"בחורף האחרון לא ירדו בדרום הרבה גשמים, אבל זה לא הפריע לפרחים בנגב. הם הרגישו שהאביב באמת הגיע ופרצו בשלל צבעים. לימור ונטורה, בת 22 מבאר-שבע, ניצלה יום אביבי ויצאה לפארק אשכול שליד אופקים. לכבוד החג היא הסכימה להיעתר להפצרותיו של צלמנו, כדי להראות לכולם שאין אביב כמו זה שבדרום".
היכן נכתבו הדברים? לא בעלון מועצת אופקים וגם לא בחוברת לילדים של החברה להגנת הטבע. נערת הפרחים לימור ונטורה הופיעה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" לפני פסח האחרון. הייתכן שהצלם מאיר אזולאי מצא את האובייקט שלו בפארק אשכול במקרה? אולי. במקרה לגמרי נפתח ארבעה ימים אחר-כך בפארק אשכול פסטיבל אירועים ומופעים תחת הכותרת "ירוק בנגב". השבועון "כל הנגב" מבית "ידיעות תקשורת" היה מנותני החסות לפסטיבל.
האם היה צלם "מעריב" מביא תמונה דומה מפארק אשכול? בשום אופן לא. באותם ימים שלפני פסח היו עמודי "מעריב" מגויסים לקידומם של הפסטיבלים שנערכו בחסות "מעריב", ולא נותר בהם מקום לסיקור אירועים שהתקיימו בחסות העיתון המתחרה. הזמר אריאל זילבר, למשל, זכה שתמונתו תופיע ב"מעריב" פעמיים באותו יום: פעם אחת בעמודי החדשות, עם כיתוב המבשר על הופעתו בפסטיבל משגב אחרי היעדרות ממושכת מהבמה, בלי ציון שמותיהם של מחבר הכיתוב ושל הצלם (אולי היחצ"ן של הזמר עשה זאת?); ובפעם השנייה במוסף התיירות של "מעריב", במסגרת ידיעה גדולה על פסטיבל משגב. גם הפסטיבל לפיסול באבן במעלות-תרשיחא ופסטיבל עין-גב זכו לתמונות פרומו באותו עמוד. שלושת הפסטיבלים התקיימו בחסות "מעריב", אבל עובדה זו לא צוינה בידיעות ובכתבות שפירסם עליהם העיתון.
בעמודי התיירות שערך עמי אטינגר ב"מעריב" הופיעה כרוניקה של כ-40 אפשרויות בילוי בחופשת הפסח, מטיול בטרקטור במשק החי של קיבוץ נחשולים ועד הפנינג בחוות התנינים בבקעה. אירועי "ירוק בנגב" שבחסות המקומון "כל הנגב" נעדרו, משום מה, מהרשימה.
הקשר התדמיתי
כל העיתונים בארץ מעורבים במידה זו או אחרת במתן חסויות לאירועים שיש להם גם פן מסחרי. בדרך-כלל, המשמעות של מתן חסות היא שהעיתון מקבל את רוב תקציב הפרסום של האירוע או את כולו, ובתמורה הוא מעניק מספר רב יותר של מודעות מכפי שאפשר היה לקבל תמורת אותו הסכום. באירועים יוקרתיים כמו פסטיבל עכו, למשל, עשוי העיתון להקצות למארגנים שטח מודעות בלי לקבל כל תשלום; ייתכן אפילו שישלם סכומים נכבדים ליזמים בעבור הזכות להעניק חסות. בתמורה, יזכה בכך שהלוגו שלו יתנוסס באתר האירוע, ובדרך-כלל גם יוצב בכניסה דוכן להחתמת מנויים לעיתון. לפעמים כוללת העסקה הנחה לרוכשי כרטיסים לאירוע שהם קוראי העיתון.
