בשולי מערכת התקשורת פועלות כוורות שוקקות של קוראים/צופים/מאזינים שאינם מסתפקים בטוקבק עצבני בשולי הידיעות באתרים השונים, שפרסומו תלוי לא פעם בחסדי העורכים. הם צצים כפטריות, ויש יגידו ככוויות טריות, במרחבי הפייסבוק ובמקומות אחרים, ולא משאירים כמעט אף אתר, עיתון, תוכנית טלוויזיה ורדיו, או טור פרשנות, מחוץ לנחת מקלדתם, האלימה מאוד לפעמים. הרוח הכללית סאטירית, אבל יש גם קיטורים שגרתיים, ביקורות מנומקות, חשיפת טעויות או הטעיות ושלל פגמים שתקשורת הספורט מספקת ביד רחבה כל השנה.
ב"הפייסבוק הפיקטיבי של הכדורגל", למשל, מלעיגים על תבניות הלשון השחוקות של דמויות מרכזיות בעולם הספורט. כך לדוגמה בסטטוס שנפתח על שמו של בוני גינצבורג, הלה אומר "שבת שלום לכולם", וזוכה לצליפה מיידית ממאיר איינשטיין: "איזה שבת שלום בראש שלך? אני לא רואה כאן שום שבת ושום שלום. יושב לכאן לצדך אבי נמני ואני לא חושב שהוא יסכים איתך שזאת שבת שלום, אל תענה לי". ביקורת לגמרי לא מרומזת על סגנונו המתלהם לעתים של איינשטיין, שמומחה בהדלקת מדורות דמיוניות.
מתוך דף הפייסבוק "משה פרימו - ציון 3"
בדף "משה פרימו – ציון 3" הבחינו בכך שאייטם על מעורבותו של ג'קי בן-זקן בפרשת השחיתות בנמל אשדוד הוצג כנושא לדיון ב"יציע העיתונות", אבל נעלם בהמשך. "אחרי שיחת נזיפה מג'קי בן-זקן", צלפו בביקורתיות בדף הפייסבוק, ואחד המגיבים ציין את שמו של העורך אבי ברזילי. "העיקר שהוא מטיף לכל העולם", חבט בו.
"משה פרימו – ציון 3" מגדיר את ייעודו בתמונת הכותרת: "כי לפעמים צריך לבעוט בבינוניות!". לצד הסלוגן ניבטים אופירה אסייג, משה פרימו, מאיר איינשטיין ויונתן הללי, ממייצגי התקופה. הסטטוסים קצרים, מדויקים ומלעיגים.
והנה תצלום ידיעה מאתר ערוץ הספורט ולפיה מאור מליקסון עתיד להצטרף להפועל באר-שבע, לצד סטטוס להד"ם שהעלה השחקן. המסקנה מוצגת לקוראים באותיות גדולות: "פעם יכולת להיכנס לאתר ספורט ולסמוך על הכתוב, כמה חבל שזה כבר לא כמו פעם". אמנם ספק אם "פעם" הוא מושא געגועים מוצדק, אבל המסקנה הזו משקפת משבר אמון עמוק, שאינו מטופל דיו, בין הקוראים והצופים למי שאמור לשרת אותם, ורק אותם.
מאור מליקסון מפריך ידיעה בערוץ הספורט, מתוך דף הפייסבוק "משה פרימו - ציון 3"
ב"פי 1000 יותר משה פרימו" פירסמו שגיאה משעשעת בדיווח של אופירה אסייג על אפשרות מינויו של אייל ברקוביץ' למנהל המקצועי של הפועל תל-אביב. "דקות אחדות לאחר ההודעה הרשמית (על עזיבתו של המאמן הקודם, רן בן-שמעון) יצר קשר עידו חג'ג' עם אייל ברקוביץ' ופתח איתי במשא-ומתן רשמי שנמשך שלוש שעות על ניהול הקבוצה". פליטת הקולמוס ("פתח איתי"), יודע כל חובב ספורט מעודכן, אינה לגמרי מופרכת, בעקבות הקשרים החבריים בין אסייג לחג'ג', מבעלי הפועל תל-אביב.
ב"יורם ארבל הללללויה" הציגו צילום של דנה ויס מאולפן חדשות 2 פונה ליורם ארבל באצטדיון, ואת השדר שעונה לה "תודה יונית". הבלבולים והטעויות בזיהוי שחתן השמחה מנפק בטור הנדסי הם לבו של הדף הזה.
הז'אנר ההולך ומתפתח הזה מציף על פני השטח את שגרת יומם של צרכני תקשורת הספורט. עליהם אי-אפשר לעבוד, לפחות לא לאורך זמן. גם אם תקשורת הספורט גזרה על עצמה תענית תחקירים וחשיפת שחיתויות, יצרני העמודים לא סולחים ולא שוכחים. הרשימה נמשכת עם "פי 1000 יותר אייל ברקוביץ'", "יורם ארבל הביתה", "אבי מלר בריבוע" ועוד ועוד.
