יכול להיות שבין שנת 2009 לשנת 2014 התחולל בישראל שינוי דרמטי ברמת השירותים שהממשלה מעניקה לאזרחיה. ויכול גם להיות שלא. אין לי כוונה לשכנע אותכם ששינוי כזה קרה או שהוא לא קרה. הנקודה שחשוב להציף היא שאין לנו מושג אם הוא קרה או לא.

הסיבה להרהר בכלל באפשרות הזו היא העובדה הבאה: בין השנים 2009 ל-2014 הוצאות הממשלה למטרות אזרחיות גדלו - ריאלית, לנפש - בערך ב 11.5%. במונחי 2014 זהו גידול השקול לגידול של 36 מיליארד שקל בתקציב הממשלה למטרות אזרחיות. הגידול הזה משול לכך שבשנת 2014 היינו מקצצים את תקציב הביטחון בחצי ומעבירים את כל המשאבים שהתפנו להוצאות אזרחיות. אפשר גם להזכיר ש-36 מיליארד שקל הוא סכום גדול משמעותית, לפחות פי ארבעה (וכנראה יותר), מהפערים בין המתווים השונים של הסדרת הגז הטבעי והמיסוי שלו.

להלן החישוב המדויק: הוצאות הממשלה הרחבה למטרות אזרחיות (כלומר כלל ההוצאות בניכוי הוצאות הביטחון ותשלומי הריבית של הממשלה על חובותיה) עמדו בשנת 2009 על 234.7 מיליארד שקל, ובשנת 2014 הן היו 316.2 מיליארד שקל – גידול של 35% (מקור: לוח 10.8 של השנתון הסטטיסטי לישראל 2015). באותן שנים גדלה אוכלוסית ישראל מ-7.5 מיליון נפש ל-8.3 מליון נפש – גידול של 9.9% (מקור: לוח 2.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל 2015), ומדד המחירים לצרכן עלה ב-10.2% (מקור: מאגר הסדרות של בנק ישראל). כך שההוצאה הממשלתית הריאלית לנפש, למטרות אזרחיות, גדלה ב-11.5%. מכיוון שסך ההוצאה האזרחית של ממשלת ישראל בשנת 2014 היתה, כאמור, 316.2 מיליארד שקל, 11.5% ממנה הם 36 מיליארד שקל – יותר ממחצית מתקציב הביטחון באותה שנה.

נכון שכאשר משווים את חלק ההוצאה האזרחית בתוצר בישראל לעומת הממוצע במדינות ה-OECD מתברר שבישראל החלק הזה הוא קטן יותר. נכון גם שבחמש השנים האחרונות התוצר לנפש גדל גם הוא, ריאלית, ב-10.5%, כך שחלק ההוצאה האזרחית בתוצר נשאר פחות או יותר קבוע (עלייה של אחוז אחד), ואין לזלזל בנתון הזה. יש חשיבות רבה לחלק ההוצאה האזרחית בתוצר בדיונים בנוגע לסדר העדיפויות הלאומי והשיטה הכלכלית הרצויה והמצויה. אבל רמת השירותים לא נקבעת לפי חלק ההוצאה בתוצר, אלא בעיקר לפי גודלה האבסולוטי של ההוצאה (ריאלית, לנפש כמובן), וזו גדלה בעשרות מיליארדי שקלים בשנים האחרונות.

הגדלה כל כך דרמטית של ההוצאות האזרחיות של הממשלה היא מהלך שמעמיד למבחן כמה מטענות הליבה של הצדדים לדיון על דרכה של הכלכלה הישראלית. אי אפשר להמשיך בדיון בלי להתייחס להשלכות שלו

האם מישהו סבור שרמת השירותים הממשלתיים במונגוליה שבה הוצאות הממשלה מהוות 45.1% מהתוצר, גבוהה יותר מאשר בקנדה, שבה הוצאות הממשלה מהוות רק 41.9% מהתוצר? האם מישהו מנהל את הדיון על ההכנסות הפוטנציאליות מהגז במונחים של אחוזי תוצר? האם איכות המזון של משק בית תלויה בגובה ההוצאה שלו על מזון, או בחלק מתוך כלל ההוצאות של משק הבית שמופנה לרכישת אוכל?

