בשבוע הבא יחלק הבלוגר והיזם ג'ייסון קלקניס MacBook Air לאחד מגולשיו הנאמנים. מה צריך לעשות כדי לזכות במחשב נייד ששוויו כ-2,000 דולר? לא הרבה, רק לסייע לקלקניס לטפס מהמקום החמישי אל ראש טבלת המשתמשים של טוויטר, השירות המקוון הכי מדובר באינטרנט.

האתר בן השנתיים הוא עוד לבנה בחומת הגרפומניה המתגבהת ברשת. זה התחיל בפורומים, עבר לבלוגים, וכעת הגיע תור הזהב של המיקרו-בלוגינג (Micro-Blogging) שמובילים טוויטר והמתחרים הרבים שקמו לו. כבר אין צורך להתחייב לפוסטים ארוכים או מנומקים. מספיקים 140 תווים כדי שכולם יוכלו לדווח לכולם מה הם עושים בכל רגע נתון. כמו שכתוב בעמוד הבית: "אוכל מרק? מחקרים מגלים שאמך רוצה לדעת".

האבחנה הצינית משהו של מקימיו קובעת כי "טוויטר הוא תרופת הנגד לבעיית היצף המידע", וההתלהבות מרקיעה שחקים: במגזין Wired מתייחסים לטוויטר כמעין חוש שביעי שנוסף להומו-דיגיטלוס, והסופר והעיתונאי המכובד ניקולס קאר משווה אותו להמצאת טלגרף. הסופר והמרצה הווארד ריינגולד, שהודה בהתמכרות ליישום, מסביר את מעלותיו החברתיות: הוא נגיש, הוא מיידי, הוא מגוון והוא שיתופי. הקלדת המלה twitter במנוע חיפוש הבלוגים טכנוראטי מגלה עשרות אלפי אזכורים חדשים בכל יום, והעובדה שמיקום בראש פירמידת המטווטרים שווה 2,000 דולר רק ממחישה את הטירוף.

מרגישים את הרעידות לפני כולם

בשבועות האחרונים נראה שהאתר עובר תפנית מעניינת ומתפתח לכדי כלי מרכזי בז'אנר "העיתונות האזרחית", שזוכה לחיבוק מצד כלי תקשורת ותיקים כדוגמת רויטרס (עם you-witness-news) או CNN (עם i-report). העיתונאים - שמרותקים מרצון ל"חללים הפתוחים" הדחוסים שהקצו להם המעבידים ולא צריכים יותר ממקלדת כדי לשמור על קשר עם מקורות - יכולים להפיק לא מעט תועלת מתאוות ההתעדכנות והזמינות של הגולשים.

ברעידת האדמה שאירעה בחודש שעבר בבריטניה היה זה סטודנט הולנדי בשם מיכאל ואן-פופל, מפעיל הטוויטר BreakingNewsOn, שדיווח על כך לראשונה. ה-BBC פיגר בשעה. המהומות שפרצו בקניה לפני כמה שבועות זכו לסיקור מתמשך בטוויטר, וגם דבר הירצחה של ראש ממשלת פקיסטן, בנזיר בוטו, התפשט בעולם בתוך דקות הודות לאתר. בשריפות הענק שהיו בקליפורניה לפני כמה חודשים היו אלו הגולשים שדיווחו לעולם על המתרחש, באמצעות טוויטר. על אלו נוספו סקופים כלכליים, טכנולוגיים או כאלה הלקוחים מעולם הספורט והבידור.

גם עיתונאים מטווטרים

בטור שפירסם לאחרונה ב"גרדיאן" הילל העיתונאי ג'ף ג'ארוויס את כוחו של המדיום הזריז, לאו דווקא בזכות הסקופים, אלא בזכות קלות התנועה שהוא מציע. לא עוד "כל החדשות שראויות לדפוס"; מספיק "כל החדשות". ל-BBC ולאל-ג'זירה יש טוויטר משלהם, וכך גם לעיתונאים עצמאיים. עיתונאים המסקרים את מערכת הבחירות בארצות-הברית מטעם גופי תקשורת כמו AFP, Time, The Atlantic, Slate מחזיקים ערוץ טוויטר פעיל להפליא, שכמה מהעדכונים שמתפרסמים בו הופכים אחר-כך לכתבות.

ייתכן שלא רחוק היום שבו סצינות קולנועיות כדוגמת זו המתוארת בסרט "כל אנשי הנשיא", שבה שני עיתונאים עשויים ללא חת פוגשים ב"גרון עמוק" בחניון תת-קרקעי אפלולי, יוסבו לפגישה של אוואטרים בעולם הווירטואלי Second Life. אבל עד אז טוויטר, המאפשר עדכון והתעדכנות בטלפון הסלולרי (ומכאן מגבלת התווים), הוא מקור חשוב עבור עיתונאים שהעולם הוא שולחן העבודה שלהם.