מבוא, או: מהי ספקנות?

מדוע להאמין לטקסט שזה עתה התחלתם לקרוא? כמו בכל טקסט שמגיע אליכם בשטף היום-יום העיתונאי, גם כאן אתם יכולים לבחור אם להאמין לדברים בזכות התכנים, בזכות זהותם של המחברים, בזכות שיטות המחקר שננקטו או בזכות בית ההוצאה שעומד מאחורי הספר – במקרה הזה, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אולי תבחרו להאמין למידע המובא כאן בזכות כל אלה יחד, ואולי דווקא תעדיפו שלא להאמין בכלל – מתוך ספקנות בריאה, בייחוד כלפי טקסט שמנסה לעורר ספקנות.

לפי מילון אוקספורד לעיתונות – שכתב העיתונאי, החוקר ומחנך העיתונות טוני הרקפ (Harcup) – ספקנות היא "גישה המפנה סימני שאלה אל טענות, ראיות ודעות מקובלות, כלפי השכל הישר וכלפי כל מה שנראה כל-כך מובן מאליו באופן מסמא עיניים". האם בכך שהקדשנו ספר שלם לנושא אנו מעידים כי לדעתנו עיתונאים אינם ספקנים כלל? לא ולא. לדעתנו, עיתונאים מיומנים הם ספקנים עתירי ניסיון, אבל אפשר, וצריך, להעמיד את ספקנותם על בסיס שיטתי יותר. צריך להפוך את הספקנות שלהם למעין מתודולוגיה עיתונאית.

יום עבודה עיתונאי טיפוסי הוא סדרת ניסויים בהעלאת ספקות ובהקצאת אמון. במהלכו אי-אפשר לפסוח על שאלות כמו "האם אני יכול להאמין לאיש הזה?", "למה היא באה עם המידע הזה עכשיו?" ו"מה האינטרס של הגוף שמציע לי את המידע?"

יום עבודה עיתונאי טיפוסי הוא סדרת ניסויים בהעלאת ספקות ובהקצאת אמון. במהלכו אי-אפשר לפסוח על שאלות כמו "האם אני יכול להאמין לאיש הזה?", "למה היא באה עם המידע הזה עכשיו?" ו"מה האינטרס של הגוף שמציע לי את המידע?". גם כשעיתונאים טועים ונמנעים מלהטיל ספק במקום שצריך – ברוב המקרים הטעות חוזרת אליהם באופן מיידי ומכאיב. הבעיה היא שבניגוד למדע, שעניינו "הטלת ספק מאורגנת", בעיתונות הספק – כמו כלֵי שיפוט אחרים – מופעל בדרך כלל על בסיס האינטואיציה ובאופן אקראי ואנקדוטלי, כשהוא מבוסס על שכל ישר ועל ניסיון. הספקנות העיתונאית המצויה נגזרת ממסגרת הזמן הנתונה, מהנסיבות, מתשומת הלב האפשרית ומהמידה שבה העיתונאי זכר לשאול את עצמו שאלה זו או אחרת. המאמץ שנעשה בספר הזה לרכז את הספקות העיתונאיים ולהעמידם על יסודות מעט יותר שיטתיים נועד לפצות על הבסיס האינטואיטיבי והאקראי של הספקנות העיתונאית הקיימת.

ספר זה הוא לפיכך ניסיון לרתום את הספקנות לשירות העיתונות, להפוך אותה לשיטה, לארגז כלים. הוא מבוסס על סדרת מפגשים עם קבוצות של עיתונאים ומומחים מכמה תחומי סיקור במטרה לעורר סיעור מוחות ספקני סביב תרחישי סיקור שכיחים וסביב הספקות שהם אמורים לעורר אצל העיתונאים שמסקרים אותם. ברקע כל זה נמצאת גם ספרות העיון והמחקר, בעיקר זו העוסקת בשאלות של אמת ועובדתיוּת, לא רק בעיתונות אלא גם בפילוסופיה ובמדעים.

איננוּ הראשונים בתחום חקר העיתונות שמתעמקים בשאלת הידע העיתונאי ובדרכים לשיפורו. ועם זאת, השדה שמצאנו לא חרוש מספיק. בתשעים השנים האחרונות עסקו רבים מחוקרי העיתונות ביכולת של עיתונאים לתאר עובדות כהווייתן. נזכיר שניים בולטים במיוחד, הן בזכות עברם העיתונאי העשיר הן בזכות הגותם: אחד הוא העיתונאי וההוגה וולטר ליפמן (Lippmann), אשר כתב בשנת 1922 ש"חדשות ואמת אינן זהות ויש להבחין ביניהן בבירור"; והשני הוא העיתונאי והסוציולוג רוברט פארק (Park), שקבע שכדי לקדם את גילוי האמת יש לתאר בפרטי פרטים את המקורות ואת הדרכים שבאמצעותן הושגו הנתונים והעובדות – משימה שהעיתונות לא תמיד מצטיינת בה.

יורשיהם של השניים, חוקרי העיתונות במחצית השנייה של המאה העשרים, לא הרבו לעסוק במישרין בסוגיית היכולת העיתונאית לדווח עובדות כהווייתן, אבל הצביעו על המכשלות הרבות שעומדות בדרכה של העיתונות ליעד זה, בכללן האוטומטיוּת של העבודה העיתונאית, הסלקטיביות המאפיינת אותה והטיותיה המודעות והלא מודעות.

מדוע ספקנות ולמה עכשיו?

נכון, מאז ומתמיד היה מקום לספקנות מצד העיתונאים, ואולם כלי עבודה ספקניים נדרשים במיוחד בשנים האחרונות, אל מול שורת המשברים שלא רק מקשים על עיתונאים לאתר ולדווח עובדות מבוססות, אלא גם מעוררים פקפוקים בדבר עצם כדאיות המאמץ ויעילותו.

