חיי בעיתונות זימנו לי שורה של הלוויות. עמדתי על ערש הדווי של כמה וכמה עיתונים. כל אחת מן המיתות הללו היתה כואבת, אבל באופן אחר. לפעמים התעוררה בי ההכרה שאני עומד על קרקע ההולכת ומתפוררת מתחת לרגליים, ואני תמיד על הקצה, זז ברגע האחרון לפני שאפול יחד איתה.
"על המשמר"
העיתון הראשון בסדרה הוא זה שייסורי הגסיסה שלו נחסכו ממני. במשך כעשר שנים כיהנתי כעורך המוסף וכסגן העורך בעיתון מפ"ם והקיבוץ-הארצי, "על המשמר", עיתון שעליו גדלתי כילד תל-אביבי בבית מפ"מניקי. קראנו לזה "העיתונות התנועתית". "על המשמר" הרוויח שנות חיים רבות בזכות "ההסדר": ההחלטה המשותפת שעל חברי הקיבוצים של התנועה חלה חובת מנוי על העיתון. כך הוא זכה בתעודת ביטוח של כ-11 אלף מנויים, פלוס כמה אלפי מנויים עירוניים, ופלוס תמיכה נוספת משמעותית מהתנועה והמפלגה.
לפחות בשנים שבהן עבדתי בו, בעיקר יחד עם סבר פלוצקר, הוא לא תאם את הדימוי שדבק בו כעיתון עבש ומגמתי. הוא היה עיתון תוסס ופתוח, אחת מחממות העיתונות שעיתונאים עברו בהן והמשיכו הלאה, דוגמת "העולם הזה" וגלי-צה"ל למשל. אבי בניהו נהג כבר אז לנהל דרכו את צה"ל ולהעביר מסרים בין קציניו הבכירים, שלי יחימוביץ' הפכה בו לכתבת פוליטית מובילה, סבר פלוצקר בנה בו את המוניטין שלו, והרשימה חלקית מאוד. עיתון של קיבוצים עם אווירה קהילתית.
מתנדב בקיבוץ עין-המפרץ מעיין בגליון "על המשמר", 27.11.73 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
משבר הקיבוצים חרץ את גורלו של "על המשמר" הרבה לפני שמת. הסדר מנויי החובה נשם את נשימותיו האחרונות, וכשנפסק ירדה התפוצה במדרון תלול. הצלחתי להוכיח לכל מי שעוד סבר אחרת שאני נעדר כל כישורים פוליטיים. במשך שנתיים הייתי מועמד יחיד לעורך הראשי, אחרי עזיבת סבר פלוצקר, בעיתון ובמפלגה תמכו, אבל קבוצה קטנה שכונתה "קבוצת העמק" נלחמה על גבי איזו מלחמה פוליטית שאינה קשורה בי, ולא נבחרתי. חסד גדול עשו איתי. העיתון עוד חי אחרי עזיבתי, אבל אלה היו חייו של חולה במחלה סופנית, ואני בוודאי לא הייתי יכול להציל אותו.
המבנה היישובי המסורתי הבנוי על קבוצות ותנועות ועל המפלגה כבית וכמרכיב זהות התפרק, והעיתונות המפלגתית התפרקה איתו; "על המשמר" היה אחד האחרונים בשרשרת. הוא נסגר ב-1995, ואני צפיתי בכך בצער, אבל מרחוק.
"חדשות"
העיתון השני שהשתתפתי בהלווייתו, הפעם מבפנים, היה "חדשות". לפני כמה ימים הוא חגג את "המסיבה האחרונה בהחלט", מסיבה לעיתון שהיה בעצמו מסיבה מתמשכת. "חדשות" מימש חזונות רומנטיים של עיתונות חצופה, שמחה, עיתונות של כותבים, עם עורכים שכשרונם הוא לעבוד עם כותבים. עיתונות פרחים בעולם שבו ילדי הפרחים הזדקנו מזמן.
גליון "חדשות"
יואל אסתרון הזמין אותי להקים בעיתון עמודי דעות, וזו היתה המסיבה שלי: עמודי דעות ללא עבר, ללא חובות, עם כותבים רעננים ורעבים וללא פובליציסטים מקצועיים. זו לא היתה פגישה עם העיתון שנולדתי לתוכו, "על המשמר", אלא עם העיתון שנולדתי בשבילו והוא נולד בשבילי. מסביבי כתבו וערכו עוד ועוד אנשים שהעיתון הזה נולד בשבילם.
העיתון מת באבחת חרב. קברניטיו מן הסתם התייסרו הרבה לפני מותו, וככל הנראה היה חייב למות, אבל מותו של העיתון הזה לא היה קשור לחייו. הוא היה מוות אכזרי ובלתי נסלח. "על המשמר" מת בתוך עולם שהלך ונעלם איתו. "חדשות" מת בעודו בחיים, והותיר אחריו עננה של אופציה שלא מומשה עד תום. אפשר וצריך לעשות עיתונות כזו. אפשר, אבל כנראה שלא עכשיו, לא כאן, אלא ביקום עיתונאי אחר, בארץ אחרת ובימים אחרים.
"דבר ראשון"
המוות השלישי היה מוות מוזר: "דבר ראשון". אחרי שנתיים של כתיבה ב"הארץ" נעניתי לפנייה של רון בן-ישי להשתתף בניסיון להחיות את "דבר", שנסגר ב-1996. הניסיון היה הירואי, אבל היה לו טעם. בשדה הקונספטואלי של העיתונות הישראלית היה מקום לעיתון שיתחרה עם "הארץ" על משבצת מה שקרוי "עיתונות איכות". מקום קונספטואלי, אבל ככל הנראה לא ריאלי. ערכתי מגזין יומי ושמו "דבר שני", ויותר ויותר הרגשתי שאני ב"על המשמר" ב'.
כותרת גליון "דבר ראשון", 21.5.96
רון בן-ישי עשה כל מה שהיה יכול, אנשים חדשים באו, זכו לחופש פעולה, התפתחו מעט, אבל הקוראים לא הגיעו בעקבותיהם, המפרסמים לא פתחו ארנקים, והמסורת רבת השנים של "דבר" לא הועילה. יום המוות היה יכול לפרנס מחזה של חנוך לוין. אחרי שבעה חודשי קיום הוכרז ברבים על איחוד של "דבר ראשון" עם "טלגרף", שנטה אף הוא למות. בבוקר יום מותו עברה המערכת לבית "על המשמר", שננטש לצורך הוצאת העיתון המשותף, בצהריים הוחזרנו אחר כבוד לבית "דבר", בערב מתו שני העיתונים יחד.
"מעריב"
למעלה מ-16 שנה עבדתי ב"מעריב"; חמש שנים כעורך הדעות, וכל השנים ככותב הטור "הזירה הלשונית" ומאמרי דעה. אני חייב הרבה לעיתון הזה, שפתח לי את שער הכתיבה על השפה ושינה את חיי כמעט בכל היבט. כשבאתי אליו שררה בו אווירה של התחדשות והצלחה, אחרי ששרד את מכירת העיתון למקסוול ואת נפילתו של מקסוול.
מתוך "סגירת מעריב", סרטון מאת צלם "מעריב" אלי דסה
העיתון כבר לא היה בשיאו זמן רב, ותמיד סבל מבעיית זהות ומניסיון לא מוצלח להיות גם "הארץ" וגם "ידיעות אחרונות" תחת מטרייה אחת. בימיו של יעקב ארז, עורך נוח לבריות שחולשותיו היו יתרונותיו, שררה בעיתון אווירת עבודה, והוא ידע לשמור על מעמדו כעיתון השני בתפוצתו, ושימש חלופה נאה לקוראים ולכותבים.
ראיתי בכאב את ראשית הנפילה, שממנה כבר לא היה יכול להתאושש. היא לא היתה הכרחית. משבר העיתונות המודפסת לא היה חריף כפי שהוא היום, "ישראל היום" לא היה קיים עדיין, לא היו תירוצים. הכתובת על הקיר היתה ההנהגה, הזיווג בין עופר נמרודי לאמנון דנקנר. פרשות נמרודי פגעו פגיעה קשה בתדמית העיתון. אף אחד לא רוצה להתחבר לעיתון שהמו"ל שלו יושב בבית-הסוהר. אמנון דנקנר, איש סודו של נמרודי, שבר את המפרקת האנושית של העיתון.
אמנון דנקנר (צילום: משה שי)
דנקנר הוא אחד האנשים המוכשרים והמיוחדים ביותר שכתבו בעיתונות הישראלית, אבל אסור היה לתת לו לנהל עיתון. מיום בואו, שלב אחר שלב, הפך העיתון למקום ששוררת בו אווירה של פחד ואי-אמון, גחמנות ונקמנות. זה החל עוד בימיו של ארז, שהביט חסר אונים איך הוא מנושל מכוחו בעודו בתפקיד, ונמשך אחרי המינוי. דנקנר פיטר אנשים בסיטונות כאילו מדובר בעובדי קבלן, הביא אנשים במקומם ופיטר גם אותם, קיבל החלטות לא סבירות והפך אותן שוב ושוב, והכל בהנאה שלא ניסה להסתיר. דנקנר מהלך על אנשים לא מעטים קסם של מספר סיפורים. דומה שהוא הפך את "מעריב" לאחד הסיפורים הפתלתלים שלו. אבל "מעריב" לא היה בדיון. הוא היה מציאות.
בכל מה שקרה אחרי דנקנר התבוננתי מרחוק, ככותב בשכר סופרים. בעלים באו והלכו, כשכל אחד מהבעלים מביא איתו עורך משלו ושובל כותבים ועורכים, כמה מהם מצוינים, אבל העיתון איבד את כוח החיות שלו מבפנים. העורכים שמולם עבדתי התחלפו במסרונים, בדרך כלל לא הכרתי את קולם, שלא לדבר על מראה פניהם. מול המשבר המתעצם של עולם העיתונות המודפסת והופעתו של "ישראל היום" כבר לא היה ל"מעריב" סיכוי, בוודאי לא במתכונת העבר.
מהלכיו של שלמה בן-צבי היו אולי שגויים בחלקם, ואולי נואשים, אבל לא הוא זרע את זרע הפורענות. העיתון מת לאט, לא בייסורים כמו "על המשמר", לא באבחת חרב כמו "חדשות", אלא בדרך שבה מתים אנשים ששכחנו: הם נמוגים לאטם, עד שאנחנו מופתעים לשמוע שעדיין לא הוכרז מותם.
גלגול נשמות
במסיבה האחרונה של "חדשות" דיברו על אלי עזור ועל החיים החדשים שאולי צפויים ל"מעריב". אני מאחל לו כמובן הצלחה, והמוניטין שלו מעוררים תקווה למהלך מוצלח. את המהלך הזה, אם יתממש, יש לראות לא כהחייאה, אלא כגלגול נשמות. אם יצמח ממנו עיתון חדש, הוא יהיה תינוק בראשית דרכו. כדאי יהיה להזכיר לתינוק החדש שהנשמה שהתגלגלה בו היתה פעם בן-אדם חזק ויפה, וכי מותו, כמו שאומרים פרשני כדורגל, לא היה מחויב המציאות.