מה משותף ליואל מרקוס, שבפניו חשף אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות, לאמנון אברמוביץ' ולערוץ הכנסת החדש, ערוץ 99? בשלושת המקרים, כברבים אחרים לפני כן, המקור בוחר מי יסקר אותו, למי יתראיין ומה יהיה הערוץ שבאמצעותו יעביר את המסרים שלו לציבור. הבחירה אינה מקרית. המקור בוחר במיטב, בעיתונאי או בערוץ המקצועי והאמין ביותר, מתוך הנחה שמי שמעריך את הערוץ יאמין גם למסרים הנישאים בו.
דבריו של דן לנדאו, ראש לשכתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ומי שעמד בראש צוות הקמת ערוץ הכנסת (ענת באלינט, "מצלמה לכל ח"כ", "הארץ", 2.5.2004), מסגירים חלקית את שיקולי הבחירה: "אנחנו לא רוצים 'פרבדה' ולא מוצר של יחסי-ציבור, אלא דווקא ערוץ עם אתיקה עיתונאית ועם עיתונאים בעלי שם, שגם אם אומר להם 'תעשו כך וכך' הם יראו לי אצבע משולשת" (הדגשה שלי; ד"כ).
הראיון בן שבע הדקות של אמנון אברמוביץ' עם גלעד שרון, ששודר בסוף חודש אפריל בערוץ 2, עורר סימני שאלה לא מעטים. לשאלתו של מנחה היומן, אהרן ברנע, אם הוא מאמין לדברי המרואיין, הסתפק העיתונאי רב המוניטין בהערה לאקונית טיפוסית: המנהל, שלום קיטל, מטיל עלינו משימות רבות. להאמין לדברי המרואיין אינה אחת המשימות האלה. לתמליל הראיון שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" יומיים לאחר שידורו ב-25.4.2004 נוספה הערה שאמרה: "אנשי ערוץ 2 טוענים בתוקף שלא היו כל סיכומים מוקדמים לגבי הראיון". הערה זו היתה חיונית, כנראה, משום שאותה שאלה שבה והתעוררה, ולא במקרה, הן בקרב הקהילה העיתונאית והן בקרב צופים רבים: מה קרה לאמנון אברמוביץ'? כך או אחרת, דבר אחד אינו שנוי במחלוקת: מערכת החדשות בערוץ 2 זכתה בראיון בלעדי עם גלעד שרון ואף שכתב לענייני משפט ו/או כתב לענייני משטרה, הממונים על סיקור הנושא, אמורים היו לכאורה לקיים את הראיון, בכל זאת הוא הוטל משום מה על הפרשן היוקרתי.
איור: עירית אדר
▪ ▪ ▪
בחזרה לערוץ הכנסת. נטייתם של מקורות להעדיף ולהסתייע בערוצים ובעיתונאים אמינים עשויה להסביר מדוע נטשו המחוקקים הישראלים את ערוץ הטלוויזיה 33 והעדיפו עליו את ערוץ 2. לכאורה, הכנסת היתה צריכה להסתייע בערוץ הוותיק והלא מסחרי, שהוא מעמודי התווך של השידור הציבורי. מאחר ובמשך השנים נשחקו הנורמות העיתונאיות ברשות השידור, הרי שכל ערוץ טלוויזיה וכל שדר מטעמה, ככל שיהיה ממושמע וקשוב למאוויי הפוליטיקאים, הרי הוא מאבד מאמינותו בעיני הציבור. במלים אחרות, המקורות, ואיתם גם חלק מהציבור, רוחשים הערכה מוגבלת בלבד לעיתונאים ממושמעים. הם יעילים לצרכים שוטפים משום שבאמצעותם מבטיחים המקורות שמסריהם יגיעו לציבור. אך בשעת משבר, כאשר המקור מצוי במצוקה אמיתית, הוא נזקק לעיתונאי אמין שאינו חשוד בהטיה כלפיו.
מודעות העיתונאי האמין לתלות המקור בו, בעיקר ברגעים אלה, עשויה לחזק את כושר המיקוח שלו מול המקור ולחלץ ממנו מידע במחיר זול יותר. אלא שהחשש מפני תחרות מצמצם את כושר המיקוח ואת יכולתו של העיתונאי למצות את הנכס היקר העומד לרשותו - אמינותו. גרוע מזה, במצב של תחרות, עלול העיתונאי לרדת מנכסיו אם אינו מודע כראוי לערכם בעיני המקור.
