גם עמדתו הרשמית של משרד האוצר עד 1968).
בשנת 1983 התפרסם מחקר מאלף מטעם IFRA, המכון הבינלאומי לחקר העיתונות שמרכזו בדרמשטאט שבגרמניה, שניסה לחזות את ההתפתחויות העתידיות ביחסי הגומלין שבין עיתונות הדפוס למדיה האלקטרוניים. במבוא למחקר כתב נשיא המכון דאז, ז'אק סן-קריק: "אין עוד ספק בכך שהמדיה האלקטרוניים – החל בטלוויזיה וכלה בווידיאוטקס - ימלאו תפקיד הולך וגדל בעולם המידע והבידור; עיתוני הדפוס יהיו חייבים במהרה להגדיר מחדש את תפקידיהם בסביבה החדשה, בין שתהיה זו הגדרה של מדיום משלים למדיה האלקטרוניים ובין שתהיה זו הגדרה של מדיום מתחרה. ההגדרה מחדש של תפקידי העיתונות חייבת להיעשות בנחישות ובזהירות, אך מעל לכל עליה להיות מודעת היטב להתפתחויות החדשות הבלתי נמנעות בתחום התקשורת".
כעבור פחות משלוש שנים, במהלך החקיקה של התיקון לחוק הבזק (1986), שבעקבותיו הוקמה הטלוויזיה בכבלים, הופיעה בפני הכנסת משלחת נכבדה מטעם המו"לים של העיתונות היומית בישראל, שהתריעה מפני הסכנה הצפויה לקיומה של העיתונות, אם אמנם תאשר הכנסת שידורי כבלים בישראל.
חברי-הכנסת, שהתרשמו מטיעוני המו"לים, בין אם שוכנעו בהגיונם ובין אם חששו מפני השפעת העיתונות של עתידם הפוליטי, הטילו על כן שורה של מגבלות חסרות היגיון על שידורי הטלוויזיה בכבלים ושכחו את העיקר – ההפרדה בין שירות הכבלים כשירות הולכה ותשתית לבין שירותי התוכן (ערוצי השידור השונים).
בתקופה זו נוצר לראשונה הטשטוש הגדול, המכסה מאז על כל הבחנה בין העיתון (כל עיתון) כמוסד תקשורת ובין האינטרסים הכלכליים של מו"ל, שהוא גם בעליו של אותו עיתון. שאלת קיומה או חדלונה של העיתונות בישראל נקשרה משום-מה במצבו הכלכלי של המו"ל, ומכאן נגזרו ה"פתרונות", שעיצבו במידה רבה את חוקי התקשורת ואת מפת התקשורת בישראל.
המו"לים של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"גלובס", העוסקים ב"שירותי תוכן", נעשו שותפים בחברות ההולכה של הטלוויזיה בכבלים, כאשר השקעותיהם בתחום הזה אינן נבדלות מכל השקעה אחרת מחברת נדל"ן, או בתעשיית המתכת. כך הפכו המו"לים לחלק מקרטל המונע כל תחרות על שירות התוכן (Programmers) בכבלים, תחום שבו היתה עיתונות הדפוס עשויה להשתלב היטב כאחד הספקים של שירותי תוכן, הנובעים מפעילותה כמדיום של תקשורת.
במונחים כלכליים לא ניהלה העיתונות את מלחמתה כמדיום המבקש לעצמו מרחב מחיה "סינרגטי", אלא שימשה מכשיר בידי מו"לים שניהלו מאבקים למען האינטרסים הכלכליים הנבדלים שלהם. הגיונה של כלכלה תחרותית אינו מתיישב עם רעיון "המשק המעורב", שעיקרו סבסוד צולב בין השקעות מוצלחות לבין השקעות כושלות.
לפיכך, הטיעון האומר כי השקעה רווחית של מו"ל בטלוויזיה בכבלים תתמוך בעיתונו הכושל אינו נכון משום בחינה. ההשקעה הרווחית בכבלים תתמוך במו"ל עצמו, אך לא בעיתונו הכושל מבחינה כלכלית. הדרך שהציע, בשעתו, המחקר של IFRA מדברת על העיתון כישות כלכלית בפני עצמה, המנצלת את מאגריה התקשורתיים כדי להגיע למיצוי האפשרויות שמעמידות בפניה התפתחויות התקשורת האלקטרונית. העיתון היחיד המנסה ללכת בדרך זו, אף כי באיחור שעלה לו ביוקר רב, הוא "הארץ", המבקש להציב רגל במסגרת שירותי התוכן של האינטרנט ההולכים ותופסים תאוצה רבה.
עם הקמת הטלוויזיה בכבלים, שהחלה לפעול ב-1990 כרשת הולכה רבת-ערוצים, החמיצה העיתונות הישראלית הזדמנות נדירה להרחיב את פעילותה, ואולי גם את תפוצתה, על-ידי הצעת שירותי וידיאוטקס ושירותי טלטקסט לציבור לפי דרישה. האפשרויות בתחום הזה היו עשויות להביא למקסימום את תפוצת שירותי התוכן של מערכות העיתונים כמאגרי מידע מתחדשים של חדשות ומאמרי רקע, וכמאגרים ארכיוניים שאין להם תחליף.
גם הקמתו המאוחרת של הערוץ השני (המסחרי) לוותה בהתנגדות עזה מצד העיתונות, וליתר דיוק מצד המו"לים, שניהלו מלחמת מאסף, בדרך של שתדלנות והפעלת לחצים המאפיינת גם כיום את פעילותם של גופים כלכליים במשק. לעומת זאת נמנעו רוב העיתונים, כל אחד בשיטתו, מדיון ציבורי פתוח וגלוי בשאלת הקמתו של הערוץ השני, מבנה הבעלות שלו, אופיו העתידי ודרך הפיקוח על שידוריו.
מה שאירע במהלך החקיקה שקדמה להקמת הטלוויזיה בכבלים ולהקמתו של הערוץ השני קורה גם עכשיו, כאשר שני המו"לים של עיתוני הצהריים ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב") מחזיקים בנתחי בעלות נכבדים הן בטלוויזיה בכבלים (ערוצי-זהב ומת"ב) והן כבעלי הזיכיון של הערוץ השני (רשת וטלעד).
הפשרות שנרקחו במהלך החקיקה של חוק הרשות השנייה ובתיקונים שנוספו לו, עוד בטרם החל הערוץ השני בשידוריו הסדירים, היטיבו רק עם המו"לים של העיתונים היותר מבוססים מבחינה כלכלית. כך היה גם בשאלת הבעלות הצולבת, שניסוחה בסעיף 41 לחוק גוזר גזירה שווה לגבי עיתון בלי שום הבחנה בין עיתון "קטן" לבין עיתון "גדול" מבחינת תפוצתו והיקף פעילותו הכלכלית.
כאן חזר ונתאשר הכלל הידוע בישראל שכל אפליה מתקנת מיטיבה עם החזק ואינה מועילה לחלש. הדוגמה האבסורדית היא הסעיף המבטיח מענק פיצויים ל"עיתון יומי ולבית-קולנוע שהכנסותיהם מפרסומות קטנו בשל שידורי פרסומת בטלוויזיה לפי חוק זה". תרגומו המעשי של הסעיף מבטיח מענקי פיצוי למי שהכנסתו פחתה, כביכול, באופן יחסי. ומי הם הנהנים? לא עיתונים שנאבקו על קיומם משום שקהל קוראיהם נצטמק ממילא ולא בתי-קולנוע בפריפריה שבעליהם סגרו ממילא את שעריהם עוד לפני שידורי ערוץ 2, אלא שתי הרשתות הרווחיות הגדולות, החולשות על ענף הקולנוע בישראל – תיאטראות-ישראל וגלובוס-גרופ.
התרחבותה המאוחרת של התקשורת המשודרת בישראל, במסלול נפתל ועקלקל, לא חוללה שינויים בבסיס הטיעונים של המו"לים, או "בעלי העניין" החדשים (גופים עסקיים המחזיקים במניות הכבלים והערוץ השני), שאף הם אימצו את הרטוריקה הידועה בדבר הסכנה הנשקפת לחופש העיתונות ול"איכות השידורים", לנוכח התחרות המוצעת בתחום התקשורת המשודרת.