המטרה העיקרית של העיתון בהענקת החסות, מלבד האפשרות לצוד מנויים חדשים, היא יצירת קשר תדמיתי בינו לבין האירוע. כרזה של "ידיעות אחרונות" בפסטיבל הרוק בצמח מסייעת לביסוס מעמדו בקרב בני הנוער המגיעים להופעה. "הארץ" פונה לאליטה, ולכן חשוב לו לזכות בחסות על הפסטיבל למוסיקה קאמרית בכפר בלום. בקונגרסים מיוחדים לעורכי-דין או לרואי-חשבון הוא נאבק עם "גלובס" על פריסת החסות. "ידיעות אחרונות" מעניק לרוב את חסותו רק לאירועים גדולים. "מעריב" פורס את חסותו בשנים האחרונות בנדיבות על כל מה שזז: תחרות קפיצות ראווה על סוסים בקיבוץ מלכייה, מופע מחול של "קול ודממה" או פסטיבל הג'אז באילת.
לאחר שהעיתון נתן חסות ושילם תמורתה בשטח מודעות או בכסף ממש, האינטרס שלו - ושל המארגנים - הוא למשוך לאירוע קהל רב ככל האפשר. תמונה ו/או כתבה בעיתון לפני פתיחת המופע יתרמו, כמובן, להשגת המטרה. לפני חתימה על חוזה חסות לאירוע גדול, פסטיבל הקולנוע בירושלים למשל, מתכנסת ישיבה שבה משתתפים מנהל הפסטיבל, מנהל העיתון ונציג בכיר של מערכת העיתון (כמו עורך התרבות, ולעתים אף עורך העיתון). העורך מתבקש לומר מה היקף הסיקור שהוא מבטיח לפסטיבל; הבירור הזה מגיע עד דרגת פירוט של מספר הכתבות ומיקומן. לעתים, עשוי העיתון להוציא לאור מוסף מיוחד לפסטיבל. בתום המשא ומתן יהיו כל משתתפיו שבעי רצון: מנהל הפסטיבל קיבל הבטחה לעמוד שער. מנהל העיתון קיבל כרטיסי כניסה לכל עובדיו. גם העורך מרוצה, מכיוון שבמסגרת העסקה קיבל ראיון בלעדי עם כוכב קולנוע.
מי שיוצאים נפסדים מעסקות כאלה הם מארגניהם של אירועי תרבות אחרים, העלולים להידחק אל מחוץ לדפי העיתון בגלל מחויבותו של זה לאירוע החסות. בעקיפין נפגעים גם הקוראים, שנמנע מהם סיקור הולם של מופעים אחרים. פגישות המשא ומתן הללו, העומדות בניגוד לעיקרון האתי הבסיסי הקובע שיש להפריד בין שיקולים מערכתיים לשיקולים עסקיים בכלי התקשורת, הן הרגל רווח, הן במקומונים והן בעיתונים הגדולים.
קדחת החסויות
לקדחת החסויות יש שלושה שיאים בשנה: סוכות, פסח והחופש הגדול. בחג הסוכות האחרון העניק "ידיעות אחרונות" חסות לפסטיבל עכו. קוראים שהביאו עמם את מודעת הפסטיבל, שפורסמה מעל דפי העיתון, קיבלו הנחה ברכישת כרטיסים. הפסטיבל זכה לכפולת עמודים במוסף "24 שעות". "מעריב" לא יכול היה להתעלם מאירוע בסדר גודל כזה, אבל לעומת זאת לא חש מחויב להקדיש לו שני עמודים. הפסטיבל נכלל ב"רשימת אירועים חיוניים לשבעת הימים הקרובים", שמפרסם דרור פויר במוסף התרבות מדי שבת. שלושה מתוך ארבעת האירועים האחרים שנזכרו שם היו בחסות "מעריב": פסטיבל הסרטים בחיפה, התערוכה "שבעה אמנים" במוזיאון ארץ-ישראל ותחרות זמרה ע"ש ליאונרד ברנשטיין. אי אפשר להאשים את פויר בהבלטת אירועים בחסות עיתונו, מהטעם הפשוט שכמעט לא היה אירוע תרבות משמעותי באותו חג שלא היה בחסות "מעריב".