שום עורך או מנהל של מחלקת חדשות לא ינטוש במוצהר את המחויבות העיתונאית העליונה לספק מידע מדויק המבוסס על עובדות, אבל באקלים שבו ארגוני החדשות מתנהלים, באילוצים של סדרי העדיפויות שמעצבים את היום-יום שלהם, ההרגשה היא שהמחויבות הזו מאבדת מעליונותה

חריף מכולם הוא המשבר הכלכלי. בגלל גלי ההדף שהוא הביא עמו, לעיתונאים רבים יש פחות פנאי, פחות ראש ופחות אמצעים וגיבוי מצד הממונים עליהם להציב את בירור העובדות בצמרת סולם העדיפויות. גם עיתונאים ששרדו את סבבי הפיטורים נתבעים "לעשות יותר עם פחות". המשמעות היא שעות עבודה רבות יותר, שכר נמוך יותר ועומס של משימות חדשות נוסף על המשימות המסורתיות – כל אלו כדי להשביע את הרעב הבלתי נגמר לעוד ועוד חומרים, בין היתר מצד ערוצים דיגיטליים חדשים, אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות.

המשבר הכלכלי מלוּוה באקלים עיתונאי בעייתי. העיתונאים היום מצוידים בפחות משאבים למשימות שדורשות אורך נשימה, ומעסיקיהם נתונים בדאגות קיומיות גוברות וברגישות גדלה והולכת לשיקולים של מסחר ורווחיות. שיקולים כאלה תמיד היו חלק מהסביבה העיתונאית, אבל היום הם מקבלים עדיפות רבה יותר. ככל שהקהלים של המדיה הולכים ומצטמקים, כך המאמצים לפתות אותם, לשמר אותם ולהגדיל את היקפיהם נעשים אינטנסיביים יותר ויותר, לפעמים גם נואשים יותר.

שום עורך או מנהל של מחלקת חדשות לא ינטוש במוצהר את המחויבות העיתונאית העליונה לספק מידע מדויק המבוסס על עובדות, אבל באקלים שבו ארגוני החדשות מתנהלים, באילוצים של סדרי העדיפויות שמעצבים את היום-יום שלהם, ההרגשה היא שהמחויבות הזו מאבדת מעליונותה.

לאתגרים אלו אפשר להוסיף את עלייתו והתמסדותו של הספין התקשורתי. "ספין" מוגדר כניסיון לשווק מידע מוטה במתכוון, במטרה לעצב את הסיקור העיתונאי בכיוונים הרצויים למשווק או לשולחיו. כאן כבר לא מדובר בתחכום התקשורתי ובמניפולטיביות הגוברת של יחצ"נים ודוברים, על שלל התארים המנופחים והערוצים שמאפשרים להם הפצה יעילה של מידע מעל לראשה של העיתונות.

תומס פטרסון (Patterson), חוקר אמריקאי מוביל מבית-הספר ע"ש קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד, סבור כי המניפולטיביות התקשורתית חלחלה באופן כה עמוק וכה רחב אל חלקים כה גדולים בחברה עד ששיטת העבודה העיתונאית העיקרית – הסתמכות על מקורות מידע אנושיים – פושטת את הרגל ככלי לבירור מציאות.

משבר אחר הוא ההידרדרות באמון הציבור. מחקרים מן השנים האחרונות מצביעים על ירידה עקבית באמון הציבור בתקשורת ובעיתונות במדינות המערב וגם בישראל ובשחיקת הלגיטימיוּת של העיתונות כספקית עובדות סמכותית וחיונית בחברה דמוקרטית. העניין הוא שבלי מידע שנהנה מאמון הציבור ומאפשר לו לעצב עמדות ולקבל החלטות קולקטיביות או אישיות, חברה מודרנית מתקשה לתפקד כהלכה.

לכאורה, התשובה לשורת הגורמים המערערים הללו היא ידע עיתונאי עצמאי רב יותר ומומחיות גדולה יותר בנושאים המסוקרים. ואולם בשנים האחרונות – בין היתר על רקע המשבר הכלכלי – נשחקים גם הסטנדרטים של המומחיות העיתונאית בתחומי הסיקור. עדיין אפשר למצוא תחומים שעל סיקורם מופקד עיתונאי במשרה מלאה, אבל חלוקת עבודה זו הולכת ומתכנסת לתחומים הגדולים והבולטים – התחום המדיני, התחום הצבאי והתחום הכלכלי.

ואולם, אין צורך להתגעגע ל"תור זהב" של מומחיות עיתונאית, שלמעשה מעולם לא היה; גם בשנים טובות יותר לעיתונות התקשו כתבים בתחומי סיקור מוגדרים להתקרב לרמת המומחיות של מקורותיהם, בייחוד כשהללו היו אנשי מקצוע כמו רופאים, מהנדסים או מדענים. על כך יש להוסיף כי שיטת תחומי הסיקור לא היתה מעולם נקייה ממגרעות, ובראשן הנטייה של כתבים ותיקים להזדהוּת יתר עם מקורותיהם ולרגישות יתר לאינטרסים שלהם.

ובכל זאת הבעיה מחריפה: אם מינוי של כתב לסיקור של תחום אחד, כפי שהיה ב"זמנים הטובים", מעולם לא היה ערובה למומחיות, הרי שמינויו לסקר שניים-שלושה תחומים בעת ובעונה אחת, כפי שקורה יותר ויותר בשנים האחרונות, הוא ערובה ודאית לפגיעה במומחיות. הדבר נכון אפילו יותר כאשר כמעט בכל תחום מחוץ לעיתונות משקלה של המומחיות הולך וגדל והמציאות הסובבת נעשית יותר ויותר מורכבת.

