איור: יגאל באום

ברגע האחרון ממש, במחצית פברואר, ניצל "דבר ראשון" מסגירה. כתבות ההספד בעיתוני סוף השבוע כבר הודפסו ("לכל-כך הרבה אנשים כאב הלב השבוע, כאשר נודע על סגירתו הצפויה של 'דבר', העיתון שהיה בעיקר סמל לארץ ישראל של פעם" - "מעריב",16.2.96) כאשר נמצא עירוי הדם, שיאפשר ליורשו של "דבר" ההיסטורי להמשיך להתקיים.

רק ימים ספורים קודם לכן, ב-11 בפברואר, החליטה הנהגת ההסתדרות להפסיק את מתן הסיוע הכספי לעיתון. הבקשות למתן ארכה נוספת לא נענו. ההסתדרות כבר העבירה מיליוני שקלים לקופת "דבר", ששינה את פניו והפך ל"דבר ראשון" באוקטובר אשתקד. עכשיו החליטה לשים לזה קץ, בהעדר משקיעים אחרים מן האופק.

למשך ימים אחדים נראה כי נחרץ גורל העיתון ו-140 עובדיו, וכי "דבר ראשון" יסיים את דרכו כמו "על המשמר", "חדשות" ו"העולם הזה", שנמחקו ממפת התקשורת הישראלית.

ואולם, בסוף השבוע התברר כי לא אפסה התקווה. משא ומתן חשאי, שרק קומץ אנשים היה שותף לו, החזיר את החיים לעיתון. בית ההשקעות זינגר-ברנע, בראשותם של שלום זינגר, לשעבר מנכ"ל האוצר והבנק הבינלאומי הראשון, ופרופ' אמיר ברנע, הצליח לגייס קבוצת משקיעים שגילו נכונות להשקיע בעיתון. זהות המשקיעים לא נחשפה, אולם "ידיעות אחרונות" ידע לדווח כי אחד מהם הוא מוזי ורטהיים, בעל השליטה ביצרנית "קוקה קולה" בישראל ובבנק המזרחי. המשקיעים הללו שיכנעו את ההסתדרות להמשיך ולתמוך בעיתון.

כך נולד ההסדר, שפרטיו גובשו במסמך עקרונות בראשית מארס: קבוצת "זינגר-ברנע" תחזיק 80 אחוזים ממניות העיתון, ואילו ההסתדרות תשמור על 20 אחוזים. כדי לאפשר את המשך הפעלת העיתון ישקיע כל אחד משני הצדדים בשלב הראשון רבע מיליון דולר. בשלב השני תעביר ההסתדרות שני מיליון דולר נוספים, ואילו המשקיעים יזרימו את יתר הסכומים שיידרשו להפעלה.

יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ, הסביר כי אילו נסגר העיתון, היה הדבר מתפרש כגסיסתה של ההסתדרות. ואילו זינגר הביע ביטחון בעתידו הכלכלי של "דבר ראשון" והבטיח: "אנחנו נדאג שהוא יהיה גם רווחי".

בעיתון נשמו לרווחה, אבל המבחן האמיתי - מבחן התפוצה והרווחיות - עדיין עומד בפני המערכת, בראשות רון בן-ישי, והבעלים החדשים והישנים. על הקשר החיוני בין תפוצה, רווח ושליחותו הציבורית של עיתון, כתב ב"הארץ" אפרים ריינר, אשר בדק בשנה שעברה את מצבו של "דבר": "ציבוריותו של עיתון היא פונקציה של מספר קוראיו. אם אין לו קוראים, לא חשוב מה כתוב בו. הרדיפה אחר הקוראים (או הצופים בטלוויזיה והמאזינים לרדיו) איננה ביטוי למסחריותו של כלי תקשורת, אלא תנאי הכרחי לקיומו כאורגן לשירות הציבור".

גיליון 2, מרץ 1996