נושא מעניין בפני עצמו היא האפשרות הסבירה שלא היה לכם מושג שהוצאות הממשלה למטרות אזרחיות גדלו כל כך בשנים האחרונות – לפחות בחיפוש בגוגל נראה שהרחבות תקציביות מקבלות, אם בכלל, קמצוץ מתשומת הלב שמקבלים קיצוצי תקציב. אבל חשובה יותר בעיני השאלה: האם התקציב הנוסף הזה היה אפקטיבי? האם, ובאיזו מידה, הגידול הדרמטי במשאבים שממשלת ישראל הפנתה למטרות אזרחיות שיפר את רווחת תושבי ישראל?

בכל הנוגע לדיון הכלכלי, זו בוודאי אחת השאלות החשובות ביותר שעומדות על הפרק, אם לא החשובה שבהן: ההחלטה כמה מן המשאבים שעומדים לרשות המשק יועברו לידי הממשלה ניצבת בלב הוויכוח הכלכלי, ונקודת מחלוקת עיקרית היא האם הממשלה יכולה ורוצה לעשות שימוש מועיל במשאבים שעומדים לרשותה. הגדלה כל כך דרמטית של ההוצאות האזרחיות של הממשלה היא מהלך שמעמיד למבחן כמה מטענות הליבה של שני הצדדים לדיון. אי אפשר להמשיך בדיון בלי להתייחס להשלכות שלו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר)

ובכן, מה היו ההשלכות של הגידול הדרמטי בתקציב האזרחי של הממשלה? התשובה הסבירה ביותר היא שאין לנו שום מושג. שיפור ברמת השירותים שהממשלה מעניקה לאזרחים פשוט לא נחשב נושא לעיתונאי רציני לעסוק בו. עיתונאים רציניים חושפים את עוולות השלטון, לא מספרים על הצלחותיו. גם המרדף אחר הרייטינג תורם את שלו: אם פעם רווחה הקלישאה "כשאין חדשות, אלו הן חדשות טובות", נדמה שעורכי עיתונים כיום מאמינים ש"כשהחדשות טובות, אלו לא חדשות".

נקודה שניה שמשפיעה על הסיקור היא העובדה שהגידול הדרמטי הזה בתקציב הממשלה קרה תחת שלטונו של בנימין נתניהו, שמייצג בדיוק את האידיאולוגיה ההפוכה, כך שאין לאף אחד עניין פוליטי להציג את השיפור, אם היה כזה: אנשי ימין כלכלי ירתעו מלהציג את ההצלחות של הגדלת התקציבים הממשלתיים. אנשי שמאל כלכלי יסרבו לזקוף הצלחה כלשהי לזכות בנימין נתניהו, או לכפור בנרטיב לפיו כבר שנים, או עשורים, שהממשלה בישראל רק מסירה עוד ועוד מהאחריות שלה לחיי האזרחים.

יודגש – אני לא טוען ששיפורים נפלאים בחייהם של אזרחי ישראל בהכרח קרו, ושהתקשורת מסתירה אותם. יכול להיות שכל הגידול הזה בתקציבים טפטף בין אצבעותיה של ממשלה מושחתת ולא יעילה היישר לכיסיהם של פקידים ומקורביהם, יכול להיות שישראל 2015 גדושה באזרחים אסירי תודה שאף עיתונאי לא ממש רוצה להקשיב להם, וכמובן שיכול להיות שהאמת היא איפשהו באמצע. הנקודה היא שאין לנו מושג.

אפשר להתווכח על מדיניות עד צאת הנשמה: על הגז הטבעי, על הגדלת מיסים או על קיצוץ תקציבים, על רפורמה א' או יוזמה ג'. אבל אם בסופו של דבר תוצאות המדיניות לא יסוקרו בצורה הוגנת, אלא מתוך התמקדות כמעט מוחלטת בפנים השליליים שלה – ולכל מדיניות יהיו גם תוצאות שליליות – לא ברור מה הטעם בוויכוח, ואיך אי פעם תתאפשר התקדמות.