מה שעוד יכול להוסיף לרפיון הידיים העיתונאי הוא רוח הפקפוק בקיומה של מציאות ניתנת לבירור ולידיעה, שהתפתחה – בעיקר מאז שנות השבעים של המאה העשרים – בקרב זרמים אינטלקטואליים פוסט-מודרניסטיים ובקרב מדעני חברה ופילוסופים. פקפוקים אלה, שהאנתרופולוג קליפורד גירץ כינה אותם "היפוכונדריה אפיסטמולוגית", כלומר חוסר ודאות כפייתי, שלא לומר פתולוגי, מחלחלים אל תוך השיח הציבורי והעיתונאי, אף שחִנם של ההוגים הפוסט-מודרניסטים סר בינתיים.

מצב כזה מבליט עוד יותר עד כמה חסרה משנה עיתונאית-פילוסופית סדורה, שתאפשר להתייצב ללא מורא מול טענות בעלמא כמו "אין אמת אחת", "לכל צד האמת שלו", "אין עיתונאים אובייקטיביים" ו"אין דבר כזה עובדות", הנטענות בדרך כלל בשירותם של אינטרסנטים בוטים.

אווירה זו של רפיון מועצמת על-ידי ספרות המחקר בענפי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והחברתית, שמספקים נתונים – מעוררי מחשבה כשלעצמם – על מגבלות השיפוט האנושי והטיותיו. הממצאים של מחקרים אלו בהחלט קוראים לזהירות בכל הנוגע להכללות לא מוצדקות, לקיצורי דרך לוגיים לכאורה, לחוסר תשומת לב לפרטים, לדחף לרצות את החברה על חשבון האמת ולנטייה להיאחז בעמדות גם אם הן מתבררות כשגויות.

עם זאת, דומה שיותר חוקרים משכימים בכל בוקר בחדווה כדי למפות עוד הטיה אבל לא כדי להיחלץ להגנת השיפוט האנושי בניסיון להראות היכן בכל זאת מתקיים עולם של עובדות, ואפילו מוטות, שיש טעם וצורך עיתונאי לבררן.

מדוע ספקנות היא המענה הנכון?

גישה ספקנית מדודה מסוגלת לתת מענה, ולעתים אף לספק פתרון, לחלק גדול מהבעיות שמנינו כאן. דווקא כעת, כאשר האתגר להבין את ההתרחשויות ולדווח עליהן באופן מקצועי ומדויק נעשה מורכב יותר, בין היתר בגלל לחצים גוברים ונחשולים גואים של ספין, חיוני לשכלל את השימוש בספקנות ולהפוך אותה לחלק מארגז הכלים העיתונאי.

לספקנות בריאה יש אפוא כמה וכמה תועלות:

1. סיוע בחשיפת כזבים. הרקפ, שהוזכר לעיל, קובע: "עיתונאים מסוימים מתייחסים לחוש הספקני שלהם כאל 'גלאי בולשיט' (bullshit detector) מובנה. הספקנות מתוארת כנקודת ההתחלה הטובה ביותר לעיתונאות טובה, ומינון גבוה של ספקנות נתפס כחיוני לעיתונות תחקירים".

2. פיצוי על היכולת האנושית הדלה לזהות שקרים. מחקרים מראים שוב ושוב כי אדם בוגר מסוגל להבחין בין אמת לשקר רק ב-54% מהמקרים – קצת יותר מניחוש בהטלת מטבע. התוצאות אצל אנשי מקצוע כמו שופטים, שוטרים ופקידי מכס, שמתפרנסים מגילוי שקרים, אינן טובות יותר. אין צורך לפרט מהי המסקנה המתבקשת בהקשר של עיתונאות.

3. שיפור ההגנה העצמית. ספקנות מושכלת יכולה לחזק את יכולת ההגנה העצמית של עיתונאי מפני שפע הגורמים שעלולים להטעות אותו. הדבר נכון במיוחד במצבי קונפליקט, שהעיתונות אוהבת לסקר, וכן במקרים שבהם בירור המציאות מאתגר במיוחד.

אתגרים אלה כוללים, למשל, זירות סגורות והגבלות על גישה למידע; מקורות שמסתירים היבטים חיוניים או מציעים גרסאות סותרות, חלקיות או מטעות, או כאלה שאינן ניתנות לאימות עצמאי עד למועד הפרסום; מומחים שקשה להבין אילו אינטרסים הם מייצגים; טעויות שבהיסח הדעת או כאלה שנובעות ממורכבות התמונה; ופרוצדורות לא ברורות או מפוקפקות של הפקת נתונים והנחות עבודה לא מוצהרות. רק ספקנות מושכלת יכולה להגן על העיתונאי מפני ביטחון מופרז וזחיחות בכל הנסיבות הללו.

4. חיזוק הזכות להגנה חיצונית. אנשי מקצוע זקוקים להגנה מקצועית, אתית ומשפטית, בייחוד כשעבודתם אינה זורמת כדבר שבשגרה אלא עומדת לביקורת עקב תקלות, תאונות או תלונות. עיתונאים זכאים להגנה כזו מצד מנהליהם, מצד ארגון החדשות שבו הם עובדים, מצד הקהילה העיתונאית ומצד גורמי האתיקה והמשפט כל עוד הם עמדו באמות המידה המקובלות בתחום, התנהגו באופן רגיש ואחראי והעניקו מקום ראוי לספקנות באשר למידע, מקורותיו, שיטות האיסוף שלו ודרכי סיקורו.

5. שמירה על שם טוב. בסביבה תקשורתית שנוטה לשכוח כהרף עין הישגים מקצועיים אבל מתעקשת להבליט טעויות, מעידות ודיווחים לא מדויקים, ספקנות היא אמצעי חיוני למזעור הפגיעה במוניטין העיתונאי. הטעויות שנפלו בידיעה ייזכרו לרעת העיתונאי הרבה אחרי שהעיתון עם הידיעה השגויה יושלך לפח המחזוּר. זכרון המעידות יישמר עוד שנים רבות – לא רק בארכיונים ובעבודות מחקריות, אלא גם בקרב הקהילה העיתונאית ובכיריה.

6. פיצוי על הניסיון העיתונאי המתקצר. מאגר של ספקנות מושכלת, כמו זה שריכזנו כאן בספר, מציג לא רק הבנות תיאורטיות אלא גם חוכמה מעשית של עיתונאים מנוסים ולמודי ספקנות כמו אלו שעמם שוחחנו. מאגר כזה עשוי להועיל בקליטת דור חדש של עיתונאים המתחילים את דרכם בשנים קריטיות אלו, דור שעבודתו העיתונאית בתפקיד זה או אחר תתאפיין בכהונות קצרות ותובעניות מכדי לצבור ניסיון בהפעלה שיטתית של ספקנות.

7. חיזוק המודעות העצמית. התנהלות ממושכת ללא בחינה ביקורתית של תהליכי העבודה חושפת כל איש מקצוע לסיכונים כגון קיבעון, טעויות, התיישנות וחוסר רלבנטיות. מחקרים מלמדים שאנשי מקצוע נוטים לראות את דפוסי עבודתם כדבר כה מובן מאליו והגיוני, עד שאלה הופכים אצלם לטבע שני. כפי שהעין אינה רואה את עצמה, גם הם מאבדים את יכולת התצפית והביקורת על התנהלותם שלהם.

כדי להיאבק במגמה זו יזמו מקצועות לא מעטים מסגרות של חשיבה, הכשרה וספרות מקצועית לעידוד פעולה רפלקטיבית (reflective practice), כלומר בחינה עצמית ביקורתית, בעיקר לאחר מעשה. פעולה כזו חשובה במיוחד בתחום העיתונאות. אף שהיא אינה נחשבת מקצוע על-פי אמות המידה הסוציולוגיות-פורמליות, העיתונאות היא משלח יד המתאפיין בשיפוט אינטואיטיבי ובפעולה תחת לחצי זמן קיצוניים.

עבור עיתונאים, התבוננות ספקנית ורפלקטיבית היא אחת הדרכים האפקטיביות לפתח תפיסה מציאותית, מפוכחת ומפותחת של עבודתם, למפות את נקודות התורפה של דיווחיהם, לשפר את יכולתם לקבל אחריות על ידיעותיהם ולהגביר את חוסנם מול לחצים ואיומים בתביעות משפטיות.

8. מניעת השלמה עם ה"מצב". לנוכח התחכום חסר התקדים של אמצעי ההטעיה וההתחזות – כאשר נתחים גדולים יותר ויותר של החדשות מעוצבים בהשפעת יועצי תקשורת, דוברים ואנשי יחסי-ציבור – עיתונאים עלולים ליפול בקלות להלך רוח של השלמה ופסיביות ולתחושה של "ככה זה".

אפילו עיתונאים שנאבקים בעקשנות כדי למזער את מרחבי הטעות בידיעותיהם נאלצים להתמודד בהתמדה עם לחצי זמן, תחרות גוברת ומשאבי סיקור מתכווצים והולכים. תנאים אלה הם חממה להתפתחות תחושה של חוסר אונים ולהידלדלות האנרגיות העיתונאיות החיוניות לחשיפה קפדנית וסבלנית של מחדלים, עוולות ושחיתויות. כשמרגישים כך, זה הזמן לשאוב השראה מבכירי העיתונאים בעבר ובהווה, שרבים מהישגיהם מבוססים על היכולת להעלות את הספק הנכון ברגע הנכון ובמקום הנכון.

הנחות המוצא שלנו

ספר הקורא לעיתונאים שלא לקבל דברים כמובנים מאליהם מחויב להיזהר בעצמו מלהתייחס לקוראים שלו כאילו הם מובנים מאליהם. זהירות זו מחייבת אותנו להתחיל בחשיפת הנחות המוצא שעומדות בבסיס כתיבת הספר.

ובכן:

עיתונאים טועים בלי סוף. מחקרים מראים שמספר הטעויות שעיתונאים עושים גדול ממספר התיקונים וההתנצלויות המתפרסמים וממספר משפטי הדיבה נגדם שעושים כותרות. למעשה, מספר הטעויות של העיתונאים גדול בהרבה מזה שהם מוכנים להודות בו. החדשות הטובות הן שחלק מהטעויות הללו נסלחות בתחום העיתונאות, תחום שמייחסים לו את כתיבת הטיוטות הראשונות של ההיסטוריה במהירות, בזול ולכל דורש.

פחות נסלחת היא היומרה – הלא תמיד מודעת, אבל התמיד לא מציאותית – בדבר החסינות העיתונאית מטעויות. כפי שנראה בהמשך, גם בעלי מקצוע המצוידים באמצעי חקירה, בסמכויות ובכושר בירור הרבה יותר מעיתונאים פועלים בהנחה המתמדת שייתכן שהם טועים. בספרו "שקרנים מלידה" קורא העיתונאי והפרסומאי איאן לסלי להימנע מוודאות: "אחד הדברים החשובים שעלינו לדעת הוא שלא לבטוח יותר מדי ב'תחושת הידיעה' שלנו".

את הביטוי "תחושת ידיעה" שאל לסלי מהנוירולוג רוברט ברטון (Burton). לטענתו, התחושה האינטואיטיבית כאילו יש קשר בין עוצמתה של אמונה לבין הסבירות שהיא נכונה היא הונאה עצמית, אשליה שהשכל האנושי מחולל.

על רקע דברים אלו ראוי לאמץ את דבריו הזהירים של העיתונאי האמריקאי המנוח דייוויד ברודר (Broder), שבנאומו לרגל קבלת פרס פוליצר ב-1973 ביטא מודעות עמוקה לאפשרות שעיתונאים עלולים לטעות: "במקום להבטיח את 'כל החדשות הראויות לדפוס', הייתי רוצה לשמוע אותנו אומרים שוב ושוב, עד שהנקודה הובהרה סופית, כי העיתון שמניחים לנו על סף הבית הוא חלקי, בהול, לא מושלם, פגום משהו באופן בלתי נמנע, לא מדויק במידת מה במסירת חלק מן הדברים ששמענו עליהם ב-24 השעות האחרונות, מסולף חרף מיטב מאמצינו להיפטר מהטיות גסות – כל זה הודות לתהליך הדחיסה שבזכותו אנחנו יכולים להרים את העיתון מסף הדלת ולקרוא אותו בשעה אחת".

אין לנו אשליות. לעיתונאים אין פנאי או אפשרות להפליג בספקנות ללא גבול. רבים מהם נתונים במציאות ארגונית ועסקית שאינה מעודדת, בלשון המעטה, שמירה על הסטנדרטים המקצועיים והאתיים שהם היו רוצים בהם. לחצים מצד המערכת, וגרוע מזה – התערבות של שיקולים לא ענייניים בסיקור – לא עומדים להיעלם. אבל עיתונאי שרץ למרחקים ארוכים ומעוניין להתפתח מבחינה מקצועית, בעיקר בתנאים של היום, חייב לטפח את הספקנות שבו, אך גם את המודעות שלו להקשר החברתי, התרבותי והפוליטי שבתוכו הוא פועל ולכוחות הפועלים עליו.

אין לנו אשליות גם לגבי הנטייה של עיתונאים רבים להגיב בספקנות צינית לעצם הרעיון שמאחורי הספר הזה ולפקפק בסיכוייו להשפיע על התנהלותם של עיתונאים. במקום להטיל ספק, כפי שספר זה מציע, הם יעדיפו קרוב לוודאי להטיל ספק בטעם שבהטלת ספק. זו האפשרות הקלה יותר, אבל יכולות להיות לה השלכות חמורות על הסיכוי של העיתונות לספק לציבור מידע איכותי, משמעותי ורלבנטי.

בסוף זה את ואתה. בכל מה שנוגע לסטנדרטים מקצועיים ואתיים אין תחליף לאיש המקצוע ב"שטח". הוא לא רק מכיר – טוב יותר מכל מומחה שכותב מהכורסה – את הפרטים, הנסיבות והנפשות הפועלות, אלא הוא גם מי שנושא באחריות האישית והמקצועית להחלטותיו. בסופו של דבר זה את ואתה ושיקול הדעת שלכם, עם אמות המידה ועם המטען המקצועי, האתי, החינוכי והתרבותי שאתם מביאים עמכם. ולכן, במקום להתיימר להורות לכם כיצד לנהוג, בחרנו לאסוף תובנות מפי מומחים ועיתונאים ולארגן אותן במסגרת חשיבה מעט יותר מסודרת מכפי שמתאפשר לעיתונאים במירוץ היום-יום, שנעשה יותר ויותר לחוץ, נזיל וכאוטי. אם יהיה בכך כדי לעודד חשיבה עיתונאית ספקנית – זה שכרנו.

מרחב הפעולה העיקרי שלכם הוא לא בהכרח הידיעה הבאה. היכולת לחולל שינוי מהותי טמונה דווקא בטווח הארוך, המשוחרר יחסית מהאילוצים הכרוכים תמיד בידיעה הבאה. שם, בטווח הרחוק יותר, נמצאת היכולת לשפר את הרקע שלכם בתחום הסיקור, את האוטונומיה המקצועית שלכם, את הרשת של מקורותיכם ואת ארגז הכלים המקצועי שלכם. שם נמצא מרחב הפעולה לעיתונאי השואף להתפתח ולפתח ערך מוסף גבוה לקהלים שלו ולמעסיקיו.

עיתונאים לא יכולים לצאת מעורם. אובייקטיביות היא אידיאל קשה להשגה, והעיסוק בה מתיש ומסיט את תשומת הלב מהאתגר החשוב, והמעשי יותר – הדיווח המקצועי והמדויק. ולמרות זאת, אובייקטיביות עודנה אידאל עיתונאי חשוב שראוי לשאוף אליו. בעיני פילוסוף העיתונות חואן רמון מוניוס-טורס (Muñoz-Torres), גם אם עיתונאים אינם יכולים להגיע לאמת המוחלטת, חובתם לחתור לכל הפחות לאמת החלקית. ובלשונו: העובדה שאנחנו קצרי רואי אין משמעה שאנחנו בהכרח עיוורים.

הקושי לתאר מציאות מחייב הטלת ספק. העובדה שקשה לתאר מציאות כמות שהיא אינה הופכת את הספקנות למיותרת. נהפוך הוא: היא מחייבת פרידה מתפיסות תמימות הגורסות כי תיאור המציאות הוא תמונת מראה פשוטה של העולם; לחלופין היא מחייבת לדחות את הסברה – הרווחת כל-כך בקרב חוקרי עיתונות ותקשורת – שכל סיקור עיתונאי בורא אוטומטית מציאות בלי קשר לעובדות שמונחות ביסודו.

גם בעולם מסובך ולמוד ספקות יש הבדל תהומי בין עבודה עיתונאית טובה לטובה פחות. חוקר העיתונות החשוב מייקל שדסון (Schudson) מבטא זאת היטב בטענה שעיתונאים שותפים לעיצוב המציאות, אבל עד גבול מסוים: הם לא יוצרים סופות הוריקן או משחקים אולימפיים.

עיתונות ספקנית היא לא עיתונות מגמגמת. מטרתנו איננה לטפח עיתונות מהוססת ורופסת, שנצמדת בחוסר ביטחון לגרסאות של מקורות סמכותיים. ההפך הוא הנכון: ספקנות פירושה עיתונות אוטונומית, קפדנית, אנרגטית ודעתנית, כזאת שיש לה יחס מפוכח לשפע המכשלות וההטיות העומדות לפניה בבואה לתאר מציאות. במלים אחרות: ספקנות עיתונאית לא אמורה להוביל לחשיפה של פחות מידע. ככל שהעיתונאי יצליח לרתום את כלי הספקנות לשירותו, כך הוא עשוי להרגיש בטוח יותר עם המידע שיעבור את המסננת הספקנית שלו ולא יהסס להניח את ידיו על עוד ועוד מידע ביודעו שהמסננת הזאת ערוכה לנפותו כראוי.

