חלפו 25 שנה מאז מותו של דוד בן-גוריון ועד שעוזרו האישי הנאמן, יצחק נבון, מצא לנכון לפרסם ב-1998ספר צנוע, "באמונתו יחיה", שבו ליקט דברים וזכרונות על מורו ורבו. יחיאל קדישאי, יד ימינו של מנחם בגין, נזהר בכבודו בחייו וגם לאחר פטירתו: לא בערה בו תשוקה לשתף את הציבור בתובנותיו על אישיותו ואורח חייו של מנהיגו. אבל ד"ר אורית גלילי-צוקר, שסיימה לא מכבר כהונה בת שלוש שנים כיועצת לתקשורת פוליטית של בנימין נתניהו, לא התאפקה ומיהרה לספר לחבר'ה על ביבי ושרה ולחלוק איתם את רשמיה. המסר העיקרי מדבריה, שפורסמו ביום שישי (6.6.14) בראיון ארוך ב"ידיעות אחרונות", הוא: ביבי אינו בן-גוריון ואיננו בגין. ומי שקרא את דבריה יודע שהיא אינה יצחק נבון וגם לא יחיאל קדישאי.

לגלילי-צוקר אין הסבלנות, חוש המידה, יכולת האיפוק והנימוס להמתין זמן-מה עם המידע שאגרה והתובנות שפיתחה על בני הזוג שאותם נקראה לשרת לפני כשלוש שנים. בוער לה לרכל עם כולם על מה שגילתה בלשכת ראש הממשלה ובמעונו הפרטי. היא הרי "יועצת לתקשורת פוליטית" (איזה מיצוב!), ויש לה שאיפות להשיא עצות נבונות גם לפוליטיקאים אחרים בארץ ובעולם(!), ולכן, לפי הבנתה, כרטיס הביקור היעיל ביותר שבו היא יכולה לנפנף הוא פיסות הרכילות שליקטה במחיצתם של בני הזוג נתניהו.

הפניה לראיון עם אורית גלילי-צוקר על שער המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 6.6.14

גלילי-צוקר מנסה להתחכם: היא מצהירה שאין לה שום טענה אישית לביבי ולשרה ושהם נהגו בה בכבוד ובהגינות. המראיינת (אמירה לם) אף טורחת להדגיש שגלילי-צוקר "מתנסחת בזהירות ומתניידת בין הצורך לשפוך אור על מנהיגותו של נתניהו ובין הצורך שלא לפגוע במי שעבדה איתו". הו, תמימות קדושה. גלילי-צוקר מבקשת אפוא שנאמין שכל האבחנות שהיא מגוללת באוזני המראיינת על ראש הממשלה ורעייתו הן ענייניות, פרי התבוננותה המקצועית הצרופה. אבל התוצאה, כך יצא לה בעל-כורחה, היא כתב קטרוג חריף על מנהיגותו של נתניהו, כישוריו ואישיותם הבעייתית שלו ושל אשתו.

הנה דיוקנו של ראש הממשלה כפי שהוא עולה ממצרף הסימנים שמצאה בו היועצת הפוליטית המלומדת: נתניהו מעדיף את הישרדותו הפוליטית על פני טובתה ועתידה של המדינה; נכונותו לקבל את התפיסה של שתי מדינות לשני עמים היתה הצהרה ריקה ותו לא; התנאי שהציב לאבו-מאזן, להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, נועד להוביל את המו"מ עם הפלסטינים למבוי סתום; ברגע המבחן במו"מ עם הפלסטינים הוא יעדיף תמיד את השותפות עם הימין הקיצוני בקואליציה, המאפשרת לו את הישרדותו הפוליטית, גם אם היא נוגדת את האינטרסים הנוגעים לעתיד המדינה; נתניהו נתפס בעיני הציבור כסמכות העליונה בענייני ביטחון ובתוקף מעמדו זה הוא מצליח להשכיח את אחריותו למצב הכלכלי-חברתי ולהעדפת ההתנחלויות.

על שרה נתניהו משמיעה המרואיינת את חוות הדעת הבאה: היא מכבידה על יכולתו של ראש הממשלה לגייס אהדה ציבורית ולהעלות באופן משמעותי את התמיכה הציבורית בו; על אף שהיא אשה נבונה היא לכודה בדיסוננס פנימי הנובע, מצד אחד, מהצורך שלה לבלוט ולהיות בקדמת הבימה, ומחוסר יכולתה, מצד שני, לבנות את עצמה כדמות עצמאית ויוזמת. הדיסוננס הזה יוצר את הסקנדלים שהיא מעורבת בהם; שרה דורשת שיכירו במעמדה כפסיכולוגית חינוכית, אך היא עסוקה מדי בליווי בעלה לנסיעות בחו"ל ובטיפוח הופעתה החיצונית.

בנימין ושרה נתניהו (צילום: מרים אלסטר)

על אורח החיים של בני הזוג אומרת גלילי-צוקר שהוא מזכיר מנהיגים ממדינות עולם שלישי; שהם דחו הצעות שהיא הגישה להם לעשות מחוות שירככו את הפן הראוותני, מנקר העיניים, של התנהלותם; שהם אינם מתחשבים בציפיות הציבור לסגנון חיים צנוע יותר של מנהיגיו ואינם מדברים אליו בגובה העיניים.

עיתונאים (כולל אלה שכותבים ב"העין השביעית") אמורים לעודד את גלילי-צוקר לספר סודות מהחדר, ודאי לא לבקר אותה על כך. ובכל זאת, נכונותה לשתף את הציבור באבחנותיה (בנאליות כפי שהן) על מזגם והתנהלותם של ראש הממשלה ורעייתו, זמן קצר לאחר שסיימה את שירותה במחיצתם, אינה מחמיאה לה. יש מרכיב של משרת אמון בתפקיד מעין זה, גם אם הוא נעשה במתכונת של קבלנות משנה, וגלילי-צוקר הפרה אותו בריצתה לחלוק עם התקשורת את רשמיה. היא עשתה זאת במרדפה אחרי הג'וב הבא ("אני בעיצומו של החיפוש אחר ראש הממשלה הבא"), ולא הבינה שיהיו מי שישאלו את עצמם אם כדאי להם להפקיד את עצמם בידיה.