הטרור ואני

עצרת המונים וביניהם מנהיגים מרחבי העולם, שנערכה אתמול בבירת צרפת בעקבות פיגועי הטרור המוסלמי שהיכו בה, תופסת את הכותרות הראשיות של כל העיתונים. "העולם נגד הטרור", מכריזה הכותרת הראשית של "יתד נאמן", הלוקה בהגזמה, אך מבטאת היטב את הסנטימנט בסיקור בכלל העיתונים. מתחת לה כותרת ("צרפת התנגדה להגעת ראה"מ; נתניהו התעקש להגיע למצעד") המגדירה את נושא המשנה של עיתוני ישראל בנוגע לעצרת אתמול: התנהגותו של ראש ממשלת בנימין נתניהו.

"הם הפגינו סולידריות ואחדות, וכנראה גם געגוע לצרפת אחרת, שספק אם תחזור. מיליון וחצי בפריז, ועוד 2 מיליון בערים אחרות, צעדו דוממים, בלי נאומים, כמעט בלי מלים. כחמישים ממנהיגי העולם השתתפו בה, ואיש לא פצה פה", כותב יאיר אטינגר מפריז בידיעה הראשית של "הארץ", אך שתי ההפניות הנוספות הראשונות עוסקות בביבי שלנו: "הולנד ביקש מנתניהו לא לבוא – רה"מ התעקש" (ברק רביד) ו"התגנבות יחידים: כך נתניהו השתחל לשורה הראשונה" (יוסי ורטר). "ביבי חולצה אפורה", קורא ורטר לנתניהו וכותב על "המנהגים הללו לקיצור התור, להתגנב התגנבות יחידים שכזו לאוטובוס הראשון ואחר-כך לדחוף, למרפק ולפלס דרך לשורה הראשונה". גם אורי משגב מקדיש את טורו, המתפרסם באותו עמוד, לאופן שבו התנהל נתניהו.

הכותרת הראשית וכותרת המשנה על שער "ידיעות אחרונות" עוסקות בעצרת ובעידוד עלייה, אך ההפניה לטור של נחום ברנע מפריז והכותרת הנוספת היחידה מוקדשות לחבטות בנתניהו על רקע התנהגותו בטקס (ועצם הגעתו אליו). "עימות מביך – בכירים בצרפת: 'נתניהו ניצל העצרת למטרות פוליטיות, ביקשנו ממנו לא להגיע. בגלל שהתעקש לבוא נאלצנו להבליט את אבו-מאזן'. מקורבי נתניהו: הוא התקבל בחום", נכתב בכותרת, וגם השורות מברנע שהעורכים בחרו לשבץ בשער מתייחסות למעברו של נתניהו בין השורות: "התרגיל העניק לוויית חן ישראלית למצעד. רק המנהיגים שלנו יודעים את תורת המרפק".

"הטעות של הצרפתים, הבושה של נתניהו", נכתב בכותרת טור של בן כספית, התופס את הכפולה הפותחת של "מעריב". לכספית שני מסרים: 1. המצעד חסר חשיבות משום שטרור מנצחים "במלחמת חורמה אמיתית", כמו זו שמנהלת ישראל (שכידוע, הכריתה את הטרור מגבולותיה), ו-2. נתניהו אידיוט ("היה מביך, שלא להגיד מביש, לראות אתמול את ראש ממשלת ישראל מנסה להידחף לאוטובוס שלא היה אמור לעלות עליו, מפלס דרכו בנחישות מהשורה השנייה (בה הוצב) לשורת ההולכים הראשונה (עליה השתלט), מתנהג במצעד אבל כמו במסע בחירות (הראשון שנופף לקהל) ועושה על הצרפתים סיבוב ישראלי אופייני, גס רוח ומיותר כל-כך").

