עופר נמרודי הורשע, במסגרת עסקת טיעון, לפי הודאתו, בשורה של האזנות סתר ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט. נגזרו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל. המסקנה הטבעית מנתון זה היתה צריכה להיות הסתלקותו המיידית מכל השפעה על תוכני העיתון "מעריב". נמרודי נמנע מלעשות את הצעד המתבקש, ויש אף המצדיקים את המשך תפקודו כמו"ל פעיל של "מעריב". טיעון מרכזי בפיהם הוא שהשיטה של האזנות סתר היתה גם נחלתו של "ידיעות אחרונות", וכי במושגים של צדק יחסי, אין זה הוגן שנמרודי יסתלק מ"מעריב" שעה שארנון מוזס ממשיך לשמש כמו"ל של "ידיעות אחרונות".

עצם הטיעון של עבריין פלוני, כי העבירות שעבר הינן נחלת הרבים, אינה גורעת מחומרת התנהגותו. לעתים, כאשר מדובר, למשל, במכת מדינה, היא מחמירה דווקא את התנהגותו. אשר לטענתו של נמרודי בדבר תחושתו הסובייקטיבית שהביאה אותו למעשיו העברייניים, קבע בית-המשפט: "התקשיתי לראות בדברים הצדקה או הבנה לעשייתם, במיוחד כשהם באים מפיו של אדם במעמדו, השכלתו ותבונתו של נאשם זה, ומי שהיה בעת ביצוע העבירות מו"ל ועורך עיתון". אשר להשוואה לארנון מוזס - היא נטולת כל בסיס. לא רק שמוזס לא הורשע בעבירה של האזנת סתר, הוא אף לא הואשם בעבירה כזו. גם אם יש חשדות כלפיו, לפי הדין הנוהג בישראל אין מקום למסקנות אישיות על יסוד חשד בלבד. יתר על כן, נורמה ציבורית (לא משפטית) התובעת מסקנות אישיות על יסוד חשד בלבד היא, ככלל, מופרזת ובלתי מוצדקת. מכל מקום, אין כל דמיון בין מי שהורשע לפי הודאתו, לבין מי שלכל היותר רובץ עליו חשד שלא הבשיל אפילו כדי כתב-אישום.

לטענת הצדק המשווה אין יסוד איתן, פשוט משום שהיא משווה בין מצבים שונים. טוב שהוגשה עתירה נגד ההחלטה שלא להעמיד לדין את מוזס. ראוי שהטענה בדבר "איפה ואיפה" תיבחן על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק. אם קיימות ראיות לכאורה נגד מוזס, המקיימות סיכוי סביר להרשעתו, חובה להעמידו לדין. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שנגד מוזס יישארו חשדות שלא ניתן יהיה להוכיחם בפני בית-משפט. גם אם החשד נגד מוזס יסתבר ככבד, אין בכך כדי לגרוע מחומרת מעשיו של נמרודי ומן המסקנות המתחייבות מהם. אין זה מצב יוצא דופן שבשל קשיים באכיפת החוק הפלילי ניתן להוכיח רק את אשמתם של חלק מן העבריינים, ועבריינים אחרים (מבחינת האמת העובדתית), דומים לראשונים, מצליחים להינצל מאימת הדין. גם אם התחושה בציבור תהיה שמוזס חמק מאישום ב"עור שיניו", עדיף מיצוי הדין עם נמרודי על פני גישה סלחנית כלפיו רק משום שכלפי מתחרהו, מוזס, לא נמצאו די ראיות קבילות להעמדה לדין.

מי שפעל בעצמו באופן כה נפשע לסיכול אכיפת החוק הפלילי (עליו), איננו מעורר אהדה מיוחדת בתביעתו לאכוף את החוק על אחר; מה גם שאפשר שהדברים קשורים: אלמלא הקושי הכבד שהציב נמרודי בחקירתו שלו, בכך ששילם לנחקרים כדי שלא יעידו נגדו, ייתכן שגם החקירה המשטרתית נגד מוזס היתה עולה יפה. גם רכישת עדותו של לאופר על-ידי "מעריב" לא תרמה לגילוי האמת. עד מדינה הינו הכרח בל יגונה, אך "מעריב" איננו המדינה, ואף לא תחליף למשטרה. קניית עדות בכסף על-ידי גורם פרטי בעל עניין היא תופעה בלתי נסבלת.

בשלב זה מעניין להשוות בין גזר-הדין בעניינו של נמרודי לבין גזר-הדין בעניינו של מי שהיה עורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי. מעניין - משום שבזמנו היה ניסיון להציג את נמרודי וורדי כתאומים. כך גם נהגה המשטרה בשעתה, כאשר עצרה את שניהם. השניים נדונו אמנם בפני שופטים שונים. האחד (נמרודי) בחר להודות בהסדר טיעון. האחר (ורדי) כפר באשמה והורשע לאחר משפט של הוכחות. אף על פי כן, ההשוואה אפשרית.

ההשוואה מעלה כי קיים פער ניכר בין ההרשעות. ראשית, בסעיפי ההרשעה. ורדי הורשע בשתי עבירות של שימוש שלא כדין בהאזנה, בכך שהאזין לשתי קלטות שהופקו בהאזנה בלתי חוקית. נמרודי, לעומת זאת, הורשע בנוסף לעבירות של שימוש שלא כדין בהאזנת סתר, גם בעבירות של הצבה והתקנה, ובעבירות של האזנת סתר שלא כדין. כן הורשע בעבירה של שיבוש מהלכי משפט: כתוצאה משתיקת הנחקרים, שאותה קנה נמרודי בכסף רב, "נתקעה" החקירה למשך חודשים רבים והמשטרה נאלצה לגייס עד מדינה ולשלם לו סכום כסף תקדימי כדי להשיג ראיות נגד מבצעי ההאזנות ושולחיהם. על עבירה זו כתב בית-המשפט בצדק שהיא "חותרת תחת אושיות שלטון החוק וגילוי האמת, ופוגעת פגיעה קשה בציפור נפשה של כל מערכת אכיפת חוק וסדר ציבורי".

שנית, בהיקף הפעילות העבריינית. בעוד שוורדי הורשע, כאמור, בשני שימושים או בלשון בית-המשפט: "הנאשם אפוא האזין לשתי קלטות שלא היה בהן כל עניין עבורו", הורשע נמרודי בשמונה אישומים שעניינם עבירות על חוק "האזנת סתר", ואולם, כפי שנקבע בגזר-הדין - "מקופלת בכל אישום כמעט מסכת של האזנות סתר למשך תקופות זמן ארוכות ורצופות שחלקן אף היו במשך למעלה משנה". זאת, לעומת קביעת בית-המשפט שדן את ורדי: "לא מדובר במסכת ממושכת של התנהגות פסולה מצדו של הנאשם, והנאשם עשה שימוש שלא כדין בשתי קלטות בהפרש זמן לא רב". בית-המשפט שדן את נמרודי ראה בריבוי העבירות, בשיטתיות וברצף שאפיינו את הביצוע נסיבה מחמירה.

בעוד שבעניין ורדי מצא בית-המשפט לתאר את המניע שהביאו להתנהגות בלתי חוקית (רצון להגן על העיתון מפני האזנות סתר) כמניע כשר ולגיטימי כשלעצמו, ואת ורדי כמי "שאין עסקינן באיש שחל אצלו שיבוש במערכת הנורמות והערכים או שאין לתת אמון בשיקול דעתו, במידת הבנתו את מהות תפקידו ואת המתחייב ממנו" - הדגיש בית-המשפט שדן את נמרודי את חלקו הגדול של נמרודי (בהשוואה לנאשם השני, דוד רונן, הממונה על הביטחון ב"מעריב") בייזום, מימון וביצוע העבירות. ובנוסף לכך, לא ראה, כאמור, בתחושתו הסובייקטיבית של נמרודי, שהביאה אותו למעשיו, גורם מקל. לאור האמור, ברור גם הפער בענישה בין המורשעים: ורדי נדון לחודשיים מאסר על תנאי וקנס בסך 4,000 שקלים, ואילו על נמרודי הוטל עונש המאסר שביקשה התביעה להטיל עליו - 18 חודשי מאסר, מהם שמונה חודשים בפועל וקנס, בהסכמת נמרודי, בסך 1,100,600 שקלים.

הן ורדי והן נמרודי השכילו להשעות עצמם מכהונתם כעורכים כאשר הוגשו נגדם האישומים. תוצאות ההשעיה ביחס לשניהם - שונות מאוד: נמרודי הוא בראש ובראשונה איש עסקים שפעילותו העסקית לא נפגעה, ואילו ורדי הוא עיתונאי שעזב את תחום עיסוקו. נמרודי היה לא רק עורך ראשי; הוא שימש ומשמש כמו"ל. מו"ל של עיתון נמצא בקצה הפירמידה המשפיעה על תוכן העיתון. העורך כפוף למו"ל. נמרודי פסל עצמו במו ידיו מן הזכות להיות ראש וראשון בעיתון ומי שמשפיע על תכניו. הדרך המעשית למימושה של פעילות זו בלי לפגוע פגיעה מעל למידה בזכות הקניין של נמרודי היא ברוח המלצות ועדת צדוק, דהיינו העברת שליטתו של נמרודי ב"מעריב", בהסכמתו, לידיו של נאמן ראוי ובלתי תלוי.

ההשוואה בין "מעריב" לבין "ידיעות אחרונות" אינה מועילה לנמרודי. המשך פעילותו של נמרודי כבעל השפעה על תוכני "מעריב" פוגע אנושות באמינותו של "מעריב" ומוריד את דמותה של כלל התקשורת לשפל חסר תקדים.

אחד מתפקידיה המרכזיים של התקשורת הוא לעמוד על משמר קיומו של החוק, בייחוד על-ידי שועים ונגידים, ולבלום את ההשקפה הרווחת שלפיה המטרה מקדשת את כל האמצעים. מעשיו של נמרודי מלמדים כי הוא מציב עצמו מעל לחוק וכי בשבילו המטרה מכשירה כל אמצעי, יהא פסול ככל שיהיה. מכאן שנמרודי והשפעה על תוכנו של עיתון הם שלג חם, דבר והיפוכו.

מרדכי קרמניצר הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון מיוחד, אוגוסט 1998