ב"מדריך לסוכות" שפורסם ב"מעריב" לפני החג פורטו על פני שני עמודים תריסר אירועים שנערכו בחסותו: מחג היין בראשון-לציון ועד תערוכת יידישקייט בבנייני האומה בירושלים. במדריך לא הוזכרו אירועים בסדר גודל דומה, שלא זכו בחסותו של "מעריב": למשל, אירועי המוסיקה הקלאסית בעין-חמד ובבית-גוברין, או "חפשו את המטמון" בעמק האלה.
איור: רקפת כנען
האחראי על תחום החסויות ב"מעריב" הוא איקי שובל. מדי פעם מופיע שובל בדסק החדשות של העיתון, עם תמונה וכיתוב אוהד. התמונה עשויה להיות פרומו למופע או לסרט, ש"מעריב" או "מעריב לנוער" הסכימו עם מפיציו על מתן הנחה לקוראים שירכשו לו כרטיס. עורך בדסק: "התמונה ששובל מוסר חייבת להיכנס. היא תקבל עדיפות על פני תמונות או ידיעות שיש להן משקל גדול יותר מבחינה עיתונאית. קורה לא פעם שעורך בדסק מתקומם ולא רוצה להכניס את התמונה, כי היא לא מעניינת. אומרים לו: אתה חייב".
בראשית נובמבר פניתי לאיקי שובל טלפונית והצגתי את עצמי כמפיק של מופע אמנים, שיתקיים כביכול בפארק תמנע בט"ו בשבט. לאחר ששובל הביע נכונות כללית להעניק את חסות "מעריב" למופע, אמרתי שמעבר למודעות, חשוב לי שיופיעו גם כתבות על האירוע.
שובל: "ברגע שאני לוקח את החסות, זה ברור ש'מעריב' יטפל בזה גם בצורה מערכתית, ובצורה מכובדת".
לאיזה חלק בעיתון אתה יכול לדאוג שזה ייכנס?
"אין לי בעיה להכניס את זה לכל חלק. זה יכול להיות בתרבות, אני יכול להכניס את זה לחדשות, אני יכול לשלוח צלם".
כעבור יומיים טילפנתי שוב:
אני רוצה לוודא: בהנחה שנגיע לסיכום, הסיקור המערכתי זו התחייבות?
שובל: "תראה, אם אתה חושב שכל יום 'מעריב' ישב ויכתוב על הפסטיבל הזה, אז זה לא יהיה. אבל בהחלט ניקח את זה בחשבון ואנחנו ניתן מה שאנחנו רק יכולים, אם יש גם חומר מה לכתוב על זה. אני אוכל להבטיח שאכן אנחנו נתייחס לזה".
הצגתי את עצמי באותו אופן בפני פאני זרביב, האחראית על החסויות ב"ידיעות אחרונות", ושאלתי אם יש אפשרות לקבל תמיכה מערכתית לאירוע.
זרביב: "לא, לא ממני. לא במסגרת החסויות. אם האירוע מעניין אז יכתבו על זה, אם הוא לא מעניין אז לא יכתבו על זה. יש הפרדה מוחלטת בין מערכת לשיווק אצלנו".
קיץ של פסטיבלים
בקיץ האחרון נתן "מעריב" חסות לפסטיבל הג'אז באילת, "ידיעות אחרונות" פרס חסות על מופעי חג האהבה בצמח, ו"הארץ" העניק את חסותו לפסטיבל כפר בלום. שלושת העיתונים סיקרו את שלושת האירועים. מבדיקת הדברים שנכתבו עולה, שמבקרי המוסיקה בכל עיתון אינם מושפעים מעניין החסות. לא נמצא מתאם בין דברי שבח או ביקורת שהם כותבים לבין העובדה שנותן החסות הוא עיתון הבית או העיתון המתחרה. ואולם כמות הידיעות, התמונות והסופרלטיבים שניפקו כתבי השטח על כל אירוע היתה גבוהה יותר בעיתון שהעניק את החסות.
