לפני כמה שנים הוקרנה פרסומת של חברת סלטים שרכבה על גב עימות מפורסם בין בעלי חומוסיות בכפר הערבי אבו-גוש, שטענו כל אחד שהוא-הוא "אבו-שוקרי המקורי". בשיאו של הריב הגיע יהודי מזרחי נחמד, ז'אק כהן, פרזנטור החברה, שהצליח בקריאת "יאללה סולחה" לאחד בין שתי החומוסיות הערביות, להשכין שלום בכפר ולנכס את המותג האסלי לסופרמרקטים – כי חומוס, כדבר הסלוגן, "עושים באהבה או לא עושים בכלל", ואנחנו, הרי, העם היחיד שגם רוצה שלום וגם אוהב חומוס. שם החברה היה, כזכור, "צבר".
הקשיבו חברי-הכנסת הערבים למה שאמר ז'אק כהן, הברזנטור של ההם, החליטו שיאללה סולחה והתאחדו לגוש אחד. הם הבינו שמה שלא עושים באהבת ההישרדות לא עושים בכלל
לפני כ-18 שנה לחש נתניהו על אוזנו של הרב כדורי כי "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים". נתניהו, שהסתער על תפקיד ראש הממשלה לאחר רצח רבין, החליט לנקוט טקטיקה שתבעה מהיהודים החיים במדינת ישראל להוכיח ולאשרר את יהדותם: לא די להיות יהודי על-פי ההלכה ולעבור מילה בגיל שמונה ימים. התברר שיש יהודומטר ליכודניקי שמגדיר מחדש מיהו יהודי. תמיכה בבנימין נתניהו – חובה. בבית"ר ירושלים – רצוי.
רבים מתושבי ישראל כשלו מלעמוד בקריטריונים החדשים, אך תחרות מיהו היהודי האמיתי יצאה לדרך. במהלך השנים הוצאו מהבוידעם הלאומי כל הערכים ונכסי צאן הברזל שלנו כדי שיגדירו מחדש מיהו יהודי/ישראלי/ציוני, וככל שזורמים המים בנהר הזמן, כך מתפצלים המחנות ומחודדות ההגדרות.
לצורך חיבור התחושות הישראליות והיהודיות גויסה השואה, שנדמתה כקונסנזוס וערך קדוש ורגיש. בשנת 1988 הקים אברהם הירשזון, עסקן ליכוד, את פרויקט "מצעד החיים". זה שנים נוסעים לפולין תיכוניסטים מישראל, קצת לפני גיוסם לצבא, למסע בנתיבי המוות של מחנות ההשמדה בפולין. אם הדבר תורם להעשרת זהותם היהודית-ישראלית או להעשרת נסיונם כבליינים בקרקוב – על כך יש ויכוחים רבים.
חברים בכנסת ישראל צועדים במוזיאון מחנה המוות אושוויץ בפולין, 27.1.14 (צילום: חיים צח, לע"מ)
"מצעד החיים" היה לעסק רווחי לגורמים שונים: מהצבא, שהרוויח חיילים חדורי שליחות להציל את עם ישראל משואה נוספת, ועד לחברות הנסיעות ועסקנים שונים. לפני כמה שנים נדרש מייסד המצעד, שמונה בינתיים לשר האוצר של מדינת ישראל, להסביר מה קרה למזוודות גדושות מזומנים שהביא עימו חזרה ממסעות החיים בפולין. במקביל עלו עוד האשמות, שעניינן נטילת כספים לכיסיו הפרטיים במסגרת תפקידיו הציבוריים, ובסופו של דבר נשלח לשבת בתאו בכלא חרמון ולהרהר בזהותו החדשה כשהוא לבוש במדי אסיר.
ככל שחלפו השנים היתה השואה למשאב לאומי נוח לשימוש, לגיוס דעת ההמונים ולמניפולציות רגשיות ("שואה שנייה", "גבולות אושוויץ", "סלקציה", "גטו"). מי שנדחקו מסדר היום היו ניצולי השואה, שנשכחו אי-שם באותו בוידעם לאומי, לא זכו לפיצויים ותשלומים, כמה מהם סבלו מעוני קשה, בדידות ואי-יכולת להתקיים במינימום שבמינימום. שואה זה דבר נחמד לשימוש פוליטי, צעקות במגרשי הכדורגל ולחיצה על בלוטות האשמה של הגויים, אבל כסף צריך לביטחון, להעמקת הזהות היהודית ולנסיעות תכופות של ראשי המדינה מחוץ לגבולות הגטו כדי שימנעו שואה שנייה.
בקיץ האחרון היתה כאן מלחמה. הפצצות משם לכאן ומשם לכאן, אנשים נהרגו, נפצעו ואיבדו את בתיהם ורכושם. תושבי ישראל יצאו לרחובות למקצה חדש בתחרות מיהו יהודי/ציוני. שכני הערבי (אנחנו מחיפה) שח לי: "כשראיתי את השכן מהבית ממול עטוף בדגל ישראל, צועק על המפגינים שנשאו שלטים בזכות שמירה על שפיות חברתית (ביניהם ניצולת שואה): 'יא נאצים אנטישמים, חבל שלא גמרו אותכם בגזים באושוויץ!', הבנתי שאני בכלל לא צריך לדאוג. מי שצריך לפחד אלה אתם, אלה שלא נתפסים יהודים וציונים מספיק לפי מי שהחלו לקבוע כאן את מפלס היהדות והציונות".
ח"כ אלי ישי, צילום מסך מקמפיין "קודם כל ישראלי" של אתר "וואלה" בתקופת מבצע "צוק איתן" בעזה, יולי-אוגוסט 2014
"אני הציוני האמיתי ולא מתנצל על כך", טוענים בנט, שקד וחבריהם, שהמדינה כידוע נולדה אצלם בבית-היהודי; "אני ציונית ולא מתביישת", צועקת מירי רגב תוך נפנוף בדגל בחדר מורים בכפר-סבא; "אני הציוני האמיתי והם אנטי", אומר ביבי מהמיטה הזוגית במטוס או הבריכה בקיסריה; "אין נאמנות – אין אזרחות", אומר ליברמן בעוד חברי רשימתו הקודמת יושבים בחדרי חקירות; "אנו המחנה הציוני", אומרים חברי המחנה-הציוני/העבודה/התנועה וממהרים להישבע אמונים בסרטונים ויראליים; יאיר לפיד הוא כמובן הישראלי החדש, ואת אנשי המפלגות החרדיות כל זה לא מעניין, כי הם הרי היהודים האמיתיים.
הקשיבו חברי-הכנסת הערבים למה שאמר ז'אק כהן, הברזנטור של ההם, החליטו שיאללה סולחה והתאחדו לגוש אחד. הם הבינו שמה שלא עושים באהבת ההישרדות לא עושים בכלל, ומוטב להיות ביחד מאשר להתרסק לרסיסים קטנים יותר כמו שהיאהוד הולכים ומתרסקים, מרוב היסטריה להיות הכי יהודים/ציונים/ישראלים שיש.