דפי הפייסבוק האלה הם בית-דין שדה לדוברים במסווה של עיתונאים ולסוכנים בכסות פרשנים. כל אלה מועלים מדי יום על ראש סטטוסנו תחת מטח של ביצים סרוחות ועגבניות רקובות. נקמתם של הצופים, הקוראים והמאזינים בעיתונות רדודה, יחצנית ואינטרסנטית. "אתם מתרגשים מעוד שקר של עיתונאי? הם מביישים את עצמם וכל שנותר לנו הוא לצחוק עליהם", נכתב באחת התגובות. "זה לא פרשן, זה ליצן", קבע אחר; "חובבנים זה מחמאה עבורם", "אלה הפנים של תקשורת הספורט בארץ, איך ליצן כזה עוד יושב שם?" ו"אנחנו עוד משלמים לראות אנשים כאלה".
דומה שהדפים הללו נישאים על גלי ההשראה מ"בובה של לילה". התוכנית הפכה את רוב העיתונאים הבכירים, בעיקר אלה של ערוץ הספורט, לחוכא ואטלולא. גם בזכותה נהפכו תוכניות הצעקות והברברת לסוג של קאלט. יותר משהמאזינים והצופים מעוניינים לשמוע דברי טעם, הם בציפייה דרוכה לשמוע את פרימו היודע-כל מספר על סקופ שבקע בזה הרגע מהסמרטפון שלו. זה לא רק יחזק את דמותו בפארודיה הבאה עליו ב"בובה", אלא גם יהפוך למשל ושנינה בדף הפייסבוק התורן.
יש שיגדירו את הדפים הללו ואת עורכיהם ומשתתפיהם כליצנים ומשועממים, אלא שהתרומה שלהם לביקורת התקשורת אינה פחותה מטורים בתקשורת הממוסדת. כשאלון עידן ינסה לשכנע ב-600 מלה ב"הארץ" שהעסקתו של אבי נמני כפרשן בערוצים רציניים היא חרפה, דפי הפייסבוק ידונו ללינץ' את סוכן השחקנים באופן מיידי, בלי יותר מדי הסברים.
נכון, נמני דבוק לכסאו על אפם וחמתם של כל צועקי "המלך עירום". אופירה אסייג ממשיכה לבחוש אינטרסים עסקיים ואישיים עם "ידיעות" חדשותיות מפוקפקות, והרעש לא בוקע את השמיעה הסלקטיבית שלה. ארבל ממשיך לכבוש ערוץ אחר ערוץ, ונראה שימשיך לככב גם כשימלמל ג'יבריש. פרימו ימשיך לבייש את המקצוע, והכלבים יכולים לנבוח עד מחר.
ובכל זאת, כשאיציק זוהר יכתוב ב-one שהמינוי של אייל ברקוביץ' למנהל מקצועי הוא "מהלך גאוני", וכשאופירה תפרגן לו ברדיו שזה היה "אחלה טור" – דפי הפייסבוק ידאגו למרוח את השניים בזפת ולגלגל אותם מכל המדרגות. כשאלי אוחנה שוב יגן בערוץ הספורט על כבוד המעסיק אבי לוזון, כשאבי נמני יחמיא לכל פס של השחקנים שהוא מייצג, כששלמה שרף יפרגן ב"יציע" לחברו אלי טביב, כשדני נוימן יפליא לסלסל בפרשנות בדיעבד – כל החרטא, החברויות, האינטרסים, השמור לי ואשמור לך ייחשפו במערומיהם הדוחים וייעטפו במאות לייקים. הקולות האלה חודרים גם לתוך מערכות תקשורת הספורט. הדבר האחרון שאתה רוצה עכשיו כעיתונאי ספורט זה להפוך לסטטוס ב"משה פרימו – ציון 3".
יותר ויותר אנשים צורכים את התקשורת האלטרנטיבית הזאת, כתזונה משלימה הכרחית לערימות המידע והפרשנויות הממסדיות שהם צורכים. בהעדר מובן מאליו של יד מכוונת, האתרים והעמודים הללו מלאים גם בהתלהמויות תפלות ואמירות סתם, שלא לומר פרוצים לכל, גם לבעלי האינטרסים עצמם – כך שעל הקורא להצטייד בחשדנות בריאה וקריאה ערנית גם כשהוא צולל לאנדרגראונד העצבני והשוקק הזה.
ועדיין – כל עיתונאי שחרד לאינטגריטי ולמוניטין שלו, ולא רק מרפרש לייקים, יכול ללמוד מהתקשורת האזרחית הזאת שיעור או שניים ולהפנים שהציבור כבר מזמן לא מטומטם, ובמוקדם או במאוחר יפסיק לשלם.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il