ב"ישראל היום" כותב בועז ביסמוט כי הטלוויזיה הצרפתית והנשיא הצרפתי מתים על נתניהו, ובכלל, "לפשע הנורא של נתניהו קוראים ציונות". ואני חשבתי שקוראים לו "ישראל היום". "ראש הממשלה התקבל בהתרגשות רבה בבית-הכנסת היהודי הגדול בפאריס", נכתב בכותרת דיווח אחר, של מתי טוכפלד ("עם פמליית רה"מ בפאריס"). "המשפחות השכולות התייפחו בזרועותיו", היא מסיימת.

התצלום של חיים צח מהעצרת בפריז כפי שפורסם על-ידי לשכת העיתונות הממשלתית (בגרסה הגדולה), וכפי שפורסם בשער הביטאון "ישראל היום" (הקווים האדומים הנראים בהגדלת התמונה מסמנים את המרכז של כל אחת מהתמונות)

את הטור של כספית מעטרות שתי תמונות המציגות את נתניהו באור מגוחך. בראשונה הוא נראה צועד בחזית מצעד המנהיגים, שלובי ידיים כולם, ורק הוא מנופף לנקודה נעלמה אי-שם למעלה (לפי נחום ברנע, היתה זו אשה באחת המרפסות שצעקה "עם ישראל חי"). זו גם התמונה שנבחרה לתמונה הראשית על שער "הארץ". בשנייה הוא נראה בפרצוף חמוץ בהמתנה לאוטובוס ("ראש הממשלה מנסה להגיע אל הדלת"). "ישראל היום" מציע, כמובן, את תמונת המראה. בחינמון לא היו מרוצים מהתמונה הרשמית שצילם חיים צח מלשכת העיתונות הממשלתית, שכן מרכזה היה בנקודה כלשהי על כובעו של הנשיא מאלי ולחיו של הנשיא לשעבר סרקוזי. העיתונאים האמיצים ב"ישראל היום" נטלו את התצלום וגזרו את שוליו כך שנתניהו יעמוד במרכז התמונה בדיוק. דימוי מושלם עבור אנשי העיתון ומטפורה מושלמת לעולם הדמיונות שבו הם חיים.

אמיר תיבון כותב ב"וואלה" – כלי תקשורת שעם או בלי קשר לכתבה של תיבון מגלה בשנה-שנתיים האחרונות הבנה גוברת והולכת לצורכי הסיקור של בנימין ושרה נתניהו – כי "בחלק מכלי התקשורת כאן בפריז, וגם בישראל, הועלתה הטענה ולפיה נתניהו 'נדחף' לשורה הראשונה של המנהיגים במהלך העצרת. העיתון 'פארי מאץ'' פירסם הבוקר ידיעה ששוללת את הטענה הזו, והסביר כי ארמון האליזה תיכנן היטב את שיבוץ המנהיגים בעצרת, כך שנתניהו ואבו-מאזן יצעדו שניהם בשורה הראשונה ויבלטו מול המצלמות".

הסרטון הזה, באתר "גלובס", מציע כי ייתכן שהגרסה של נתניהו, "פארי מאץ'" ותיבון אינה בהכרח נכונה. העובדה שב"ישראל היום" בחרו להציג בחשבון היוטיוב שלהם סרטון ערוך ללא הרגעים שבהם מתקדם נתניהו בין השורות מחזקת את ההנחה הזו.

האם כשהם מתמקדים בעיסוק באופיו של ראש הממשלה, הפרשנים בעיתונים אינם מחמיצים את ההזדמנות לפרש לקוראיהם סוגיות חשובות וכלליות יותר שמעוררים האירועים בצרפת, כמו קנאות דתית, מדיניות בינלאומית והגירה עולמית? ובכן, לנוכח מה שהם כן כותבים על אותן סוגיות, נראה שהציבור בישראל לא מפסיד הפסד משמעותי. ובכלל, בעיקר עבור הפרשנים הפוליטיים, העיסוק היום בענייני תדמית, רכילות וזוטות הוא המשך ישיר של הסיקור שהם מציעים בכל ימות השנה.

מלה מברנע

יוצא דופן הוא נחום ברנע, שמצליח לגעת בטור קצר בכל הסוגיות דלעיל בהקשרן האקטואלי, בלי להיגרר לקלישאות הידועות. הוא מאבחן גם כי בעצרת לא היו שלטים בגנות האסלאם או אפילו ארגוני הטרור: "מאוד נדיר לראות מחאה עממית שאין בה מלה אחת שלילית נגד מישהו או משהו. קל לשער כמה לעג היו שופכים עורכי 'שארלי הבדו' על הנימוס המופלג של המפגינים". הוא מצביע על היקפה הגדול של העצרת, אך גם על כך שמנהיגים מדרג א' נעדרו ממנה, וכי רבים מאלה שכן הגיעו "לא מקיימים בארצותיהם אותם ערכים שלמען הצלתם התכנסו".

"בהקשר הזה מתבקש לומר גם משהו עלינו. אילו טרוריסטים היו נכנסים למשרד של כלי תקשורת בישראל ורוצחים את עיתונאיו, מה היה קורה ברחוב? הישראלים היו מזדעזעים ממעשה הטרור – בכך אין ספק. האם היו מזדעזעים מהפגיעה בחופש הביטוי? לא בטוח".

אבו-מאזן

מי שכנראה לא נדחף לשורה הראשונה במצעד בפריז, אלא הוצב בה מלכתחילה על-ידי הצרפתים האנטישמים האלו, הוא ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שניצב מרחק ארבעה מנהיגים מנתניהו (אחרי ההידחפות), אך לפי הדיווחים – לא לחץ את ידו (ולהפך).

"הארץ", העיתון העברי היחיד שעוד מתעניין מדי פעם בקורות ראש הרשות, מציע שתי אמירות סותרות – באותו עמוד – בנוגע לשאלת עיתוי הזמנתו של עבאס לעצרת: "אודיבר [היועץ לביטחון לאומי של נשיא צרפת] הבהיר כי לאור העובדה שנתניהו מגיע לעצרת המנהיגים [למרות שהתבקש לא לבוא], יוזמן גם הנשיא הפלסטיני עבאס", כותב ברק רביד, ואילו אורי משגב כותב כי לאחר שנתניהו הודיע שלא יבוא לעצרת משיקולי ביטחון, ו"כשהתברר שליברמן ובנט ואפילו אבו-מאזן הבטיחו את מקומם בצעדת המיליונים – נמצאו איכשהו סידורי האבטחה המתאימים". אם להסתמך על הפרסומים בכלי התקשורת האחרים, הרי שכצפוי, גרסתו של רביד היא הנכונה.

ואיפה ביסמוט?

ביסמוט עדיין בצרפת.

עלייה

"אנו מאשימים" היא כותרת מוסף "המגזין" של "מעריב". "בין לורן ברוך, שלמד בבית-הספר עם אחד המחבלים, ובין ניקול פריזן, שמספרת על ההתעלמות ארוכת השנים מהטרור הגואה. עולי צרפת רואים ביושבי ארמון האליזה אחראים להתעצמות האסלאם הקיצוני, וכבר לא מאמינים בשוויון ובאחווה: 'אפילו עכשיו הפריזאים מסוגלים להגיד שהכל בגללנו'", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של אייל לוי. "הערכה: כעשרת אלפים יהודים התעניינו ביציאה מצרפת", נכתב בכותרת ידיעה ב"המודיע" החרדי, הנסמכת ככל הנראה על טענות הסוכנות-היהודית.

המסר הרשמי של בנימין נתניהו בנאום בפני הקהילה הצרפתית אתמול היה קריאה לעלייה ארצה. קריאה זו מגדירה תימת סיקור החורזת את כלל עיתוני היום, אך באופן אולי מפתיע, היחס לסוגיית ההגירה של יהודים לישראל אינו חד-מימדי.

ב"הארץ" מתפרסמת הפניה על השער למאמר של חמי שלו בלשון "הקריאה ליהודי צרפת לעלות לישראל היא כניעה לטרור". "אסור לברוח מכל פיגוע" היא הכותרת השובבה למאמר של יגאל סרנה, המופיע מתחת לשאלה היומית בפתח המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" – "האם יש לעודד את יהודי צרפת לעלות לארץ?" – לצד מאמר המביע דעה הפוכה. "אל תעשו מיד עלייה", כותב סרנה ליהודי צרפת השוקלים זאת, "כי א', פה לא גן עדן, וב', רוצחים כמו שהיו לכם במערכת העיתון או הבחור מהסופר יש לנו במאות כשהאש מתלקחת. והיא מתלקחת. וכשזה מתפזר על פני שמונה מיליון ישראלים, זה הרבה יותר דחוס וכואב מאשר כשזה מתפזר על פני עשרות מיליוני צרפתים".

"הפיגוע הרצחני בצרפת הביא גורמים רשמיים להשמעת דברי רהב שחוקים שהונפקו על-ידי התנועה הלאומית מאז ייסודה, לפיהם רק מדינת ישראל יכולה לשמש כ'מקלט בטוח' עבור יהודי העולם", נכתב במאמר המערכת של היומון החרדי הקנאי "הפלס". "[...] נראה כי אותם גורמים ממסדיים, המעודדים את העלייה לישראל כפתרון לפחד מפני הטרור, טומנים ראשם בחול. כבר הוזכר שרק בחודשים האחרונים נרצחו באכזריות יהודים המתגוררים בישראל בשורה של פיגועי טרור".

גם בן כספית מציג טיעונים דומים לאלה של סרנה ו"הפלס" (ישראל בטוחה הרבה פחות מצרפת), וכותב על הטעם הרע שבהזמנת יהודי צרפת לעזוב את ארצם מתוך עצרת רשמית בצרפת עצמה. ברם, אפשר לשער שכספית אוחז היום בעמדה לא פופולרית זו משום שהיא משמשת אותו לניגוח נתניהו, ובכל מקרה מסיים גם הוא את החלק הזה בטורו בקריאה ליהודי צרפת לעלות ארצה.

טרור

"המתקפה בניגריה: בוקו-חראם כופה על ילדות להתפוצץ בפיגועי התאבדות", נכתב בכותרת בולטת לידיעה על שער "הארץ", בחתימת "הארץ" ותחת כותרת הגג "הצבא מבקש סיוע בינלאומי", המזכירה כי רוב קורבנות הטרור המוסלמי אינם חיים בעולם המערבי.

"50 מנהיגים צעדו אתמול בפריז, אף אחד מהם לא פירסם תגובה או גינוי לפיגוע בניגריה", כותב אסף רונאל בטור פרשנות. "באותו השבוע שבו רצחו שלושת האסלאמיסטים 17 איש בפריז, נודע כי ארגון טרור מוסלמי קנאי אחר טבח לפחות אלף גברים, נשים וילדים בצפון ניגריה. לא ראיתי שמישהו מהמפגינים בכיכר הרפובליקה נשא שלט 'אני צפון ניגרי'", כותב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", העיתון שלא פירסם היום או אתמול מלה על הטבח בניגריה.

זכויות

"לפני כמעט חמש שנים הם כמעט עשו היסטוריה", נכתב בכותרת המשנה של כתבת השער של "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות". "זוג ההומואים הראשון שאושר בישראל כמשפחת אומנה. ולא בחסד – שניהם אנשי מקצוע מוערכים בתחום הטיפולי, שמתחזקים בית יציב, זוגיות חמה ומשפחה מורחבת תומכת. הסביבה, אולי חוץ מנפתלי בנט, רואה בהם משפחה ראויה. אז איך זה שעד היום מסרבים להפנות אליהם ילדי אומנה?".

תצלום של השניים (יובל חן), המלווה את הכתבה של סמדר שיר, מראה אותם מגבם. "רמי ושלומי מזדהים בשמותיהם הפרטיים בלבד לא מפני שהם עדיין בארון או חוששים מתגובות ברחוב, אלא כי שניהם עוסקים בעבודות טיפוליות רגישות האוסרות חשיפה מלאה", כותבת שיר. "אני קולט ילדים שהוצאו מהוריהם בשתיים לפנות בוקר ומלווה אותם למשפחות אומנה", אומר לה שלומי. "אני רואה את האנשים שפותחים את הדלת, ואני אומר לך: אנחנו לא נופלים מהם".

בחירות 2015

מעבר לעיסוק בפוטו-אופ של נתניהו מספקים העיתונים מעט חדשות פוליטיות נוספות לקראת מערכת הבחירות במרץ. על שער "הארץ" מדווח אילן ליאור כי משה כחלון הציג את "צמרת" רשימתו, כולנו. אחרי אלוף יואב גלנט במקום השני תוצב העיתונאית יוצאת אתיופיה צגה מלקו, ובמקומות 4–7 ישובצו "השגריר בארה"ב לשעבר מייקל אורן, סגנית ראש עיריית ירושלים רחל עזריה, יו"ר הוועדה למלחמה בעוני אלי אלאלוף ואשת החינוך ולשעבר סגנית ראש עיריית קריית-שמונה ד"ר יפעת שאשא-ביטון".

ב"ידיעות אחרונות" מוקדש עמוד אחד לשלוש ידיעות פוליטיות. שתיים מהן ידיעות סימפטיות ומלטפות על העבודה ועל כולנו. השלישית ידיעה ביקורתית ("הפנים החדשות ב'תקומה': עצור שב"כ בהתנתקות") על הבית-היהודי, האויבת החדשה של "ידיעות אחרונות" מאז חבירתו של בנט לנתניהו.

קולנוע

אורי קליין מדווח ממסיבת עיתונאים עם ג'ים ג'רמוש, לרגל צאת סרטו "רק האוהבים שורדים", העוסק באהבה ובערפדים. "נדרש לי זמן רב כדי לעשות את הסרט, כי כשהצעתי אותו למפיקים, ערפדים עדיין לא חזרו לאופנה. וכשהם כן חזרו לאופנה – המפיקים רצו סרט מסורתי יותר בסגנון 'דמדומים'. הם לא הבינו מה אני רוצה לעשות, כפי שקורה בדרך כלל כשאני מציע את סרטי ל'ערפדים' האלה", מצטט קליין את הבמאי בכתבת השער של "גלריה".

פופולריות

נעם בן-זאב כותב ב"גלריה" על הסטטיסטיקה השנתית של האתר "Bachtrack", "המבוססת על בדיקה של יותר מ-20 אלף קונצרטים קלאסיים ואופרות ברחבי העולם – העולם המערבי, יש לומר". "מפליא שהמושמעים ביותר הם עדיין בטהובן, מוצרט ובאך", כותב בן-זאב על תוצאות הבדיקה. "מוזר שבין עשר היצירות המבוצעות ביותר יש חמש של בטהובן ואין אף אחת של מוצרט ובאך".

"הוא היה האמן הנמכר ביותר ב-2014, אבל זוהי רק ההתחלה", מוסרת כותרת משנה לכתבה מתורגמת של טד לוס מה"ניו-יורק טיימס", גם היא ב"גלריה". "עם לא פחות מ-40 תערוכות מתוכננות של עבודותיו בארצות-הברית, אפשר להכריז ששנת 2015 תהיה שנת אנדי וורהול באמנות [...] הכוח שמאחורי הגל הזה הוא קרן אנדי וורהול לאמנויות החזותיות", כותב לוס. "[...] לקרן יש תקציב מזומנים של יותר מ-280 מיליון דולר ונכסים בשווי יותר מ-350 מיליון דולר".

עשור ל"דה-מרקר"

שלוש כפולות העמודים של בכירי "דה-מרקר" לסיכום עשור לעיתון המודפס, 12.1.15

"למה אנו חוזרים על עצמנו" היא הכותרת הבשלה ובעלת המודעות העצמית המפנה משער "הארץ" לשלושה מאמרים, מאת גיא רולניק, סמי פרץ ואיתן אבריאל, המסכמים עשור לפעילותו של "דה-מרקר" כעיתון דפוס.

בעיתון עצמו הכותרת הראשית מוקדשת, באופן סמלי, לנוחי דנקנר, מי שהמאבק בו היה משיאי ההצלחה של דרכו העיתונאית של הכלכלון. "תדאג שהמניה לא תרד. נוחי יכסה את ההפסדים", נכתב בכותרת, ציטוט מעד המדינה נגד דנקנר, הנאשם בהרצת מניות.

"עשר שנים בדיוק חלפו מאז הגיליון הראשון של 'TheMarker' כעיתון יומי מודפס, ו-15 שנה מאז הוקם 'TheMarker', שבחמש שנותיו הראשונות היה עיתון אינטרנטי ומגזין חודשי. זה לא הזמן לסיכומים וגם לא לחגיגות. לא הזמן לסכם משום שרק התחלנו ומעולם לא היינו נרגשים ומחויבים יותר מאשר כיום למשימה העיתונאית שאנחנו רואים לפנינו; זה גם לא הזמן לחגיגות משום שרוב קוראינו מוטרדים כיום וחוששים מהתוואי הכלכלי והחברתי שבו נעה ישראל יותר מאשר היו ב-2005, כשגליון העיתון המודפס הראשון ראה אור, ובוודאי מוטרדים יותר מאשר באפריל 2000, כשאתר 'TheMarker' עלה לאוויר", פותח גיא רולניק, מי שייסד את העיתון והאתר.

"דה-מרקר", כותב רולניק, "היה מיום הקמתו גוף עיתונאי שרואה לפניו רק את מה שהוא תופס כאינטרס הציבורי. לא פעם ולא פעמיים נאלצנו לכתוב וגם לנהל קמפיינים מתמשכים נגד שחקנים גדולים וחזקים בזירה העסקית והציבורית. לא פעם ולא פעמיים מצאנו את עצמנו בעימותים עם שחקנים גדולים וגם עם קבוצות מסוימות שנמנות עם קהל קוראינו הנאמן. מה שהדריך אותנו תמיד ומדריך אותנו כיום הוא הערך עליון של עצמאות עיתונאית, כתיבה שנשענת אך ורק על העבודה המקצועית, התפיסה והערכים של העורכים ושל הכתבים שלנו.

"ודאי שאנחנו טועים לא אחת וגם לא פעמיים, וגם נטעה בהמשך; לא רק מפני שהעולם הכלכלי מורכב מאין כמוהו ומשתנה במהירות, והמשאבים שלנו, כמו של כל ארגון עיתונאי, הם מוגבלים – אלא בעיקר משום שהמידע שיש בפנינו היום הוא לא המידע שיהיה בידינו מחר; מה שנראה היום כמדיניות הכלכלית הנכונה ביותר עשוי להיראות אחרת בעוד חמש או עשר שנים. מה שחשוב יותר הוא לקבל את החלטות העריכה והכתיבה בתום לב, תוך עשיית מרב המאמצים לאסוף את המידע הרלבנטי והאמין ביותר. מה שחשוב יותר מכל הוא לתת רק למה שאנחנו רואים כאינטרס הציבורי להדריך אותנו – ולא אינטרס של קבוצה מסוימת, תהיה גדולה, חשובה או חזקה ככל שתהיה.

"ב'TheMarker' יש ברוב הנושאים מגוון דעות ורעיונות של עורכי העיתון, כתביו וכותבים חיצוניים. אבל יש כמה נושאים, ערכים, רעיונות שלגביהם רובנו נחושים מאוד: אנחנו רואים בשחיתות, הפלילית וגם החוקית, את הסכנה הגדולה ביותר לחברה ולכלכלה. ממשלה גדולה יותר או קטנה יותר אינה ערך ורעיון בפני עצמו; ממשלה איכותית ושירות ציבורי בלתי-תלוי ואפקטיבי הם הערך והיעד החשוב.

"[...] איפה טעינו והיכן השתנינו? בשיא תקופת הגאות בשווקים העולמיים ובישראל יכלו חלק מהקוראים האדוקים יותר להבחין בשינוי הגישה העיתונאית. האג'נדה של העיתון, הערכים הבסיסיים שלו והרעיונות החשובים התחילו לתפוס יותר ויותר מקום ולקבל ביטוי חוזר ומגוון. זה לא היה מקרי; ריכוזיות גוברת במגזר העסקי ובשוק ההון והשחתה של הממשלה והרגולציה המחישו לנו את הסכנה הגוברת בעיתונות שעסוקה כל הזמן בחתירה ל'אובייקטיביות'. עיתונות אובייקטיבית היא לעתים קרובות מדי מה שמשמר את הכוח העודף האדיר של החזקים, בין שהם במגזר העסקי ובין שבממשלה – מפני שלגורמים החזקים ולקבוצות האינטרסים המיוחדות יש תמיד השפעה גדולה יותר על הנושאים שעולים ולא עולים על סדר היום הציבורי ועל המסגור שלהם". כאן ניתן לקרוא את הטקסט במלואו.

75 שנה ל"ידיעות אחרונות" (תזכורת)

טור מאת רון ירון לרגל 75 שנה ל"ידיעות אחרונות", שהתפרסם בעמוד הראשי של גליון שישי, 19.12.14 (לחצו להגדלה)

לאחרונה גם ב"ידיעות אחרונות" חגגו יום-הולדת – 75 שנה, הרבה יותר מעשור. את המועד ציינו בטבלואיד הנפוץ בסדרת כתבות וסרטונים, אבל נראה שטור ה"תודה לטכנאים" המביך של העורך הראשי של העיתון, רון ירון, אחד היחידים שפירסם במהלך שנות כהונתו, מסכם היטב את תוכנן הערכי של החגיגות (הנה הוא לעיונכם, כאן משמאל). מובן שמאלף להשוות אותו לטורי הסיכום של העורכים ב"דה-מרקר". בעוד שטורו של רולניק על אלפי מלותיו מסתיים במשפט על אודות הקוראים והבעת תודה, טורו של ירון אינו כולל כמעט דבר מעבר למחוות הנימוס החלולה.

פלילים

העיתונים מדווחים כי עורך-הדין ואיש הטלוויזיה רונאל פישר יועמד לדין, כפוף לשימוע, באשמת תיווך לשוחד ושיבוש הליכי משפט.

ענייני תקשורת

ב"ממון" מתפרסמת בהבלטה ידיעה על טענות אוסם נגד היינץ. לאוסם שיתוף פעולה מסחרי עם "ידיעות אחרונות".

בתחתית עמ' 7 של "הארץ" מתפרסמת הבהרה בעקבות פנייה של הארגון פרספקטיבה: "מספר הפלסטינים שנהרגו ברפיח ב-1 באוגוסט 2014 לאחר נסיון החטיפה של סגן הדר גולדין אינו ידוע בוודאות, אך ככל הנראה קטן מן ההערכות הראשוניות של הפלסטינים (כ-130–150), שצוטטו במאמר המערכת 'לא להפריע למצ"ח' ('הארץ', 4.1); על-פי תחקיר צה"ל נהרגו 41 פלסטינים, ואילו המרכז הפלסטיני לזכויות אדם דיווח על 123 הרוגים".