ספקנות חייבת להיות מעוגנת בידע. כמו שדעתנות בלי ידע או בלי עובדות היא חסרת משמעות, כך ספקנות שאינה נתמכת בידע ובניסיון היא סתם רפלקס או גחמה. ספקנות היא לא היתר להכללות גורפות שכל קביעה היא רק נקודת מבט כביכול, שהכל בעיני המתבונן ושאין מציאות שם בחוץ; היא גם לא בסיס לקביעה ש"בלאו הכי כולם שקרנים".

חוקרי התקשורת הישראלים מוטי נייגר, אייל זנדברג ואורן מאיירס מצאו כי הסיקור של מלחמת לבנון השנייה באמצעי התקשורת התאפיין במקרים רבים בטון ביקורתי, גם כשלא היה לכך גיבוי בעובדות או בתחקיר. במקרים אלו אפשר היה למצוא בסיקור לא מעט מחוות ספקנות אווריריות, אבל מעט מאוד ספקנות ממשית, המבוססת על הבנה מעמיקה של כשלי המדיניות שהתגלו במלחמה.

שמונה תובנות לפני שיוצאים לדרך

עם כל נסיונות הפישוט וההנגשה, קל מאוד לאבד את שדה הראייה בספר עמוס טענות ורעיונות. לכן, לפני שנצא לדרך, בחרנו לרכז רשימה של תובנות שיהדהדו לאורך הספר. אנו ממליצים להיזכר בהן בעת העיון בו.

1. ספקנות מועילה היא ספקנות מדודה. כמו תרופה, ספקנות במינון גבוה מדי עלולה לשתק. פילוסופים מוקדמים ראו בספק, במקרה הרע, צל כהה והרסני, האורב בסמטאות אפלות כדי להכשיל את אפשרות קיומו של ידע אנושי. במקרה הטוב הם ראו בו אמצעי לפיתוח מודעות למכשלות הניצבות בפני המאמץ להשגת ידע. לעומתם, פילוסוף החינוך המודרני קירן איגן (Egan) רואה בספק את המדרגה העליונה של ההבנה האנושית.

הדבר נכון בעיקר בימינו, שבהם החשיבה האירונית תפסה את מקומן של ההכללות הגורפות והעזות של העת המודרנית. בהשוואה לקודמיו – המודרניסט והפוסט-מודרניסט – המחזיק בחשיבה האירונית נהנה כמעט מכל העולמות. הוא מסוגל לעשות שימוש מושכל בהכללות המודרניות על העולם, אבל מתוך מודעות למגבלותיהן ומתוך הכרה בוודאות המתערערת של הידיעה האנושית.

אם, למשל, המודרניסט יתייחס לתוצאות סקר שערך מכון מחקר מוערך כאל תשקיף מדויק של דעת הקהל, הפוסט-מודרניסט ישלול ברמת העיקרון את יכולת הסקר לאמוד ישות מופשטת וחמקמקה כמו דעת קהל, והמתבונן האירוני יתייחס לסקר כאל ראָיה אפשרית לדעת הקהל במועד הבדיקה, מתוך הפניית ספקנותו להיבטים מתודולוגיים קונקרטיים כגון גודל המדגם ונוסח השאלות.

2. ספקנות קיצונית הופכת את הדיווח העיתונאי למגוחך. חוקרת העיתונות האמריקאית גיי טוכמן (Tuchman) טוענת כי אילו הניחו העיתונאים שהכל מוטל בספק, היה עליהם להתנסח באופן אבסורדי דוגמת הדיווח הזה: "רוברט ג'ונס ואשתו לכאורה, פיי סמית ג'ונס, קיימו אתמול את אשר תיארו כמסיבת קוקטייל, בביתם המשוער ברח' גרנט 187; לטענתם, המסיבה היתה לכבוד אשה ששמה לכאורה גברת ג'ון סמית', ורבים רואים בה את דודתה של מי שטוענת להיות המארחת".

במקום דיווחים אבסורדיים כאלה, עיתונאים משתמשים במה שטוכמן מכנה "רשת העובדתיות" (the web of facticity). רשת זו מגלמת סדרה של הנחות בדבר גורמים בחברה שעשויים להחזיק בידע ובעובדות רלבנטיות על שאלות המעניינות את העיתונאי, גם אם דבריהם אינם ניתנים לאימות.

בדומה, הספקות שיעסיקו אותנו לא נוגעים בעיקרם לערימות של "לכאורה" ולסימני הסרת אחריות לשוניים אחרים (כגון "ככל הנראה" או "לטענת מקורות"), אלא לרובד עמוק יותר, זה שעניינו פקפוק ממשי ומושכל במידע, במקורותיו, בחלק משיטות איסוף הנתונים ובפרקטיקות עיתונאיות מסוימות.

3. ספקנות היא לא ציניות. "אף פעם אל תשכחו להבחין בין ציניות לספקנות", הזהיר תומס פרידמן, בעל הטור הנודע ב"ניו-יורק טיימס": "יש כאן קו עדין בין השתיים, וכדאי להתעכב עליו לרגע. לדעתי, ספקנות היא מתודה חיונית לעבודתו של כל עיתונאי. ציניות, לעומת זאת, היא בריחה מעבודה קשה. ציניות מובילה לעיתונאות המתחזה כאינטלקטואלית, אך כל מה שהיא אומרת הוא שכל הגרסאות של המציאות אינן אמינות, שכולן שקריות [...] ספקנות פירושה התחייבות לעבודה קשה, להשוואה מייגעת בין גרסאות, להבחנה בין המעשי והחשוב לבין החיצוני והטפל, ולבחירת הטובה, הסבירה והמבוססת ביותר מבין האפשרויות.

"כאוריינטציה עיתונאית, ספקנות היא עבודה קשה. הספקן כל הזמן מחפש פרספקטיבה, מגשש אחר מקורות אינפורמציה, משווה ובודק מחדש. בסופו של דבר, אין לו לספקן שאינו ציניקן מפלט מהצורך לאמץ פרספקטיבה או להציג עמדה; אך את זאת הוא יעשה לעולם לאחר העבודה הקשה, ולא לפניה!".

במלים אחרות: בשונה מהציניות, ספקנות יכולה להיות כלי עבודה קונסטרוקטיבי ומפרה.

4. שלוש המשוכות השקופות בפני הידע האנושי: החברה, השפה והשכל. בדרכו לתאר את המציאות ניצבות לפני העיתונאי שלוש משוכות שמאז ומתמיד עמדו בדרכם של מבררי עובדות – החברה, השפה והשכל. אין באפשרותנו להתעמק כאן ברצינות הנדרשת בדרכים המתוחכמות והחמקמקות שבהן שלושת אלה מעצבים את הידע האנושי.

נאמר רק כי עיתונאי שעצמאותו המחשבתית יקרה לו ואשר שואף להצטיין במירוץ אחר המציאות המרצדת, חשוב שיבין את מנגנוני החברה, השפה והשכל הללו ויטפח מודעות ורגישות לדרכי פעולתם הגלויות והסמויות. זו הדרך היחידה שלא להפוך לבובת סמרטוטים חסרת מודעות לכוחות החברתיים והמושגיים שמושכים בחוטיה, מפעילים אותה ומכניסים לפיה ביטויים מהונדסים ומניפולטיביים.

5. כוחות חברתיים מעצבים את החשיבה שלנו בדרכים מורכבות וחמקמקות. למרות מגוון הדעות והאמונות הקיימות בחברה, שעלול ליצור רושם של אי-תלות מוחלטת של האדם בסביבתו, כולנו מאמצים התנהגויות וסופגים מזולתנו ערכים, נורמות ועמדות. מגוון הדעות והאמונות אמנם קיים, אך הוא לא אינסופי. בכל חברה יש דעות ואמונות דומיננטיות שהרוב הגדול של הפרטים המרכיבים אותה מחזיקים בהן.

אותן דעות ואמונות לא הופכות לדומיננטיות בעקבות דיון מפורש ופתוח שבסופו כל אדם מכריע בצורה מושכלת אם לאמץ או לא לאמץ עמדה מסוימת. פעמים רבות הן הופכות לדומיננטיות לאחר אימוץ לא לגמרי מודע של דעת הרוב. לעתים האימוץ הזה נעשה מתוך הנחה כללית ולא מבוססת שהרוב לא יכול לטעות ולעתים משום אימת הרוב, אפילו כאשר מתגנב החשד שאולי הרוב הזה טועה. התופעה הזאת ודאי מוכרת לכל מי שעבר את גיל ההתבגרות וחש לעתים בלחץ להתאים את עצמו לדעת סובביו.

לא סתם אומרים שבגילים מסוימים דעותיו של אדם – למשל דעותיו הפוליטיות – הן למעשה העתק מדויק של הדעה הרווחת במשפחתו או בסביבתו החברתית המיידית. תופעה זו, שתוזכר שוב ושוב לאורך הספר, קרויה קונפורמיות; היא הנטייה של פרטים לסגל את התנהגותם ואת אמונותיהם לכללים ולנורמות המקובלים בחברה.

הקורא הספקן עשוי לשאול, בצדק, מה הרלבנטיות של הקונפורמיות לדיווח העיתונאי, שהרי הדיווח העיתונאי אינו מבוסס על אמונות ודעות אלא מכוון לדיווח עובדות. אלא שלא זה המצב. דיווח עובדות אינו משוחרר לחלוטין מאמונות ומדעות, בין שמקורן בעיתונאי ובין שהן הונחלו על-ידי החברה. ניסויים בפסיכולוגיה חברתית מדגימים שוב ושוב כיצד בני אדם נוטים להיות מושפעים מלחץ חברתי ומדמויות סמכותיות כשהם משיבים על שאלות מוסריות ועל שאלות עובדתיות כאחת.

הפילוסוף ברטרנד ראסל סבר כי חוויותיו של האחר מדורגות על-ידי בני אדם בדרגת ודאות גבוהה, מיד אחרי החוויה הבלתי אמצעית שלהם עצמם. ואף על-פי כן חוויותיהם של אחרים, בדומה לחוויותינו שלנו, יכולות לפעמים לסלף באופן מרחיק לכת את הבנתנו את העולם. גם בהנחה שהיו כנים לחלוטין, ייתכן שאותם "אחרים" חוו אשליה אופטית, טעו בהבנתם את המתרחש או לא הבחינו בפרט קריטי.

יתרה מזו, מחקרים שבחנו את תופעת ה"חשיבה המוּנעת" (motivated reasoning) מראים כי כאשר עובדות מסוימות עומדות בסתירה לרצונות ולהעדפות של אנשים (שבמקרים רבים נגזרים מערכים שהונחלו, כאמור, על-ידי החברה), הם ייטו להערכות חסר של משקלן הראייתי. לדוגמה, חובבי ספורט לא יגיבו אותה תגובה כאשר הם ישמעו על הפסד של קבוצה שניצחה בעבר. בעוד אוהדי הקבוצה המפסידה ייטו להתייחס אל ההפסד כאל אירוע מקרי וחד-פעמי, אוהדי הקבוצה המנצחת ייטו לראות בו נקודת מפנה.

