מהתלה איטלקית עממית מספרת על שוטה הכפר, שהיה מקבץ כל היום נדבות. בערב היה לוקח כל מה שאסף וקונה צלבים קטנים. למחרת בבוקר היה הולך אל פסי הרכבת, מניח את הצלבים על המסילה וממתין עד שתעבור הרכבת ותמעך אותם בגלגליה. אמרו לו: "לוקה, לא חבל ככה? לבזבז את כל הכסף בשביל למעוך צלבים קטנים? למה אתה עושה את זה?". השיב להם: "יום אחד הלכתי לכנסייה. כרעתי תחת הצלב הגדול של ישו. לפתע נפל הצלב על ראשי. את אלה צריך להרוג כשהם קטנים".
נזכרתי בסיפור הזה עם הרשעתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בלקיחת שוחד. לפני 36 שנה הייתי הראשון שחשף בסדרת כתבות שהתפרסמו בשבועון "העולם הזה" בשנים 1976–1978 את תחילת דרכו של אהוד אולמרט במסלול השחיתות. אילו היו מתייחסים אז לפרסומים האלה, ייתכן שלא היינו מגיעים למצב שבו ראש ממשלה בישראל נשלח לכלא.
ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מצפה להקראת גזר דינו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. משמאל: יחצנו אמיר דן. מימין: עורך-דינו אלי זהר. 13.5.14 (צילום: יותם רונן)
את חשיפת פרצופו האמיתי של אהוד אולמרט, כעורך-דין וחבר-כנסת צעיר ומושחת, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להרוויח כספים, התחלנו כבר בשנת 1975. אני הייתי אז עורך "העולם הזה", לצד תפקידי ככתב צבאי, כתב חוקר ותפקידים נוספים. ב-1975 כתבתי כתבה תחת הכותרת "בלוף ושמו אולמרט", וב-1976 פירסמתי כתבה נוספת מפרי עטי שכותרתה היתה "מנפח הבלונים".
ב-1977 פירסמתי סדרה של כתבות שבהן האשמתי את אולמרט כי ניצל את קרבתו לשר הבריאות אליעזר שוסטק כדי להשיג טובות הנאה, כמו שלושה רשיונות להקמת בתי-חולים פרטיים, עבור לקוחותיו כעורך-דין (אולמרט היה אז חבר בסיעת "לעם'' בליכוד, שבראשה עמד שר הבריאות אליעזר שוסטק). האשמתי את אולמרט בעוד שורה של עבירות אתיות שתקצר היריעה מלפרטן.
"העולם הזה", שער אחורי, 11.2.1976 (אוסף "העין השביעית")
בנובמבר 1978 פירסמתי ידיעה על יוזמה של אולמרט לנצל את קרבתו לשר הקליטה דאז, דוד לוי, כדי לאשר תוכנית של משקיעים שהיו לקוחותיו כעורך-דין לבנות במרכז הארץ שיכונים לעולים.
אחת הכתבות, שנשאה את הכותרת "החייל האמיץ אולמרט", חשפה את פרטי שירותו הצבאי בעת שתבע למנותו לסגן שר הפנים, הממונה על המשטרה. אולמרט נהג להתפאר בשירותו הקרבי בחטיבת גולני. האמת היא שהוא לא הספיק אפילו לסיים את אימוני הטירונות בחטיבה. באחת מסדרות האימונים, ב-1964, הוא נפצע וסבל משברים ברגלו ובכף ידו. הוא זכה לדחיית שירות של חצי שנה, שבה נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
חצי שנת הדחייה הפכה לדחייה של חמש שנים, שבהן החל בפעילות פוליטית. כאשר הוחזר לשירות סדיר בנובמבר 1969 שובץ בחיל החינוך ככתב שבועון צה"ל "במחנה" וגלי-צה"ל. זה איפשר לו, לצד שירותו ככתב, להמשיך בלימודי המשפטים.
בתגובה לכתבות שחשפו את מעלליו נקט אולמרט, שכיהן אז כחבר-כנסת, צעד מתוחכם שאימץ לאחר מכן בכל פרשות השחיתות שבהן הסתבך: במקום להשיב להאשמות הוא בחר לתקוף. אולמרט פירסם מודעות ענק בעמודי החדשות האחרונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ובהן האשים אותי בשחיתות.
"מנפח הבאלונים", כתבתו של אלי תבור על אהוד אולמרט. "העולם הזה", 11.2.1976 (אוסף "העין השביעית")
במודעות נאמר כי קיבלתי 200 אלף ל"י לרכישת דירתי מהקבלן בצלאל מזרחי (ששמו נכלל ברשימת ה-11, יעדי חקירה משטרתית של מי שחשודים במעורבות בפשע מאורגן). אולמרט טען כי אני תוקף אותו (את אולמרט) על שהוא נלחם ב"פשע המאורגן".
מובן שזה היה שקר מוחלט ללא שום בסיס, אבל אולמרט נהנה מחסינות של חבר-כנסת ולא יכולתי לתבוע אותו על הוצאת דיבה. כדי להוכיח שלא קיבלתי כל טובת הנאה מבצלאל מזרחי הלכתי לבדיקה בגלאי שקר (מכונת אמת) בשני מכוני בדיקה מוסמכים. תוצאות הבדיקות הוכיחו שאכן דיברתי אמת ולא קיבלתי מאומה ממזרחי – לא כספים, לא דירה ולא טובות הנאה אחרות.
"השקרן", שער "העולם הזה", 1978
גם אורי אבנרי, הבעלים של "העולם הזה", נבדק בגלאי שקר, בנוגע לטענתו של אולמרט כי מזרחי וגנדי ביקרו אצלו ותבעו ממנו באיומים לגנוז פרסומים נגדם, דבר שלא היה ולא נברא. אבנרי, כמוני, נמצא דובר אמת. על סמך זה החלטנו שאם אין באפשרותנו לתבוע את אולמרט לדין בגלל חסינותו, ננסה לאלץ אותו לתבוע אותנו לדין על הוצאת דיבה. האשמנו את אולמרט ב"גנגסטריזם פוליטי", בהמצאת עלילות ובשקרים, ופירסמנו את תמונתו בשער עם הכותרת "השקרן", כהזמנה לתביעת דיבה נגדנו.
מובן שאולמרט לא הגיש נגדנו שום תביעת דיבה, חרף העובדה שחזרנו ופירסמנו את השער עם הכותרת "השקרן" בכמה גליונות. תחת זאת פירסם שוב מודעות ענק בעיתונים שבהן טען כי הוא "מוכן להיבדק במכונת אמת על אמינות המקורות שמסרו לי מידע על יחסי אלי תבור עם הקבלן בצלאל מזרחי".
אילו התייחסו אז ברצינות לפרסומים, ייתכן שהיה נמנע ממדינת ישראל הביזיון של ראש ממשלה לשעבר היושב בכלא.
אלי תבור הוא עיתונאי ותסריטאי, היה עורך "העולם הזה". המאמר פורסם לראשונה בבלוג "היגיון בשיגעון" של זאב גלילי