מי שעדיין נדרש לטיעון הזה מוסיף להתעלם מתהליכים חברתיים וכלכליים ששינו את מפת העיתונות בישראל. יש אמת מידה אחת לבחינת מצבה של העיתונות הישראלית. לא מצב האינוונטר של העיתונים היומיים המסורתיים קובע כאן, אלא מספר קוראי העיתונים בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה. על-פי אמת מידה זו, מעולם לא היה מצב העיתונות בישראל טוב יותר.
תהליך הגידול במספר קוראי העיתונים ביחס לגודל האוכלוסייה עומד ביחס הפוך לצמצום מספרם של העיתונים היומיים. כשישראל מנתה שני מיליון תושבים הופיעו בה 13 עיתונים יומיים בעברית: "הבוקר", "חירות", "למרחב", "דבר", "אומר", "על המשמר", "הצפה", "שערים", "המודיע", "הקול", "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ועוד שמונה עיתונים יומיים לועזיים (ביניהם שניים בשפה הגרמנית).
כיום מונה אוכלוסיית המדינה כמעט שישה מיליון תושבים ומופיעים בה חמישה עיתונים יומיים בעברית: "הארץ", "הצפה", "גלובס", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ושני עיתונים יומיים בשפה הרוסית. ובכן, מה אירע כאן?
העיתונות הישראלית לא פחתה ולא הצטמקה; היא השתנתה מכוח חוק הכלים השלובים. העיתונות המפלגתית, ה"אידיאית", חלפה מן העולם עם תהליך ה"התבגרות" של החברה הישראלית, כמעט לפי חזונו של בן-גוריון, שביקש לחולל את השינוי "ממעמד לעם". קהל הקוראים נדד לעבר העיתונות "העיתונאית", שאינה מגויסת על-ידי מפלגות ועסקנים פוליטיים, עתירי זכויות ככל שיהיו. בינתיים קמו דורות חדשים של קוראי עיתונים, שקרקע צמיחתם התרבותית היתה שונה משל הוריהם. אלה הם קוראי העיתונות היומית המסחרית ואלה הם קוראיה של העיתונות המקומית והעיתונות המגזינית לסוגיה. אלה הם גם צרכניה של התקשורת המשודרת.
מי שמקונן על מצבה של העיתונות ומתעלם מן התהליכים הללו עושה שקר בנפשו, מי שקריאת עיתון היא בחזקת "צורך" עבורו אינו ממיר עיתון בטלוויזיה ולהפך. מספר קוראי העיתונים בישראל יעיד על כך. אך שאלה לעצמה היא אם העיתונות הישראלית אמנם שועה לעצתו של ז'אק סן-קריק, שהציע לעיתוני הדפוס "להגדיר מחדש את תפקידיהם בסביבה החדשה, בין שתהיה זו הגדרה של מדיום משלים למדיה האלקטרוניים ובין שתהיה זו הגדרה של מדיום מתחרה".
איש אינו טוען שאין חשיבות למספר העיתונים היומיים בישראל. הריבוי והגיוון, כמו בשידור, חשובים וחיוניים בעיתונות הדפוס; הפלורליזם נועד להבטיח זרימה חופשית של מידע וביטוי חופשי של מגוון דעות ועמדות. העיתונות המפלגתית המגויסת לא מילאה בדיוק את התפקיד הזה, שהרי אחרת לא היתה ננטשת על-ידי קוראיה.
מאז קום המדינה היו רק שני עיתונים יומיים, מסחריים ובלתי תלויים, שלא הצליחו להתקיים: "חדשות" ו"טלגרף". כשלונם של העיתונים הללו הוא נושא למחקר, שמסקנותיו יהיו בלא ספק מועילות לענף המו"לות העיתונאית. מכל מקום, לא התקשורת המשודרת גרמה לסגירתם של עיתונים אלה. זה בדיוק טבעה של עיתונות חופשית, הנתונה לחסדי קוראיה. איש לא גילה עדיין את נוסחת הקסם להוצאת עיתון חופשי ובלתי תלוי, שאינו מתקיים מהכנסותיו.
אלי ניסן הוא יועץ לארגוני שידור
גיליון 11, אוקטובר 1997