יהודית זילברשטיין, כתבת "מעריב" באילת, מילאה לפני פסטיבל הג'אז עמוד שלם במשפטים בנוסח: "זה יהיה הפסטיבל הגדול מכולם, מבטיחים המארגנים... הפסטיבל נחשב כבר היום לפרויקט בינלאומי ויוקרתי בקרב חובבי ג'אז בעולם... הפסטיבל התחיל כגימיק ב-1987, ועכשיו זה כבר אירוע מרהיב והומה אדם".
יואב בירנברג, כתב לענייני תרבות ובידור ב"ידיעות אחרונות", קבע במוסף "24 שעות" ש"ליל אהבה בצמח שיתקיים מחר ומחרתיים הוא פסטיבל הרוק הישראלי הגדול ביותר". חלק נכבד מהכתבה הוקדש, באורח לא שגרתי, למידע על מחירי המופעים, אפשרויות הלינה באזור, מועדי הנסיעה של האוטובוסים והסעות מיוחדות.
עורך ב"מעריב": "כאשר יש אירוע בחסות העיתון, טורחים להבהיר את זה לכתב. מעולם לא היתה התנגדות או התקוממות של הכתבים".
יהודית זילברשטיין: "אין קשר בין הנושא המסחרי לסיקור העיתונאי, שנעשה לגופו של עניין. ככתבת שטח אני יודעת בדיוק מה שווה סיקור ומה לא שווה סיקור. אם 'ידיעות אחרונות' נותן חסות אני מסקרת גם. הסיקור של פסטיבל הג'אז היה חדשותי פרופר, בלי שום קשר לחסות. זה אירוע גדול באילת וחשוב גם מבחינה מוסיקלית בארץ".
במסגרת הדברים שפירסמת היה גם כיתוב לתמונה: "ההכנות לפסטיבל הג'אז שיתקיים בשבוע הבא באילת – בעיצומן". בתמונה נראו בחור ובחורה עומדים במים ולופתים סקסופון. זו היתה יוזמה שלך?
"מה לעשות, גם אני לפעמים חושבת שלא תמיד צריך את הבחורה עם הסקסופון, אבל זה סקסי יותר, אז כנראה העורך ככה רוצה. אני לא אומרת לצלם 'תצלם בחורה או בחור', אני אומרת 'תצלם את ההכנות'. הוא מצלם סרט שלם ושולח למערכת, והמערכת בסופו של דבר מחליטה. עמוד אחורי בלי בחורה הרי לא יכול ללכת...".
יואב בירנברג: "ברוב המקרים אף אחד לא אומר לי אם האירוע הוא בחסות 'ידיעות אחרונות'. לפעמים אני יודע, אבל בוא נגיד שזה ממש לא מרכיב משמעותי ולא אמור להשפיע, לפחות לא מבחינתי. יכול להיות שמבחינת העורכים זה כן".
עורך "מעריב" יעקב ארז, בתשובה לשאלה אם העיתון מעניק, בטיפולו המערכתי, משקל רב יותר לאירועים שבחסותו: "זה תלוי בנושא. יש אירועים ש'מעריב' נותן להם חסות, ושאני - כלומר המערכת - יודעים על החסות ושותפים לנושא החסות. יש הרבה חסויות שיש להן היבטים ציבוריים".
כגון?
"כגון כנס מחול בכרמיאל, כגון תערוכת הייטק שבה היו חידושים. אני לא יכול לתת לך תשובה כוללנית כמדיניות של עיתון. מה שאומר איקי שובל, שעובד במחלקת המודעות, לא מחייב אותי בשום דבר".
מטעם "ידיעות אחרונות" נמסרה התגובה הבאה: "ככלל, אין העיתון מנחה את העורכים והכתבים להתייחסות מיוחדת לאירועים שמחלקת השיווק נותנת להם חסות. ייתכן מצב שבו ההחלטה על החסות אינה באה בהכרח משיקולים שיווקיים אלא בשל חשיבות הנושא, ולפיכך ייזום העיתון התייחסות מערכתית לאירוע".
זה לא רק ספורט
ההשקעה הכספית והמערכתית של העיתונים במתן חסות לאירוע קטנה מאוד לעומת ההשקעה באירועים שמפיקים העיתונים עצמם. בגיליון הקודם של "העין השביעית" הזכיר יונתן טיקוצ'ינסקי בכתבתו את תחרויות מלכת היופי ונערת השנה, המופקות בהתאמה בידי "לאשה" ו"מעריב לנוער", שבועוני הלוויין של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". עיתוני הבית מעניקים לתחרויות הקשורות אליהם טיפול תקשורתי נדיב, הכולל סיקור טלוויזיוני באמצעות הזכיינים בערוץ 2.
האירועים הגדולים ביותר שהפיקו העיתונים עד היום היו משחקי ראווה בכדורגל, במסגרת הכתרת כדורגלן העונה בידי העיתון. בדרך-כלל ציינו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שהאירוע נערך בחסותם. בפועל, העיתון הוא שמימן ואירגן את כל הקשור במשחק ובטקס. הפקה כזאת כרוכה בהשקעה של מאות אלפי דולרים אם לא למעלה מזה. כדי לכסות את ההשקעה, ואולי גם להרוויח, על העיתון לדאוג לכך שאיצטדיון רמת-גן (40 אלף מקומות) יהיה מלא. חודש לפני המשחק מתחיל לפעול מכבש של קידום מכירות, באמצעות מדור הספורט ועמודי החדשות.
במאי 94' הביא "מעריב" את נבחרת ארגנטינה למשחק נגד נבחרת ישראל. עוד לפני המשחק כבש דייגו ארמאנדו מראדונה שלוש פעמים את העמוד הראשון של "מעריב": בפעם הראשונה הופיעה תמונתו בבוקר שלפני נחיתתו בארץ, בפעם השנייה פורסמה תמונתו לאחר הנחיתה, ובפעם השלישית נראה מצולם עם יצחק רבין. היתה גם כתבת פרופיל על "המלך מראדונה" במוסף השבת של העיתון. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, ספג המלך יחס משפיל: התעלמות מוחלטת עד יומיים לפני המשחק. אפילו התמונה עם רבין נדחקה לעמודי הספורט. המעט שניאות "ידיעות אחרונות" לדווח לקוראיו לקראת האירוע היה שבנבחרת ארגנטינה שוררת אווירה לא טובה, בעקבות תוצאות לא מוצלחות במשחקיה האחרונים.
למחרת המשחק, שבו הביסה ארגנטינה את ישראל 3:0, כבש מראדונה את העמוד הראשון של "מעריב" בפעם הרביעית. "חגיגת כדורגל ברמת-גן", צהלה הכותרת מעל התמונה. גם "ידיעות אחרונות" חגג סוף-סוף עם מראדונה בעמוד הראשון; הרי הכרטיסים כבר נמכרו, והאיצטדיון התמלא למרות ההתעלמות. בכל זאת, "ידיעות אחרונות" מצנן את החגיגה של "מעריב" לגבי הרמה הספורטיבית של האירוע: "ישראל לא היתה באיצטדיון", לועגת הכותרת בשער מוסף הספורט.
כעבור שנה נערך קרב הגומלין. "ידיעות אחרונות" הביא לרמת-גן את נבחרת ברזיל. בליץ הכתבות במוסף הספורט היה יסודי: הוא נפתח בכתבה גדולה על שופט המשחק, נמשך למחרת בכתבה על מאמן ברזיל, וכן הלאה. המתח נבנה מדי יום, עד לכתבה על החלוץ. העמוד הראשון המתין לברזיל באיפוק מרשים עד בוקר המשחק.
"מעריב" גילה במקרה זה איפוק מרשים עוד יותר: הידיעה הראשונה על המשחק פורסמה רק יום אחד לפני קיומו ושיוותה לכל האירוע צביון של חלטורה: "ישראל תשחק בהרכב טלאים", כתב רון עמיקם. "אני מקווה שלא נשמש סטטיסטים", צוטט המאמן שלמה שרף בכותרת. למחרת המשחק, שבו ניצחה ברזיל 2:1, נקם מוסף הספורט של "מעריב" את עלבונו מהשנה שעברה. "ברזיל הקטנה" היתה הכותרת על השער, ומתחתיה נכתב: "ברזיל נתנה אתמול רק עשר דקות שהזכירו את העובדה שמדובר באלופת העולם". כתב "הארץ", צחי ברזילי, התרשם אחרת: "ברזיל בהחלט נראתה כמי שעשויה להיות אלופת העולם גם בצרפת 98'".
ב-96' לא ייבא שום עיתון נבחרת זרה למשחק ראווה. התחליף שהפיק "מעריב" ב-25 במאי 96' היה "כדור הבדולח", טקס בחירת אנשי השנה בכדורגל, שהתקיים באולם הסינרמה בתל-אביב. הטקס שודר בערוץ 2 במסגרת שידורי "טלעד", החברה שבה שותף "מעריב". למחרת, בבוקר העימות הטלוויזיוני בין שמעון פרס לבנימין נתניהו, פורסמה תמונה גדולה בעמוד הראשון של העיתון: "כדור הבדולח של מעריב - לרביבו". מוסף הספורט של "מעריב" העניק סיקור נרחב ל"טקס המרשים באולם הסינרמה". עורך "מעריב", יעקב ארז, צולם מעניק כדור בדולח ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, עזריקם מילצ'ן. המו"ל, עופר נמרודי, צולם מעניק את כדור הבדולח לחיים רביבו. צריך להדגיש, שגם אם ההבלטה הרבה של "כדור הבדולח" לא נעשתה משיקולים עיתונאיים, הרי שמבחינה אתית לא נראה שיש בכך בעיה, שכן "מעריב" הבליט גם את היותו מארגן האירוע, והקוראים היו מודעים לכך.
כלכלה ועסקים
סוג אחר של הפקות שהעיתונים מעורבים בו בשנים האחרונות הוא ארגון כנסים בנושאי כלכלה ועסקים. ל"הארץ" יש חברה בשם "פוקוס הארץ" העוסקת בכך, ל"מעריב" יש "מעריב קונגרסים", ול"גלובס" - "גלובס ייזום". לכנסים האלה שתי מטרות. ראשית - להרוויח כסף. ההשתתפות בכנס כזה היא בתשלום. כרטיס ליומיים מלאים בוועידת ירושלים לעסקים, שאורגנה בידי "גלובס" בנובמבר, עלה 1,875 שקל. המטרה המשנית של הכנסים הללו היא להעניק ממד של יוקרה לעיתון בקרב הקהילה העסקית.
ב"הארץ" אין הדסק הכלכלי מעורב בארגון הכנסים. מפעם לפעם אפשר למצוא דיווח על אחד מהם בעמודי הכלכלה. הדסק הכלכלי של "מעריב", קרי עורכים וכתבים, לוקח חלק בארגון כנסים. בעלי התפקידים המופיעים בכנסים הם האנשים הבכירים ביותר בעולם העסקים ובמערכת הציבורית, שאותם מסקרים העיתונאים הכלכליים. הכתב דוד ליפקין, למשל, הוגדר כ"יועץ מקצועי" בערב עיון שקיים "מעריב" ב-25 באוגוסט בנושא המדיניות הכלכלית של הממשלה החדשה. בנק הפועלים היה שותף להפקת הכנס. יו"ר הבנק, עמירם סיון, היה ראשון הנואמים, ואחריו דיברו נגיד בנק ישראל פרופ' יעקב פרנקל, שר האוצר דן מרידור וראש הממשלה בנימין נתניהו.
העורך הכלכלי של "מעריב", גבי קסלר: "אנחנו מסייעים ל'מעריב קונגרסים' בייעוץ, הן לגבי סדר היום של יום עיון שכזה והן לגבי המשתתפים המתאימים, מכיוון שהכתבים והעורכים שלנו מכירים גם את הנושאים וגם את האנשים הפעילים בתחום".
אתם גם אלה שפונים לאנשים ומזמינים אותם להשתתף?
"לא, אנחנו לא. זה 'מעריב קונגרסים'".
אבל כשצריך לשכנע אדם בתפקיד בכיר, כמו שר האוצר או הנגיד?
"אני לא פניתי, ודאי לא כתבים מתחתי. בדרך-כלל הפנייה נעשית ישירות מ'מעריב קונגרסים'. אם יש צורך באיזשהו שכנוע או פנייה כזאת, אז היא נעשית ברמה של העורך הראשי או של יו"ר מועצת המנהלים שלנו, עופר נמרודי".
עורך "מעריב", יעקב ארז: "הדסק הכלכלי לא מעורב בארגון. אני מעורב בארגון. אני שולח את מכתב ההזמנה לשר האוצר ומזמין אותו להשתתף בקונגרס. אני שולח את המכתב למנכ"ל משרד התיירות להשתתף בקונגרס. מה רע בזה?".
אחר-כך אולי יהיה עורך "מעריב" חייב טובה לשר האוצר או לנגיד.
"ואם מחר אני אוכל צהריים עם שר האוצר אז מחרתיים אני חייב לו? ואם אני מיודד עם אחד השרים אז מחרתיים אני חייב לו? תן לנו קצת קרדיט עיתונאי".
העורך הכלכלי גבי קסלר טוען שסיקור הכנסים אינו מושפע מכך שהם מאורגנים בידי העיתון: "לקראת כנסים כלכליים אנחנו כותבים על כולם, גם על ועידת ירושלים, שמאורגנת בידי 'גלובס', וגם אירועים אחרים. יש לנו מדור של רכילות עסקית שנקרא 'על אנשים ומספרים', והפרומו הזה מופיע תמיד שם לצד אזכורים של כנסים אחרים. לגבי סיקור האירוע לאחר מכן, לצערי, מאחר שאין לנו מקום בהשוואה ל'הארץ' ול'גלובס', אנחנו לעולם מסקרים אותו בהיקף יותר קטן מאשר העיתונים המתחרים".
הטענה הזו אינה מדויקת. למחרת הכנס באוגוסט פורסמה בעמוד הראשון של "מעריב" תמונתו של ראש הממשלה נואם בערב העיון, תחת הכותרת "נתניהו: המשק יופרט - ויצמח". ובכיתוב: "ביום עיון של 'מעריב קונגרסים' בהשתתפות מאות מבכירי המשק אמר ראש הממשלה: אלה לא ססמאות, אלא יעדים". מותר להניח שאילו היה נתניהו אומר את הדברים במסיבת עיתונאים רגילה, הם לא היו הופכים לכותרת בעמוד הראשון. גם שני העמודים הבאים באותו גיליון הוקדשו בשלמותם לתקציר דבריהם של ארבעת הנואמים. "הארץ" הביא מדבריהם של הארבעה בשתי ידיעות במוסף הכלכלי, תוך ציון העובדה שערב העיון אורגן בידי "מעריב קונגרסים".
ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס" לא הוזכר ערב העיון כלל.
לקראת הוועידה הכלכלית בירושלים גויסה מערכת "גלובס" להוצאת מוסף מיוחד, ובו ראיונות וכתבות דיוקן על המשתתפים המרכזיים. פתיחת הוועידה תפסה חצי מהעמוד הראשון של העיתון ואת שני העמודים שאחריו. דברי הנואמים הובאו ללא פרשנות או ביקורת. "מעריב" הביא ציטוטים מהוועידה בעמוד הראשון של מוסף "עסקים"; הוא גם דיווח שההשתתפות בוועידת ירושלים ירדה בצורה ניכרת לעומת השנה שעברה. "ידיעות אחרונות" פירסם ידיעה אחת על הוועידה בעמוד פנימי במוסף "ממון". "הארץ" פירסם שתי ידיעות בעמוד פנימי של המוסף הכלכלי.
העורך הראשי של "גלובס", אדם ברוך: "הוועידה הכלכלית של ירושלים היא יוזמה של העיתון 'גלובס'. זוהי יוזמה אינטלקטואלית ועסקית טיפוסית לעיתונות כלכלית במערב. ניתן למצוא כדוגמתה בארה"ב ובאירופה. 'גלובס' מסקר את הוועידה לפני כינוסה ותוך כדי קיומה. הסיקור תוך כדי הוועידה הוא עיתונאי מובהק. כדוגמתו, אולי בהיקפים שונים, עושה הטלוויזיה על שני ערוציה, וגם העיתונות הכלכלית הכללית בישראל. קודם הוועידה, בצורה מתונה ביותר ועניינית ביותר, 'גלובס' מיידע את קוראיו בדבר הוועידה".
יגאל מוסקו הוא חבר מערכת "כל העיר"
גיליון 6, נובמבר 1996
"גלובס" דיווח כראוי
יגאל מוסקו ("העין השביעית", גיליון מס' 6) מתייחס בצורה שגויה לענייני ועידת ירושלים לעסקים, המאורגנת בידי "גלובס". הוא מתעלם מכך, שבניגוד לאירועים האחרים שסקר בכתבתו, ועידת ירושלים נהנית מחסות ממלכתית ומהווה בימה לבכירי המדינה, כולל ראש הממשלה - ומכאן גם חשיבותה העיתונאית.
מוסקו טוען, שהמוסף לרגל הוועידה כלל "ראיונות וכתבות דיוקן על המשתתפים המרכזיים". נראה, שהוא לא טרח לעיין במוסף, שנערך בידי הח"מ: מתוך 17 כתבות, רק שתיים (!) היו ראיונות עם משתתפים בוועידה - כאלו שמצאנו בהם עניין עיתונאי (בנקאי ההשקעות מורסון דיוויס, בחשיפה ראשונה בארץ, וליאו ליידרמן, בראיון ראשון כמנהל מחלקת המחקר בבנק ישראל). שמונה כתבות עסקו דווקא בפן הבעייתי של יחסי הכלכלה במזרח התיכון, כניגוד לכאורה לקו שבבסיס הוועידה.
"גלובס" דיווח על ההכנות לוועידה, באופן האובייקטיבי ביותר, תוך איזכור מפורש של האינטרס שיש לו בה. "דברי הנואמים הובאו ללא פרשנות או ביקורת", אומר מוסקו - אך כמה פעמים יש פרשנות או ביקורת בצמוד לדיווחים על נאומים?
בעניין ערב העיון שנערך בידי "מעריב" ולא דווח ב"גלובס": הסיבה לכך - כפי שלא טרח מוסקו לברר - היתה השעה שבה נערך, לאחר שעת סגירת הגיליון. למחרת לא היה מקום לדיווח נוסף על זה שב"מעריב" ובעיתונים נוספים.
ואגב: האם יש קשר בין חברותו של מוסקו במערכת "כל העיר" של רשת שוקן, לבין התעלמותו המוחלטת מאופן סיקור כנסי "הארץ" בידי "הארץ"? לא יתכן.
איתמר לוין, תל-אביב
הכותב הוא רכז מערכת "גלובס"
הערת המערכת: יגאל מוסקו לא התעלם מהאופן שבו מסקר "הארץ" כנסים הנערכים ע"י "פוקוס הארץ".
גיליון 7, פברואר 1997