באמצע חודש מאי 2004 התפרסם מינוי חדש ברשות השידור: כתב התקשורת של "ידיעות אחרונות", ערן הדס, מונה למנהל לוח השידורים של ערוץ 1. במלים אחרות, הדס ניהל מו"מ על המינוי ברשות השידור במקביל לסיקור שוטף שלה. אין צורך ברגישות לאתיקה עיתונאית כדי לחוש בסרחון. גם כאשר יודעים שהמינוי בוטל בהוראת בית הדין לעבודה ושהנושא יטופל גם בועדת האתיקה של מועצת העיתונות. התופעה שכתבים חוצים גבול ומשתלבים בארגון שסיקרו אינה חדשה, ומשום מה גם לא מטרידה את האחראים על האתיקה העיתונאית. אלא שלמקרה הזה יש השלכות נוספות על תחומי סיקור אחרים.
סיקור תחום התקשורת, והכתבים העוסקים בכך, אינם נמצאים בפסגת ההייררכיה העיתונאית. דווקא משום כך חשופים כתבי התקשורת לפיתויים נרמזים, במיוחד כאלה שמתייחסים למוביליות בקריירה שלהם. אולי משום כך, המינוי של הדס לא הטריד במיוחד את האחראים על האתיקה העיתונאית.
ככל שהספקתי להתנסות, אפשר להבחין בין שני סוגים של כתבים המסקרים את התקשורת: כתב המסקר את התחום על היבטיו המגוונים ומקיים מערכת יחסים מסועפת עם מקורות מגוונים ו"כתבי קומוניקטים", הניזונים בעיקר מהודעות דובר ואינם טורחים במיוחד לעקוב אחרי תהליכים מורכבים ברשות השידור. ערן הדס נמנה עם הסוג האחרון. חלק ניכר מידיעותיו על רשות השידור נשענו על הודעות-מטעם של הנהלת הרשות, בכתב ובעל-פה, נוסח "לוח משדרים חדש בערוץ 1". יתר על כן, הדס יצר מערכת חליפין כמעט גלויה עם מקורותיו בהנהלת רשות השידור ועל נאמנות זו זכה למינוי כחבר בוועדה פנימית שבחרה את השיר לאירוויזיון. כל זה התרחש בהשלמה גמורה של מעסיקיו, שלא טרחו אפילו לתהות אם אין כאן ניגודי אינטרסים: כיצד יכול כתב לסקר גוף שהוא עצמו משתתף באחד הגופים שלו?! האחריות המיניסטריאלית על המעידה האתית הזו רובצת לא פחות מאשר על עורך העיתון.
מעבר לאופן הלקוי של מינוי הדס לתפקידו ברשות השידור, ללא הגדרת תפקיד וללא מכרז, יש במקרה זה כדי להשחית את מידות העיתונאים. לכאורה החיל מנכ"ל הרשות את שיטת החליפין גם על הכתבים המסקרים אותו. אך יש בו מסר ברור לעמיתיו של הדס, או כדבריו הציוריים והמוקלטים של מנכ"ל הרשות בשיחה עם הכתבת המודחת, אורלי וילנאי-פדרבוש: "את צריכה להחליט אם את אוכלת את הענבים בכרם הזה, או אם את הולכת מכות עם הנוטר, כי אם תלכי מכות עם הנוטר את תפסידי - כי אנחנו יותר חזקים ממך. מערכת יחסים היא כמו פורצלן, ואת סדקת את הפורצלן הזה ואותו אי-אפשר לתקן". כרגיל, כל שיטה מצליחה סופה להתפשט, ונוטרים נוספים עשויים לחלק ענבים לכתבים לפי טיב הסיקור.
חרף הביקורת על התנהגותו של מנכ"ל רשות השידור, תודה גדולה חבים ליוסף בראל על שהוא מחצין, ללא כחל ושרק, הלכות קלוקלות של עיתונאות. אולי בזכות חשיפתן יהיה קשה להבא להתעלם מהן ולא לנכש אותן מן הפרקטיקה העיתונאית. מינויו של ערן הדס ברשות השידור הוא כתם באתיקה העיתונאית שדבק במעסיקיו ב"ידיעות אחרונות", גם לאחר שסוכל. האחריות העיקרית מוטלת על העורכים וקברניטי התקשורת, אשר חייבים לשים קץ לחליפין האסורים המתנהלים, בסתר או בגלוי, בין הכתבים לבין מקורותיהם.
פרופ' דן כספי הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון
הדס: עולם תקשורתי מורכב / שחר אבירי
"לדן כספי ולי יש מטרה משותפת", כותב ערן הדס בתגובה, "עולם אוטופי ומושלם, שבו עיתונאי המסקר את תחום המדיה משעה את עצמו לתקופת צינון ממושכת, שתכליתה פסק זמן ניכר בין קדנציית הכתיבה ותפקידו החדש. בעולם האוטופי, העיתונאי פורש, יושב כמה חודשים בבית, לא מקבל משכורת, ולא מתפרנס.
"כספי נזעק לדבר על התנהגות לא נאותה רק מפני שהוא איננו מוכן לקבל עידן תקשורתי מורכב מזה שהורגל לו בעבר, עידן שבו יש לעובד מתחום המדיה יכולות מקצועיות רבגוניות החוצות את ההפרדה הדיכוטומית המקובלת. במלים אחרות: לו רק הייתי צריך להשעות את עצמי לאחר כל הצעת עבודה מערוצי הטלוויזיה. להצעה האחרונה, אגב, החלטתי לא לסרב.
"מה אמור לעשות איש מקצוע שהתמחותו טלוויזיה, המבקש לקחת פסק זמן מכתיבה עיתונאית? לפי כספי, שיילך לעבוד במפעל לצינורות אלומיניום, או במלצרות. טלוויזיה? זו התנהגות לא נאותה. כספי בחר לא להיצמד לעובדות שאפשר להוכיח: בדיקה רצינית, שיטתית ומעמיקה בארכיונים - לא חיפוף מגמתי שמושפע מהתרשמות חווייתית - תוכיח שסיקור תחום הטלוויזיה ב"ידיעות אחרונות" היה בשנים האחרונות נטול פניות, מאוזן ולא פעם נוקב, גם כלפי ערוץ 1: מי תקף בחריפות את מנכ"ל רשות־השידור על מחדלי המסך? מי העניק ווליום בולט לפרשת ירון אנוש ולפרשת אורלי וילנאי שהודחו על־ידי ההנהלה? מי שטח פעמים מספר את טענות היוצרים נגד רוממה? מי פנה לדן מרגלית בבקשה לפתוח פה על מעסיקיו בשלושה עמודים של יום שישי? מי כינה את רוממה "טיטאניק טלוויזיוני"? אם כספי יבדוק, הוא יגלה שהכתיבה היתה (ברוב המקרים) לגופו של עניין ולא לגופם של אנשים, תוך חתירה לאמינות גבוהה, שנבנתה במשך 16 שנות כתיבה. צר לי שסוג כזה של עיתונות גורם לדן כספי מבוכה".
מ"ידיעות אחרונות" לא הגיעה תגובה עד סגירת הגיליון.
להלן מבחר ציטוטים מתוך כתבותיו של ערן הדס על רשות־השידור (התפרסמו במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"). הדס טוען כי הוא סלקטיבי:
▪ 23.8.2002: "שימו לב לערוץ 1 של השנה הקרובה. עם כל מה שאומרים על יוסף בראל, הוא המנכ"ל הראשון ברוממה מאז מוטי קירשנבאום שמדבר בשפה טלוויזיונית מקובלת... תחזית: לראשונה זה שנים, (הערוץ הראשון) בדרך למעלה".
▪ 1.11.2002: "רוממה, מכל מקום, מרגישה חיה ותוססת כפי שלא היתה מזמן. הפלטפורמה איתנה מתמיד".
▪ 3.1.2003: "בעוד הסחף של כתבי 'מבט' בכיוון ערוץ 10 נמשך, והזעם בחטיבת החדשות כלפי ההנהלה גובר עקב הנטישה ההמונית, ממשיך ערוץ 1 להראות סימנים יפים של עשייה בכיוון הנכון... ההישגים ניכרים עדיין רק במנות קטנות ונדחקים לשוליים לטובת הדיון הבלתי הפוסק בלחצים ובהשפעות הפוליטיות על הנהלת הרשות ו'מבט'".
▪ 7.3.2003, על עזיבת אמנון אברמוביץ' את ערוץ 1: "העזיבה אינה אידיאולוגית כפי שהצטייר השבוע. על–פי מקורבים, לטענה כאילו הפרשן עזב את ערוץ 1 בשל לחצים מגבוה, ובגלל שדרשו ממנו למתן את דעותיו השמאלניות, אין כל שחר. בעזיבה שלו השבוע לא הונף כל דגל של מחאה".
▪ 16.5.2003: "משהו טוב קורה בערוץ 1", "ההתפוגגות המוחלטת של ערוץ 10 הותירה את הזירה הטלוויזיונית כולה לשני הערוצים הגדולים, אלא שבניגוד לעידן הקדום שבו היה כאן רק ערוץ 2, לאחרונה נרשם מומנטום ברור, מפתיע בעקביות שלו, לטובת ערוץ 1".
▪ 9.1.2004, על מכתב שכתב החשב שמונה לרשות השידור לאליקים רובינשטיין: "זו היתה איגרת מפורטת ומנומקת מאין כמוה, שכל שורה במכתב הזה זועקת פירוש אחד: תעיפו את יוסף בראל... לאוצר התברר שמשכורות דצמבר שולמו לכל עובדי הרשות, בחשבון דווקא יש יתרה ו–93 מיליוני שקלים שג'ונה ראה כגירעון, הפכו לכתב ההדחה המביש שלו".
שחר אבירי הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית
גיליון 51, יולי 2004