בעונה הנוכחית של תוכנית המציאות "הישרדות", שמשודרת בימים אלה בערוץ 2, הצליחה להתבלט המתמודדת הודא נקאש. במהלך התוכנית גברה נקאש על מתמודדים בולטים, שנחשבו לחזקים ממנה, והצליחה להתברג בין שבעת המתחרים האחרונים (כש-11 מתמודדים הודחו לפניה).
נקאש הצליחה אולי להביא לייצוג של ערבייה ישראלית על מסך הטלוויזיה, אבל לאו דווקא לשבור סטריאוטיפים. כך למשל הוכתרה נקאש על-ידי יתר המשתתפים כבעלת הסיכוי הגבוה ביותר לנעוץ סכין בגבם. אין צורך להרחיק לכת לדימוי הדמגוגי של הערבים בישראל כגיס חמישי; די לבחון את ייצוגם של ערבים ישראלים בחדשות בימים אלה כדי להיווכח בבעייתיות הרבה של תואר זה.
בשונה מנקאש, סלים מרעי, גם הוא ערבי ישראלי שהשתתף בתוכנית מציאות שמשודרת בשעת צפיית שיא, הודח בשלב מוקדם של ההתמודדות. מרעי, שהתחרה בעונה הנוכחית של "האח הגדול", היה השלישי להיות מודח מבין 16 מתמודדים (באותה נקודת זמן). הבדל נוסף בין מרעי לנקאש הוא, ובכן, שהראשון הוא גבר, והשנייה – אשה. אין מדובר בגילוי מרעיש, אבל למגדר, מסתבר, חלק משמעותי בכל הנוגע לייצוגם של מיעוטים על המסך.
ייצוגם של ערבים בישראל על המסך, ובכלל זה בתוכניות ריאליטי – ז'אנר הזוכה לשיעורי צפייה גבוהים ולהשקעה כספית ניכרת – נמוך משיעורם באוכלוסייה. בין הערבים הנוכחים על המסך בתוכניות מציאות בולטת הנוכחות הנשית. מבין 66 המתמודדים שהתחרו בתוכניות "מאסטר שף", רק ארבעה (6%) היו ערבים. מבין הארבעה שלוש היו מתמודדות: סלמה פיומי (העונה השלישית), נוף עתאמנה איסמאעיל (העונה הרביעית) ולמא שחאדה (העונה החמישית). שלושתן הצליחו להעפיל לשלב הגמר, כשאיסמעאיל אף הוכתרה כמנצחת. מוסא אבו-סריס (העונה הראשונה), הגבר הערבי היחיד שהתחרה בתוכנית, הודח בשלב מוקדם בהרבה מעמיתותיו.
לינה מח'ול, משתתפת בתוכנית הטלוויזיה "דה-ווייס" (צילום מסך)
גם ב"האח הגדול" שיעורן של הנשים הערביות היה גבוה משל הגברים, והן הצליחו להעפיל למקומות גבוהים יותר. בסך-הכל התמודדו בתוכנית עד היום 146 מתחרים, מהם שלושה ערבים (2%). מבין השלושה – שתיים הן מתחרות: רנין בולוס (העונה הראשונה), שהצליחה לגבור על מרבית המשתתפים בעונה שבה התמודדה, ופותנה ג'אבר (העונה השנייה), שהעפילה לגמר. זאת, בשונה ממרעי, שהודח, כפי שצוין, בשלב מוקדם הרבה יותר של התחרות.
אפשר להוסיף ולמנות דוגמאות – למשל לינה מח'ול, שניצחה בעונה השנייה של "דה-ווייס", וניראל קאראנתינג'י, שניצחה בעונה השנייה של "הדוגמניות" – אבל התופעה כבר ברורה: היעדרותם של גברים ערבים מהמסך ונוכחות בולטת, יחסית, של נשים ערביות.
אין מדובר בתופעה חדשה. כשערוץ 1 החל את שידוריו היו אלה גברים – יהודים, כמובן – שניצבו בקדמת הבמה. את "מבט" הגיש גבר, חיים יבין, כשגם מחליפיו היו גברים, בעוד שנשים נדחקו לתחומים שנחשבו שוליים. בראיון עיתונאי סיפרה המגישה דליה מזור ש"לא נתנו לנשים אפילו להקריא ידיעות על ביטחון ופוליטיקה. אפילו 'ערב טוב' לא נתנו לאשה לומר, כי זה היה תפקיד ששייך לגברים בלבד". על הרקע הזה מפתיע להיזכר (או להתוודע) שאת החדשות בערבית בערוץ 1 הגישה אשה, גלוריה סטיוארט (סופר).
טהוניה רובל, משתתפת בתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" (צילום: יונתן זינדל)
תופעה זו אינה ייחודית לציבור הערבי בישראל. גם בקרב האתיופים בישראל בולטת הנוכחות הנשית לצד היעדרה של נוכחות גברית משמעותית. חגית יאסו, שניצחה בעונה התשיעית של "כוכב נולד", טהוניה רובל, שניצחה בעונה החמישית של "האח הגדול", וטיטי איינאו, שמתחרה בעונה הנוכחית של "הישרדות", הן דוגמאות אחדות לנשים ממוצא אתיופי שזכו להצלחה בתחרויות טלוויזיה.
בספרות המחקר היה מקובל להתייחס לנשים הערביות והאתיופיות כאל מי שסובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן כערביות או אתיופיות. שוליות כפולה זו הפכה את הנשים הללו לא אחת לקורבנות של אלימות, למי שמשתכרות שכר נמוך ונדחקות מעמדות השפעה. מתברר שדווקא עמדת הנחיתות של נשים אלה משחקת לטובתן בפריים-טיים הטלוויזיוני.
את הנוכחות הבולטת של נשים ערביות ואתיופיות – בהשוואה לגברים ערבים ואתיופים – ניתן להסביר בגבולות הסובלנות של הרוב היהודי בישראל. מפחיד לפגוש גבר ערבי או גבר שחור אצלך בסלון. אשה – ערבייה או שחורה – נוכחותה, מתברר, מאיימת הרבה פחות, ולראיה רשימת הנשים שהוזכרה והיעדרה של רשימת גברים מקבילה.
ובכל זאת יש נסיבות שבהן הציבור הישראלי נכון יותר לקבל גברים ערבים ואתיופים. בעונות ה-VIP, דהיינו עונות שכוללות ידוענים, קל יותר לקהל לקבל את הנוכחות הגברית ה"זרה". כך היה עם השחקן נורמן עיסא, שהתחרה בעונת ה-VIP של "מאסטר שף", וכך גם עם עזאם עזאם, שהתמודד בעונת ה-VIP של "הישרדות". כשמדובר בפנים מוכרות, גברים ערבים נעשים מפחידים פחות.
פיראס חורי, משתתף בתוכנית "פרויקט Y" (צילום מסך)
סייג אחד מצליחה לעורר תוכנית המציאות "פרויקט Y", ששודרה בתחילת שנות האלפיים, ושבה התמודד מתחרה ממוצא אתיופי, סירק מ' סבהאט, וניצח מתחרה ממוצא ערבי, פיראס חורי. לחריגה זו מהתבנית שהוצגה כאן ניתן להציע שני הסברים. התוכנית "פרויקט Y" שודרה בערוץ נישה, YTV (שבינתיים גם ירד מהאוויר), והיתה פתוחה רק בפני מנויי הלוויין; זאת, בשונה מכל יתר הדוגמאות שהוצגו כאן והתייחסו לערוצי ברודקאסט. ערוצים נישתיים יכולים להרשות לעצמם להציג תכנים שלא יתקבלו על-ידי הציבור הרחב.
הסבר שני נעוץ במועד שידורה של התוכנית. "פרויקט Y" היתה מתוכניות הריאליטי הראשונות בישראל. אז כנראה טרם הופנם הכלל שלפיו אין מקום על המסך לשחורים ולערבים.
הבחירה לבחון את נראות הציבור הערבי והאתיופי דווקא בתוכניות ריאליטי נובעת בעיקרה מאילוץ: בזירות אחרות שמאפשרות השוואה – למשל כעיתונאים, שחקנים, מגישים – אוכלוסיות אלה כמעט שאינן נמצאות. תוכניות המציאות מאפשרות ייצוג לאוכלוסייה הערבית והאתיופית, אבל רק במקרה שמדובר בייצוג לא מאיים.
את הצלחתן של השחקנית רותי אסרסאי, העיתונאית לוסי אהריש, הזמרת אסתר רדא ואחרות – הצלחה שעשויה להצטייר כהפגנת סובלנות – יש לבחון דרך הפריזמה המגדרית שמלמדת על גבולות הקבלה של הציבור בישראל. בהקשר זה ניתן לראות את השתלבותן של נשים ערביות בגל הטרור הנוכחי כערעור על הסדר שבו גברים ערבים נתפסים כמסוכנים, בשונה מנשים ערביות.
ארגון להב"ה, שפועל "למניעת התבוללות בארץ הקודש", אינו מזוהה, לכאורה, מבחינה מגדרית. הארגון פועל למניעת "נישואים מעורבים". אבל ביקור באתר הארגון מלמד ש"הבעיה" היא קשרים בין "יהודיות לערבים", ולא בין "יהודים לערביות". אותו היגיון שמנחה את בנצי גופשטיין ואת חבריו לארגון הוא ההיגיון שמנחה את הפריים-טיים הטלוויזיוני.
אלעד הרלב הוא מתרגל ועוזר הוראה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב