נושאים פוליטיים-נשיים מרחפים בחלל האוויר התקשורתי בישראל זה עשרות שנים, עולים ושוב צוללים מתחת לרדאר. בראשם ניצבת הבעיה הקיומית-בטחונית בה"א הידיעה – תופעת האלימות נגד נשים ונגזרותיה. מזה זמן שאנו לכך שלראש סדר היום החדשותי מגיעה תופעת ההטרדות המיניות, המשתייכת לספקטרום הזה. גברים בעלי עמדה וכוח, מסילבן שלום וינון מגל ועד משה איבגי ואופק בוכריס, נאלצים להתמודד עם הזרקור התקשורתי המאיר בעוצמה את הטענות נגדם.
העיסוק התקשורתי המוגבר בתופעת ההטרדות מקרין מעבר לחשיפת המקרים עצמם ומגדיר שינוי מהותי של כללי המשחק. תהליכי בחירת כוח האדם משתנים: אנשים שפעם נחשבו כנורמטיביים לכל דבר נאלצים לעזוב. הזדמנויות חדשות נוצרות לצירוף גברים ונשים בעלי ערכים ודפוסי תרבות ארגונית ידידותיים יותר לנשים במקומות העבודה.
גם העיסוק הגובר בכשלים שלא מנעו רצח נשים, כמו במקרים האחרונים של רצח מלכה בניאשווילי מבת-ים, מאגדה אבו-ג'אבר מכפר קאסם ורבות אחרות ‒ יוצר את הרושם שמסך העשן שאפף נושאים אלו אכן מתפוגג. אולם האם אכן משתנה משהו בסדר היום התקשורתי? האם העיתונות, המשמשת כסוכנת שינוי בנושאים חברתיים מגוונים, נוהגת בנושא המגדרי באופן דומה? האם הטיפול התקשורתי בבעיותיהן של ציבור הנשים ‒ ובראשן הבעייה הקיומית-בטחונית של אלימות נגד נשים ‒ מגיע להבשלה עקבית כמו נושאים חברתיים אחרים, אלי שינוי במסלול הפוליטי-מעשי?
למרות השינויים החיוביים בנוף התקשורתי, התחזקותן והתאגדותן של עיתונאיות, הצטרפותם של חלק מהעיתונאים הגברים לעמוד לצדן והשיפור במעמד הנשים בארץ ‒ נראה שמשהו לא עובד. האינטרסים של מחצית האוכלוסייה בארץ ‒ הנשים ‒ אינם מובטחים בעקבות נדידת מאבקיהן מן העמודים האחוריים של העיתונים לכותרות הראשיות. חוסר האונים שחשים כל אלו העוסקים כיום בחשיפת מעשי רצח של נשים בתקשורת מתסכל בהערמת קלישאות החוזרות על עצמן. הכתובת היא עדיין, תמיד, על הקיר.
"השפעת האשה הישראלית על פוליטיקה ‒ אפסית", "מעריב", 1973
יש להקדים ולציין שמעולם לא התקיימה בארץ חשיפה מלאה למציאות חייהן ובעיותיהן החברתיות של נשים: העלאת נושאים הנוגעים לפוליטיקה נשית הבליחה, לזמן קצר, בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת, במקביל להקמת המוסדות הלאומיים, ואחריה לילה תקשורתי ארוך של דחיקה לשולי העיתונות ועיסוק בעיקר בטרדות הבית והמשפחה, תוך קיבוע התפקידים המסורתיים של נשים. כך עד לשנות השבעים וראשית העלאת נושא זכויות הנשים על סדר היום הפוליטי, בעקבות פעילותה של התנועה הפמיניסטית בארצות-הברית.
חברת-הכנסת לשעבר מרשה פרידמן, מייסדת התנועה הפמיניסטית בישראל, קראה לתופעת ההדרה של נושאים כאלו מסדר היום הפוליטי והתקשורתי "קשר השתיקה": "לכל הנושאים שהעליתי בכנסת השמינית, החל במכירת נשק חשאית לדרום אפריקה ועד אלימות נגד נשים, היה מכנה משותף אחד: כולם היו אפופים קשר של שתיקה. חומות ההכחשה גבהו במיוחד סביב ענייני נשים, ומעל הכול סביב נושאים הקשורים בגופה של האישה: אונס, הכאה, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, פיקוח על הילודה, הפלה".
חשיפת נושא האלימות – ראש וראשון בחשיבותו בסדר היום הפוליטי של נשים ‒ משוּלה למְשִִיה של קרחון ענק אל מעל לפני המים. עד לאמצע שנות השבעים בעיית האלימות נגד נשים כביכול כלל לא היתה קיימת. עד לשנות השבעים המוקדמות ניתן היה לספור נשים בעיתונות במדינת ישראל על כף יד אחת. במידה שהן עסקו בנושאים על סדר היום הפוליטי, נעדרו מהם נושאים "נשיים" (אלימות נגד נשים, שוויון בשכר, ייצוג בכנסת וכולי).
"בית, מקלט ועזרה לקרבנות אלימות ואונס", "הארץ", 13,10,1977
מתחילת שנות השבעים החלו נושאים "נשיים" לעלות על סדר היום הפוליטי בעיתונות, כיוזמה של יחידות, דרך מחילות ה"גטו העיתונאי הנשי" ‒ מדורי הנשים בעמודים האחוריים של העיתונות. הידיעה שפרסמתי בשנת 1977 על פתיחת המקלט לנשים מוכות הראשון בארץ על-ידי התנועה הפמיניסטית בחיפה לא הופיעה בעמוד הראשון כפי שבוודאי היה קורה היום, אלא בעמוד אחורי של מדור הנשים "חוג בית" ב"הארץ". ידיעות וכתבות ראשונות מסוגן שהמשכתי לפרסם בעיתונות על בעיית הנשים המוכות, על נשים ופוליטיקה, על הטרדות מיניות ‒ לא יצרו רצף של המשכיות. עצם פרסומן היה כרוך במאבקים שנמשכו שבועות, חודשים ואף שנים.
נקודת ציון מהפכנית על סדר היום של הפמיניזם בארץ הייתה הפגנת התנועה הפמיניסטית של 1976 בכנס הגניקולוגים השנתי שנערך במלון הילטון בתל-אביב. נכנסנו אז, אני על תקן של עיתונאית צעירה וכמה חברות בתנועה הפמיניסטית הישראלית בראשות מרשה פרידמן, לאולם הדיונים של הגניקולוגים במלון. נושא חוקיות ההפלות עמד אז על הפרק. הגניקולוגים עמדו אז כחומה בצורה בפני הניסיון להנהיג הפלות חוקיות בישראל ‒ למרות שמתחת לשולחן ביצעו אותן באופן פרטי. הם פעלו כגוף אינטרסנטי כלכלי לכל דבר.
ההפגנה הסתיימה בשחרור בערבות בתחנת משטרה בתל-אביב, אך כשדיווחתי עליה למדור הנשים ב"הארץ" ‒ היא לא פורסמה. עדיין אני זוכרת את המשפט של עורכת במדור, כאשר הצעתי לראשונה נושאים הקשורים לחברותי בתנועה הפמיניסטית: "השבוע תכתבי על משהו רציני, לא על הנשים הללו". זכורה לי היטב תחושת הייאוש והנבצרות מלהעלות לתודעה נושאים נשיים בעלי ערך חדשותי.
"גילויים מחדרי הלידה", "הארץ", 1978
אלא שגם אם נושאי הג'נדר הצליחו לעלות מתהום ההכחשה, לעבור את חומות העורכים המתנגדים להן ולהתפרסם לראשונה בעיתונות ‒ קול אחד ברמה אינו מביא לגיוס חברתי מאסיבי, אלא לשקיעה בתהום נשיה במשך שנים.
כתבה על המצב בחדרי הלידה שפרסמתי ‒ גרמה לסערה. נשענתי על הניסיון האישי שלי ושל חברותי, אך העורכת השתכנעה שמדובר בנושא ראוי לסיקור רק שמונה שנים לאחר שילדתי ‒ ב-1978. כמה עצוב: 37 שנים לאחר מכן, בשנה שעברה, פרסם עיתון "הארץ" כתבה של נועה לימונה באותו נושא. הכתבה זכתה להבלטה הראויה, אך למרבה הצער דיווחה על אותן הבעיות ואותן הטענות.
אירוע כזה, רק אחד מתוך רבים דומים לו שנשכחו, מדגים עד כמה העלאת נושאים פוליטיים נשיים על סדר היום בלא שייווצר מומנטום להמשך המאבק, מביא לכך שלא יבשילו לכדי יצירת שינוי של ממש. בלא הירתמות של מאסה של אקטיביזם חברתי לתהליך מימושם של שינויים בשלב שלאחר חשיפתם לעין הציבורית ‒ יש להעלותם שוב ושוב מן האוב.
נורית כהנא היא עיתונאית ודוברת לשעבר