כפי שכבר ציינו, וכפי שנזכיר עוד לאורך הספר, העיתונות לא נמצאת לבד בהתמודדות עם קביעת עובדות בהקשרים חברתיים. גם מערכות לבירור מציאות חסונות מהעיתונות – כמו בתי-המשפט, שאמורים לכאורה לקבוע ממצאים עובדתיים על בסיס תשתית ראייתית בלבד – מכירות בחלחול של כוחות חברתיים אל תוך החלטותיהם. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר אהרן ברק העיר בעניין זה כי "מנקודת המבט המשפטית דרכנו סלולה, אך אנו חלק מהחברה הישראלית; יודעים אנו את קשייה וחיים אנו את תולדותיה. איננו מצויים במגדל שן. חיים אנו את חייה של המדינה".

כמו במשפט כך גם בעיתונות – אין תחליף למודעות לכוחות חברתיים מטים וחמקמקים.

6. כוחות חברתיים לוחצים עלינו להסתגל אליהם. בזירה הציבורית והפוליטית קיימות נטיות כמו אלו של עיתונאים וארגוני חדשות ליישר קו בדרכי הסיקור שלהם (וראו להלן בפרק הרביעי). נטיות מסוג זה מאפשרות הפנמה של אידיאולוגיות רווחות, הנושאות תכתיבים מוסריים ל"רצוי" מול ה"מצוי", לראוי להתייחסות או להתעלמות. וכך, אדם המחויב אידיאולוגית לשוק חופשי ייטה להתעלם מסוגיית הסובסידיות שעסקים גדולים מקבלים מהמדינה, ואדם שיש לו נטייה סוציאליסטית מובהקת יתקשה לתת משקל לשחיתות ולתפקוד הלקוי של ארגונים ציבוריים.

כוחות חברתיים יכולים להתערב אפילו במדע: מדיניות של קרנות מחקר עלולה לסכל דיון בנושאים מסוימים, כפי שטוען סוציולוג המדע הבריטי טרבור פינץ' (Pinch), וחוקרים במדעי הטבע עלולים לסטות מבירור ענייני בגלל תככנות ויחסים בין-אישיים עכורים, כפי שמציעים הסוציולוגים ברונו לאטור (Latour) וסטיב ווגלר (Wooglar). ולא הזכרנו כאן את התרחישים הבוטים יותר כמו מחקרים מוטים שמוזמנים למטרות מסחריות, תדמיתיות או פוליטיות או אלו שמבוססים על תוצאות מזויפות.

7. השפה "צובעת" את החשיבה. מנגנון השפה מגביל, בדרכו, את העבודה העיתונאית. עם כל מורכבותה, יש דברים שהשפה מתקשה לבטא. מתי, לדוגמה, סדרת אירועים הופכת ל"גל" או ל"התפרצות"? ומתי נאמר "שיא" או "קריסה"? כל אלה ביטויים שמשמעותם מעוגנת במוסכמות יותר משהיא מעוגנת בעובדות. יתר על כן, מושגי השפה הטבעית אינם חופפים את המציאות.

לאילו דברים בעולם מתייחסים מושגי יסוד עיתונאיים כמו "אירוע", "מתיחוּת", "אווירה קשה", "כללי משחק" או "התקררות ביחסים"? הם מלמדים על הפוטנציאל המטעה הגלום בשפה כאשר משתמשים בה, באופן תמים לכאורה, כדי לתאר מציאות או לשקף משמעויות מוסכמות.

אך בזאת עדיין לא מיצינו את הבעייתיות שבשפה. פעמים רבות השימוש בשפה הוא למעשה חסר מובן. השיח הכלכלי והשיח הפוליטי רוויים בביטויים מעורפלים ורבי משמעות – "שגשוג", "תועלת", "צמיחה", "הרתעה", "רשע" ו"חירות". מלים אלו ודומותיהן לא מוגדרות באופן שיטתי במסגרת השיח הציבורי והן פותחות פתח לשימוש מניפולטיבי הנשען על קונוטציות ורגשות המתעוררים לשמען, אגב התעלמות מן ההכרח להבין לגמרי את כוונתן.

8. השכל האנושי מוגבל ורגיש להטיות. אם נשתמש בדוגמה שהציע הפילוסוף עמנואל קאנט, כל אחד יכול לדמיין חלל ריק. אבל האם אנחנו יכולים לדמיין כיצד נראה היעדרו של חלל ריק? הדבר בלתי אפשרי. אמנם עיתונאים אינם נדרשים לדמיין היעדר חלל ריק בעבודתם היום-יומית, אך גם הם מחויבים לפתח מודעות מתמדת למגבלות החשיבה והשכל הישר – לא רק אצלם אלא גם אצל המקורות והמוסדות שמזינים אותם במידע וברעיונות על מצב הדברים בעולם.

האתגר העיתונאי הקשה ביותר כאן הוא לבחון כל הזמן אם אני יכול לחרוג מקבעונות מחשבתיים, לדמיין מצבים אלטרנטיביים וסדרי דברים חלופיים החורגים מגבולות המוכר ומהאורתודוקסיה המחשבתית והמוסדית. בהחלט אפשרי, למשל, שעיתונאים מתוכנתים לזהות מניעים גם כשאין כאלה בנמצא, לראות המשכיות בתופעות שעוברות שינויים מרחיקי לכת ולהתלבט בתוך טווח קטן של אפשרויות שכל מה שנופל מחוצה לו נתפס מיד ובלא היסוס כלא מציאותי.

ולבסוף, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מציעה דוגמאות רבות לכשלי חשיבה ולקשיי זיכרון, והללו מציירות תמונה קודרת למדי של הכללות שווא, ראייה סלקטיבית, זכרונות מסולפים ועוד.

מתוך "הספקן בחדר החדשות: כלים לסיקור עיתונאי במציאות מתעתעת", ספרם של פרופ' צבי רייך ויגאל גודלר, שראה אור בשנת 2016 בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ועם-עובד. ניתן להוריד את הספר בשלמותו מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה