עיקרי הפסיקה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים
עע"ם 9341/05

בפני: כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט י' דנציגר

המערערת: התנועה לחופש המידע

נ ג ד

המשיבות:
1. רשות החברות הממשלתיות
2. הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות
הממשלתיות

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים
בתל אביב-יפו מיום 3.7.05 בעת"מ 1107/05 שניתן
על-ידי כבוד השופט נ' ישעיה

תאריך הישיבה: ח' בטבת תשס"ח (17.12.07)

בשם המערערת: עו"ד א' יונש
בשם המשיבות: עו"ד ד' מארקס

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, לפיו התקבלה באופן חלקי עתירה מנהלית שהגישה המערערת לפי חוק חופש המידע. במוקד הדיון ניצבת השאלה האם יש לפרסם, לפי חוק חופש המידע, את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד הנימוקים לפסילת מועמדותו.

ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקובעו:
התפיסה המהותית של השירות הציבורי בישראל היא של שירות מקצועי, א-פוליטי, שנושאי המשרה בו ממונים לתפקידם על בסיס כישוריהם המקצועיים ויכולותיהם, ולא על בסיס זהותם הפוליטית או קרבתם לגורם הממנה. מינוי של אדם למשרה ציבורית שלא על בסיס שיקול ענייני מהווה מעילה בחובת הנאמנות של הגורם הממנה כלפי הציבור, ופוגע בתפקוד התקין והיעיל של הרשות השלטונית, באמון הציבור, במורל הפנימי של השירות הציבורי ובתחושת השוויון. הפגיעה באמון הציבור ברשויות נושאת עמה פגיעה במחויבות החברתית לערכי שלטון החוק.

ניסיון העבר מלמד כי חברות ממשלתיות הן יעד "אטרקטיבי" ונוח למינויים פוליטיים. במינוי פוליטי לדירקטוריון חברה ממשלתית מתקיימים כל טעמי הפסול שבמינוי פוליטי לתפקיד ברשות שלטונית, וביתר שאת. הוועדה לבדיקת מינויים ע"פ חוק החברות הממשלתיות הוקמה מתוך כוונה שתשמש חסם בפני מינויים פוליטיים בחברות הממשלתיות. הוועדה בוחנת כשירות והתאמה של מועמדים לתפקיד דירקטור, יו"ר דירקטוריון, או מנכ"ל בחברה ממשלתית. ככזו היא משמשת כשומר הסף מפני בחירתם של מועמדים בלתי-ראויים. ככל שמדובר בבחינת תנאי הכשירות של המועמד סמכותה של הוועדה היא סמכות של אישור או פסילה. בשלב הבא של הליך המינוי, פעולת הוועדה מתמקדת בבחינת התאמתו של המועמד לתפקיד, שאז סמכותה היא סמכות המלצה ומתן ייעוץ לשר.

הזכות למידע המונחת בבסיס חוק חופש המידע היא מיסודותיה של התרבות הדמוקרטית. ואולם, זכותו של האזרח למידע מרשויות השלטון אינה בלתי מוגבלת. חוק חופש המידע מציג שלוש מסננות לקביעת גבולות הזכות לחופש מידע בהתייחס לנתוניו של מקרה קונקרטי. המסננת הראשונה היא זו שבסעיף 1 לחוק, הקובע את זכותם של כל אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית, ע"פ הוראות החוק. המסננת השנייה בוחנת אם מדובר במקרה בו רשאית הרשות הציבורית לדחות בקשה לקבלת מידע (סעיף 8 לחוק), האם המידע המבוקש הוא מידע שגילויו אסור (סעיף 9(א)) או מידע שאין הרשות חייבת במסירתו (סעיף 9(ב)). המסננת השלישית מאפשרת לביהמ"ש להורות על מסירתו של מידע גם אם מדובר במידע שלפי סעיף 9 לחוק אין למסרו או שאין חובה למסרו (סעיף 17(ד) לחוק).

את המסננת הראשונה צולחת המערערת ללא כל קושי. אשר למסננת השנייה. המשיבות ביססו את סירובן למסור למערערת את המידע המבוקש על הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק, לפיו רשות ציבורית לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, אלא אם כן הגילוי מותר ע"פ דין. הזכות לפרטיות מצויה בליבתו של מושג החירות. היא ציר מרכזי המגדיר את יחסי הפרט אל מול החברה במשטר הדמוקרטי. זאת ועוד, הזכות לפרטיות כרוכה בעבותות גם בזכות היסוד לכבוד. המונח "פרטיות" והיקפו לא הוגדרו הגדרה מדויקת. תחת הגדרה פוזיטיבית בחר המחוקק בטכניקה חקיקתית של הגדרת טיפוסי מצבים שייחשבו כפגיעה בפרטיות. אכן, אף הזכות לפרטיות אינה בלתי-מוגבלת. יחד עם זאת, משניתן לזכות לפרטיות מעמד חוקתי יש לפרשה מתוך מבט רחב.
סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא, בין היתר, שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה. הביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" הוא ביטוי עמום הבא להגדיר פגיעה בזכות שאף לה לא ניתנה הגדרה פוזיטיבית וברורה. נכון יהיה לראות בביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" כביטוי מסגרת שאת תוכנו הקונקרטי בכל עניין ועניין יש לצקת בהתאם לנסיבות הדברים ולהקשרם. במסגרת זו ייכללו ככלל אותם עניינים שהם עניינים פרטיים במובהק, דוגמת העניינים המנויים בהגדרת "מידע" ומידע רגיש" בחוק הגנת הפרטיות. יחד עם זאת, תוכנו המדויק של הביטוי ייקבע בכל מקרה ומקרה לנסיבותיו, ותוך מחויבות להגנה על יכולתו של האדם לקיים את האוטונומיה שלו ואת המרחב הפרטי הנתון לו.

מידע הכולל את שמו של אדם, את ציון דבר היותו מועמד למשרה ציבורית וכן את הנימוקים לפסילת מועמדותו זו, עולה כדי "ענייניו הפרטיים של אדם". השכלתו ורקעו המקצועי של אדם, כישוריו, קשריו החברתיים והכלכליים, הם מענייניו הפרטיים של האדם, גם כאשר נבחנים הם בקשר למילוי של תפקיד ציבורי. פרסום עילת הפסול הנעוצה בפרט מפרטים אלה, לצד שמו של המועמד והעובדה שנפסל, מאפשרת לציבור חדירה אל ענייניו הפרטיים.

סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי הפגיעה בפרטיות תתקיים אם אותו מידע על ענייניו הפרטיים של אדם נמסר או שימש שלא למטרה שלשמה נמסר החומר. ספק אם מסירת הפרטים המבוקשים לידי המערערת הינה מסירה למטרה שלשמה נמסרו לרשות הציבורית, היא הוועדה. נקודת המוצא היא כי אם נתן האדם את הסכמתו לשימוש במידע הנוגע לענייניו הפרטיים, לא יהוו מסירת הפרטים או פרסומם פגיעה בפרטיות. נראה, כי לא ניתן לומר כי המועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות נתנו הסכמתם למסירת פרטיהם, הכוללים את עילת הפסילה, לאחר פסילת מועמדותם. לטענת המערערת, המידע המבוקש הוא נימוקיה של הוועדה ולא המידע שמסר המועמד. ואולם, ההבחנה המוצעת מלאכותית ושגויה. אכן, נימוקי הוועדה הם "יציר כפיה". ואולם, עיקרם של נימוקי הוועדה הוא במידע שמסר המועמד לשם בחינת מועמדותו, ולמטרה זו בלבד. על כן, לא ניתן גם לומר כי פרסום עילות הפסילה שעיקרן במידע שנמסר ע"י המערער, אינו עולה כדי שימוש במידע שמסר המועמד שלא למטרה שלשמה נמסר.
אם כן, יש במסירת החומר המבוקש כדי להוות פגיעה בפרטיות והרשות אינה רשאית למסור למערערת את המידע המבוקש. אולם, המחוקק הותיר פתח לפרסום של מידע אותו נאסר על הרשות הציבורית לפרסם – ס' 17(ד) לחוק חופש המידע, הוא המסננת השלישית. שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש אם להתיר מסירה של המידע חרף קיומו של טעם לאי-גילוי המידע הוא רחב. בסוגיה הנדונה, ביהמ"ש סבור כי האינטרס הציבורי בגילוי המידע המבוקש גובר על הפגיעה בפרטיות של מועמד למשרת דירקטור בחברה ממשלתית אשר נפסל ע"י הוועדה. כפי שהובהר, שקיפותו של המינהל הציבורי ונגישותו של הציבור אל המידע שעמד בבסיס החלטת הרשות הם תנאי שאין בלתו לקיומה של ביקורת ציבורית מהותית על פעולותיהם של נבחרי הציבור ועובדיו. העובדה שהוועדה פועלת ופוסלת את מי שאינו עומד בדרישות הסף אין משמעה כי התייתר הצורך בביקורת ציבורית על המינויים לדירקטוריוני חברות ממשלתיות.

פרסום שמות כלל המועמדים למשרת דירקטור בחברות הממשלתיות יגביר את יעילותה של הביקורת הציבורית על החלטות השלטון בקשר למינויים בחברות הממשלתיות ויאפשר את מימושה המלא. מלוא המידע יתרום משמעותית לאפשרות של הציבור לבחון את שיקול הדעת שהופעל בהצעת המועמדות ובפסילתה. בפרט יאיר פרסום השם לצד עילת הפסילה על שיקוליו של השר המציע, על האופן בו עושה הוא שימוש בסמכות שניתנה בידו וממלא את חובתו לציבור, בנוסף לביקורת הציבורית על דרך פעולת ושק"ד הוועדה. בחינת קיומו של העניין הציבורי בגילוי המידע ראוי שתיעשה גם תוך התחשבות בתפקידם החשוב של התקשורת ושל גורמים עצמאיים אחרים הממלאים תפקיד של בקרה וביקורת ציבורית. תרומה נוספת שתהא לפרסום שמות מועמדים למשרות בכירות בחברות ממשלתיות, הינה צמצום הניסיונות להביא למינויי של מועמדים בלתי-מתאימים למשרות ציבוריות ולהטמעת נורמות שלטוניות ראויות. ויובהר, גם אם פרסום שמו של מועמד שנפסל לכהונת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד עילת הפסילה, יש בו משום פגיעה מסוימת בפרטיותו, אין זו אלא פגיעה קלה יחסית שאינה חושפת פרטים שהם בלב מושג הפרטיות.

אם כן, על המשיבות למסור גם פרטים של מועמדים שנפסלו מכהונת דירקטור בחברה ממשלתית לצד עילת הפסילה ויתר הפרטים הרלוונטיים. אולם, המשיבות תחויבנה למסור פרטים אלה רק מכאן ואילך, בעוד פרטים של מועמדים לכהונה בחברות ממשלתיות אשר נפסלו בעבר לא יימסרו. מוצע, כי רשות החברות תיידע את המועמדים לכהונת דירקטור גם בדבר האפשרות של פרסום שמם לצד עילת הפסילה, אם יתבקש הדבר.

מתוך פסק הדין

פסק-דין

השופטת ע' ארבל:

מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב – יפו (כבוד השופט נ' ישעיה), לפיו התקבלה באופן חלקי עתירה מנהלית שהגישה המערערת לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 (להלן: חוק חופש המידע). במוקד הדיון ניצבת השאלה האם יש לפרסם, לפי חוק חופש המידע, את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד הנימוקים לפסילת מועמדותו.

רקע עובדתי

1. שורשיו של הערעור במאי 2000, בפניית מר רביב דרוקר – שהיה צד להליך בבית המשפט המחוזי כמי שעומד בראש המערערת - אל המשיבה 1, רשות החברות הממשלתיות (להלן: רשות החברות). בפניה התבקשה רשות החברות למסור למר דרוקר פרטים אודות כל המועמדים שעניינם נידון בפני המשיבה 2, הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות (להלן: הוועדה). בעקבות הפניה החליטה רשות החברות למסור למר דרוקר, את מלוא הפרטים שהתבקשו ביחס למועמדים שאכן מונו לתפקיד. באשר למועמדים לכהונת דירקטור או מנכ"ל בחברות ממשלתיות אשר לא מונו לכהונה מסיבה כלשהי (להלן: מועמדים שנפסלו או נדחו), הוחלט כי יימסרו למר דרוקר החלטות הוועדה בעניינם, נימוקי הוועדה וציון השר שהציע את המועמדות, אך תוך השמטת שם המועמד והחברה בה היה מועמד לכהן כדירקטור או כמנכ"ל. יצוין כי ביחס למועמדים בעלי זיקה כלשהי לשר פנתה רשות החברות למועמדים וקיבלה את הסכמתם למסירת המידע, לפי סעיף 13 לחוק חופש המידע.

ביום 27.5.04 פנתה המערערת, עמותה הפועלת לקידום ערכי השקיפות והדמוקרטיה שבראשה עומד כאמור מר דרוקר, אל רשות החברות. בפנייתה ביקשה המערערת למסור לידיה, מכוח חוק חופש המידע, את שמותיהם של המועמדים למשרות ולתפקידי דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו לכהונה או לתפקיד על-ידי הוועדה. זאת, בהתייחס לתקופה שמאז חודש מרץ 2001, אז החל מר אריאל שרון את כהונתו כראש ממשלת ישראל. בנוסף לשמות המועמדים שנפסלו או נדחו ביקשה המערערת לדעת מהי המשרה לגביה נפסלה מועמדותו של כל מועמד, מיהו השר שהציע את אותו מועמד (ויכונה להלן: השר המציע) ואת עילת הפסילה.

הממונה על חופש המידע ברשות החברות דחה את הבקשה למסירת שמותיהם של המועמדים שנפסלו או נדחו בהסתמך על סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. יחד עם זאת מסר למערערת מידע בדבר המועמדים שנפסלו או נדחו: העילות לפסילה או לדחיה וציון המשרד האחראי על ענייני החברה הממשלתית שלגביה הוצגה המועמדות.

המערערת ומר דרוקר הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת הממונה על חופש המידע ברשות החברות. כך החל ההליך שסופו בערעור הנוכחי.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

2. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי פרסום שמו של מועמד לתפקיד דירקטור או מנכ"ל בחברה ממשלתית, לאחר שמועמדותו של זה נדחתה או נפסלה, מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), ועל כן אסור גם לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. פרטים אלה הינם בגדר מידע הקשור לענייניו הפרטיים של אותו אדם, ובפרט כאשר שמו ופרטים נוספים אודותיו מתפרסמים בהקשר של פסילת מועמדותו או דחייתה מסיבות שאף הן זוכות לפרסום. בית המשפט המחוזי הביע ספק האם מסירת מידע זה יכולה להיחשב כמסירת מידע למטרה שלשמה נמסר, שאז תיחשב למסירת מידע שאינה פוגעת בפרטיות לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, ועל כן אינה אסורה. ואולם, נוכח מסקנתו כי מדובר בכל מקרה בפגיעה בפרטיות, לא ראה להכריע בשאלה זו.

בית המשפט לעניינים מנהליים בחן עוד האם פרסום המידע המתייחס לענייניו הפרטיים של המועמד או מסירתו נעשו בהסכמת המועמד. להשקפתו, בעצם הצגת המועמדות לתפקיד מנכ"ל או דירקטור בחברה ממשלתית יש משום מתן הסכמה מפורשת או מכללא, מצד המועמד לבדיקת מועמדותו על-ידי הוועדה לפי סעיף 18 לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק החברות הממשלתיות), כמו-גם לפרסום שמו או למסירתו ל"אחר" לצד העובדה כי הוא מועמד לתפקיד. ואולם, הסכמה זו אין בה הסכמה מכללא לפרסום שמו כמי שנפסל על-ידי הוועדה לצד הטעמים לפסילתו. משכך, נקבע כי פרסום הפרטים האמורים יהווה פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות ועל כן חל על המשיבות איסור על מסירת פרטים אלה לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

3. בשלב הבא בחן בית המשפט קמא את העניין הציבורי בגילוי, לפי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, ומצא כי איזון בין האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים במקרה זה מחייב גילוי חלקי של המידע המבוקש. בית המשפט ציין כי מהמידע שמסרה רשות החברות למערערת ניתן ללמוד מי הם השרים שהציעו מועמדים וכמה מהמועמדים של אותו שר נפסלו על-ידי הוועדה. בית המשפט סבר כי ניתן למסור למערערת פירוט של הסיבות או הטעמים הספציפיים לדחיית מועמדותו של כל מועמד או פסילתה, לצד ציון שם החברה הממשלתית ותיאור התפקיד לו היה אותו אדם מועמד. זאת, מבלי לציין את שמם של המועמדים. נקבע כי אין במידע זה משום פגיעה בפרטיותם של המועמדים שנפסלו, ויש בו כדי לאפשר ביקורת ציבורית על שרי הממשלה ועל האופן בו הם מפעילים סמכותם למנות דירקטורים בחברות ממשלתיות.

טיעוני המערערת

4. המערערת מבהירה כי מטרת הגשתה של העתירה להפוך את עבודת הוועדה שקופה ולסייע למאבק בנגע המינויים הפוליטיים. המערערת מדגישה כי המידע המבוקש הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. לטעמה, זכות הציבור לפקח ולבקר את עבודת הוועדה אינה מצטמצמת למועמדים שנפסלו בעילות מוצדקות או שאושרו ומועמדותם בעייתית, ומטרתה גם לאתר פסילה בלתי-מוצדקת, על-ידי הוועדה, של מועמדים ראויים.

לשיטתה של המערערת, פרסום שמו של מועמד לכהונה בחברה ציבורית בצירוף העילה לפסילתו אינה מהווה עניין שבגדר "ענייניו הפרטיים" של אדם, ועל כן אינו מהווה פגיעה בפרטיות. זאת, נוכח החשיבות הציבורית הרבה של נושא המינויים הפוליטיים, והעובדה שלטענתה, מועמד החייב באישורה של הוועדה אינו דומה לאדם מן השורה המגיש מועמדות למשרה פנויה. לדידה, גם לאחר שנפסל המועמד אין לראותו כמי שחזר להיות "אדם מן הישוב", מאחר ששר שמועמדו נדחה על רקע זיקה פוליטית רשאי להשיג על ההחלטה בפני מליאת הממשלה, הרשאית לאשר את המינוי חרף החלטת הוועדה. בנוסף, מועמדים יכולים לעלות בפני הוועדה פעם אחר פעם, לתפקידים שונים או לתפקידים דומים. בשני המקרים יש חשיבות לפרסום כחלק משקיפות פעולתו של השר המציע. המערערת מוסיפה כי הוועדה כלל אינה בוחנת עניינים שבצנעת הפרט, שכן אלה לא יכולים להוות עילת פסילה לפי החוק, וככל שאכן יקרה כי עילת הפסילה תתבסס על עניין שבצנעת הפרט שאין לו נגיעה לציבור, אין המערערת עומדת על פרסום עילת הפסילה, כחריג נדיר לכלל של פרסום ההחלטות במלואן.

המערערת גורסת עוד כי בהיעדר הוראה בחוק בדבר סודיות עבודתה של הוועדה, יש לראות את הסכמתו המשתמעת של המועמד לפרסום שמו כמועמד לתפקיד ככוללת גם הסכמה מכללא לפרסום העובדה שנפסל על-ידי הוועדה ולפרסום טעמי הפסילה. המערערת מטעימה כי אין היא מבקשת את הפרטים שמסר המועמד אלא את טעמי החלטתה של הוועדה. לפיכך, אין מדובר בפרסום "ידיעה" שנמסרה לוועדה לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות אלא במידע אשר נוצר על-ידי הוועדה ואין מניעה למסרו. לדבריה, פרסום המידע לא יניא מועמדים ראויים מלהציג מועמדות לתפקיד, אך יש בכוחו להניא מועמדים בלתי-ראויים מלהציג את מועמדותם. לטענת המערערת, אין טעם באי-פרסום שמם של המועמדים שנפסלו או שנדחו, כיוון שאלה ייוודעו מרגע שפורסמו שמות המועמדים אשר אושרו על-ידי הוועדה.

המערערת סבורה כי לא ניתן בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים משקל הולם לזכות הציבור לדעת, לפקח ולסייע בהליך בחינת המועמדים. לדידה, האינטרס הציבורי המובהק בביקורת על מינויים בחברות ממשלתיות ובשקיפות עבודת הוועדה מצדיקים את מסירת מלוא המידע אף בהתקיימה של פגיעה בפרטיות. עוד טוענת היא כי המשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח את הפגיעה בפרטיות המועמדים שנפסלו ומדגישה כי לא די בפגיעה תיאורטית.

טענות המשיבות

5. המשיבות, אשר מדגישות כי פעלו כבר על-פי פסק דינו של בית המשפט קמא, סבורות כי אין להתערב בפסק הדין. לטענתן, מסירת שמו ופרטיו האישיים של מי שמועמדותו לתפקיד ציבורי לא אושרה, בצירוף העילות לפסילתו, נכללת בגדר "ענייניו הפרטיים" של אדם לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, נוכח הפרשנות הרחבה שנקבעה בפסיקה למונח זה.

המשיבות מוסיפות כי המידע נמסר על-ידי המועמדים לרשות החברות לצורך בדיקת מועמדותם לפי החוק ולצורך זה בלבד, ומשנפסלה המועמדות אל לה לרשות החברות לעשות שימוש במידע שלא למטרה שלשמה נמסר. לטעמן, לא ניתן לראות בעצם הצגת מועמדות של אדם לתפקיד בדירקטוריון חברה ממשלתית משום הסכמה לפרסום שמו כמי שנפסל לכהונה ואת הסיבה לפסילתו. מסירת פרטים אלה, בהיעדר הסכמת האדם אליו נוגע המידע, מהווה פגיעה בפרטיות ואסורה קטגורית לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

המשיבות טוענות גם כי במקרה זה לא גובר העניין הציבורי על הזכות לפרטיות. הן מדגישות את ההבדל בין מי שמכהן במשרה ציבורית - שפעולותיו והתנהגותו נתונים לביקורת ציבורית מתוקף מעמדו הציבורי, גם במחיר פגיעה מסוימת בפרטיותו, לבין מי שנפסל מלכהן במשרה ציבורית. לשיטתן, האינטרס שבביקורת ציבורית על שיקול דעת השרים בעריכת מינויים ואינטרס השקיפות יוגשם במסירת הנתונים עליהם הורה בית המשפט קמא, וכל זאת מבלי לפגוע בפרטיות המועמד. להערכתן, גילוי שמותיהם של המועמדים שנפסלו או נדחו לא ישפר במידה משמעותית את יכולת הציבור לבקר את פעולת השלטון, אך יפגע בפרטיותם של מועמדים אלה.

6. במענה לטענות המשיבות שבה המערערת ומבהירה כי המידע המבוקש אינו הפרטים שמסרו המועמדים אלא החלטת הוועדה שהיא בגדר מידע שנוצר על-ידי הוועדה תוך שימוש במידע שנמסר לוועדה לצורך מטרה זו. החוק אינו קובע חיסיון על עבודת הוועדה ובנוסף קיים פרסום תדיר אודות פסילת מועמדים. ספק אפוא אם המועמדים מצפים לחיסוי החלטות הוועדה. המערערת מוסיפה כי סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות עומד לכאורה בניגוד מוחלט לחוק חופש המידע. לגישתה, חוק חופש המידע עצמו מהווה מקור סמכות שבדין ולכן בהליך על-פי חוק חופש המידע אין תחולה לסעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, שכן אפריורית קיימת סמכות שבדין.

דיון

במוקדו של הערעור ניצבים הוועדה לבדיקת מינויים הפועלת לפי סעיף 18ב לחוק החברות הממשלתיות והיקף חלותו של עקרון חופש המידע על פעולתה.

[...]

עקרון חופש המידע

15. המערערת ביססה את פנייתה אל המשיבים ואת עתירתה לבית המשפט לעניינים מנהליים על חוק חופש המידע.

[...]

העקרונות והרוח לאורה יש לבחון עתירות לפי חוק חופש המידע הונחו כבר בפסיקת בית משפט זה ולפיכך לא נחזור על הדברים, אך בקיצור נמרץ נזכיר כי הזכות למידע המונחת בבסיס החוק היא מיסודותיה של התרבות הדמוקרטית והיעדים אותם באה היא להבטיח מהווים תנאי חיוני לקיומו של המשטר הדמוקרטי. בראש ובראשונה הזכות למידע נתפשת כתנאי הכרחי למימושה ולהגשמתה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי. היא תנאי להגשמת זכות הציבור לדעת וליכולתו של הציבור לגבש עמדות ולבטאן. בנוסף, נגישות למידע המוחזק אצל רשויות השלטון מאפשרת לציבור להפעיל פיקוח ובקרה על רשויות השלטון, לגלות מעורבות בעשיה השלטונית ולקחת חלק בכינונה ובעיצובה של תרבות שלטונית ראויה, כמו-גם מאפשרת לו לתכנן התנהלותו אל מול הרשות ולקבל החלטות מושכלות בתחומים שונים (להרחבה בדבר הרקע לחוק, התכליות, האינטרסים והזכויות שביסודו.

[...]

16. זכותו של האזרח למידע מרשויות השלטון, ככל זכות אחרת, אינה בלתי מוגבלת. חוק חופש המידע מציג שלוש מסננות לקביעת גבולותיה של הזכות לחופש מידע בהתייחס לנתוניו של מקרה קונקרטי (עניין הוצאת עיתון הארץ, בעמ' 472 - 474). המסננת הראשונה היא זו שבסעיף 1 לחוק חופש המידע הקובע את זכותם של כל אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית על-פי הוראות החוק ותוחם בכך את גבולות הזכות. המסננת השניה בוחנת האם מדובר במקרה בו רשאית הרשות הציבורית לדחות בקשה לקבלת מידע (סעיף 8 לחוק חופש המידע), האם המידע המבוקש הוא מידע שגילויו אסור (סעיף 9(א) לחוק חופש המידע) או מידע שאין הרשות חייבת במסירתו (סעיף 9(ב) לחוק חופש המידע). מסננת זו עניינה אפוא בסייגים לזכות, אשר מבטאים נקודות איזון שונות בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים. המסננת השלישית מאפשרת לבית המשפט להורות על מסירתו של מידע גם אם מדובר במידע שלפי סעיף 9 לחוק אין למסרו או שאין חובה למסרו (סעיף 17(ד) לחוק).

בחינת טיעוניה של המערערת תיעשה בהתאם למתווה זה. ראשית נבחן האם מתקיימים תנאי סעיף 1 לחוק. לאחר מכן יש לבחון האם מסירת המידע המבוקש על-ידי המערערת נופלת בגדר המקרים המנויים בחוק שבהתקיימם אסור לה, לרשות, למסור את המידע או שיש לה שיקול דעת באשר להחלטה על מסירת החומר. ברי כי אם יימצא כי המקרה הנוכחי אינו נופל אל בין מקרים אלה, דין הערעור להתקבל. ברם, אם יימצא כי ענייננו אכן נופל אל בין מקרים אלה, עדיין יהא עלינו לבחון האם אין מקום להורות על מסירת המידע המבוקש, בהתאם להוראת סעיף 17(ד) לחוק. זאת ייעשה אם יימצא כי הטעמים התומכים במסירת המידע גוברים על הטעמים התומכים באי-מסירתו. לאורך דרך זו אדרש לטיעונים השונים שהעלו הצדדים.

17. דומה כי אין מחלוקת של ממש כי את המסננת הראשונה צולחת המערערת ללא כל קושי, באשר מדובר בעמותה ישראלית. אין גם כל מחלוקת כי רשות החברות והוועדה, הן "רשות ציבורית" לפי חוק חופש המידע, כעולה מפריטים (1) ו-(9) להגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק חופש המידע. לפיכך אפנה לבחינת שתי המסננות הבאות, כפי שפורטו לעיל.

האם מתקיים במקרה זה סייג מהסייגים שבחוק חופש המידע למסירת המידע?

18. המשיבות ביססו את סירובן למסור למערערת את המידע המבוקש על הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. בית המשפט המחוזי אף הוא מצא כי הוראה זו מתקיימת בענייננו. סעיף זה מורה:

9. מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו
(א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:
...
(3) מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין;

לשונו של סעיף-קטן (א) – והדבר אמור כמובן גם לגבי כל יתר החלופות המנויות בסעיף 9(א) לחוק חופש המידע - מלמדת כי מדובר באיסור קטגורי, גורף, שבהתקיימו אין נתון לרשות שיקול דעת האם למסור את המידע לידי הציבור. סעיף זה מציג את נקודת האיזון שקבע המחוקק בין הזכות לקבלת מידע מהרשות הציבורית לבין זכותו לפרטיות של אדם. באיזון בין השתיים בחר המחוקק להעניק את הבכורה לזכות לפרטיות.

[...]

32. לאחר שעיינתי בטענות המערערת ושקלתי אותן שוב ושוב אל מול טענות המשיבות, באתי לידי מסקנה כי האינטרס הציבורי בגילוי המידע המבוקש גובר ועדיף על הפגיעה בפרטיותו של מועמד למשרת דירקטור בחברה ממשלתית אשר נפסל על-ידי הוועדה. במה דברים אמורים?

המערערת ניצבת בפנינו כשהיא אוחזת בידה את נס השקיפות והביקורת הציבורית על רשויות השלטון. אלה יוגשמו לשיטתה במלואן אך אם ימסרו לידיה גם שמותיהם של המועמדים שנפסלו. "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר" אמר בשעתו השופט ברנדייס בשבחן של הפתיחות והשקיפות בפעולות השלטון מול הפרט. בקשתה של המערערת היא להביא את אור השמש גם אל פעולתם של הוועדה ושל השר המציע.

כפי שהובהר, שקיפותו של המעשה המנהלי מאפשרת לציבור לבחון האם ההחלטה המנהלית עומדת באמות המידה המחייבות רשות ציבורית, לבקר את אופן הפעלת הסמכות ושיקול הדעת של הרשות הציבורית ואת התנהלותן של רשויות השלטון. שקיפותו של המינהל הציבורי ונגישותו של הציבור אל המידע שעמד בבסיס החלטת הרשות הם תנאי שאין בלתו לקיומה של ביקורת ציבורית מהותית על פעולותיהם של נבחרי הציבור ועובדיו. לשקיפות יש על כן תרומה לניקיון השירות הציבורי, להשתתתן של נורמות שלטוניות ראויות ושמירה על כללי מינהל תקין ולהבטחת איכותו של הליך קבלת ההחלטות ברשות הציבורית ושל ההחלטה לגופה.

33. על רקע זה יש לבחון את בקשתה של המערערת. הוועדה הוקמה כחלק מהמאבק ב"מגיפת" המינויים הפוליטיים שפשתה בדירקטוריוני החברות הממשלתיות. ככזו, הוועדה היא נדבך חשוב של המאבק בגילויים של שחיתות שלטונית ותרומתה להנחלת אמות מידה ראויות להתנהלות שלטונית ולשימוש בסמכות השלטונית, רבה. תרומתה של הוועדה הינה בעצם הבדיקה המקצועית והסינון שהיא עורכת, אשר מטרתם לבור את המוץ מהתבן ולאתר מבין המועמדים המוצעים את אלה אשר אין להם את כישורי הסף למשרת דירקטור. פעולת הוועדה הפכה את הליך המינוי למשרות בכירות בחברות הממשלתיות להליך מקצועי שאינו תלוי בגורמים פוליטיים. ואכן, הוועדה פועלת והמקרים בהם נפסלו מועמדים בשל אי-התקיימותם של תנאי הסף יעידו על-כך.

ואולם, העובדה שהוועדה פועלת ופוסלת את מי שאינו עומד בדרישות הסף לפי חוק החברות הממשלתיות אין משמעה כי התייתר הצורך בביקורת ציבורית על המינויים לדירקטוריוני חברות ממשלתיות. המשיבות צירפו לטיעוניהן את הטבלה שהועברה למערערת בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא ואשר מסכמת את נתוני 139 מקרים בהם נפסלו מועמדויות למשרות בחברות ממשלתיות בין התאריכים 1.3.01 – 23.5.04 (מרבית המועמדויות הן למשרת דירקטור, אולם הטבלה כוללת גם נתונים באשר למועמדים שנפסלו מתפקידי מנכ"ל ויושב-ראש של חברות ממשלתיות). עיון בטבלה מעלה כי הרוב הגורף של המועמדים נפסל בשל אי-עמידה בהוראת סעיף 16א לחוק החברות הממשלתיות (תנאי כשירות לכהונה באשר להשכלה וניסיון מקצועי) או בהוראת סעיף 17א לחוק זה (פסלות מטעמי זיקה כלכלית) וכן בשל היעדר כישורים מיוחדים בהתאם לסעיף 18ג לחוק, כפי שמתבקש כאשר נמצא כי למועמד זיקה אישית, עסקית או פוליטית לשר משרי הממשלה. מיעוטם של המקרים, כעולה מן הטבלה, נפסלו בשל החשש לניגוד עניינים (לפי סעיף 17(א)(3) לחוק החברות הממשלתיות). המסקנה המתבקשת מנתונים אלו היא כי גם לאחר שהליך המינוי שופר והפך מקצועי ואובייקטיבי יותר, לא פסקו הניסיונות מלבצע מינויים בלתי ראויים לדירקטוריוני החברות הממשלתיות. במילים אחרות, הצורך לפעול נגד תופעת המינויים הבלתי-ראויים נותר בעינו וכך גם הצורך בעינו הפקוחה של הציבור על החלטותיהם של נבחרי הציבור ועובדיו לא נמוג.

34. כאמור, הביקורת שמבקשת המערערת להפעיל מכוונת חיציה אל שתי מטרות: השר האחראי על החברה הממשלתית, אשר המליץ על מינויו של המועמד למשרת דירקטור ומפעיל בכך סמכות שניתנה לו מכוח תפקידו; והוועדה, כגורם שבסמכותו לפסול מועמדים כאשר אלה אינם עומדים בתנאי הסף לכהונת דירקטור בחברה ממשלתית. הוועדה, כגוף סטטוטורי המפעיל סמכות על-פי דין ראוי לה שתעמוד אף היא לביקורת הציבור, והדבר תואם את הרציונל שבבסיס פעולתה – הוצאת הליך המינויים מן המסתור והעלטה אל המרחב הציבורי המואר והגלוי. עוד אציין כי הסעד המבוקש בערעור קשור קשר הדוק לתכליות שבבסיס חוק חופש המידע: אחת מתכליותיו המרכזיות של חוק חופש המידע היא כאמור מתן האפשרות להפעיל ביקורת יעילה ואפקטיבית על רשויות השלטון על דרך של שקיפות מרבית. אשר לוועדה - מטרת הקמתה של זו היתה כאמור להבטיח את שקיפותו של הליך המינויים של דירקטורים לחברות ממשלתיות בכדי להבטיח את ניקיון הליך המינויים, את תקינותו ואת התאמתם של הדירקטורים הנבחרים לתפקיד. דומה על-כן כי הן תכליתו של חוק חופש המידע, הן התכליות שבבסיס עבודת הוועדה ואשר לגביה מתבקש גילוי המידע, נתונות באותו נתיב של שקיפות המעשה השלטוני כלפי הציבור, תואמות זו את זו ומזינות זו את זו. יחד עם זאת, הגם שהתנהלות הוועדה נתונה לביקורת ציבורית, מוקד של הביקורת הציבורית היה ועודנו אופן הפעלת שיקול הדעת של השר המציע. הוא שמביא את המועמד שנמצא בלתי כשיר לתפקיד בפני הוועדה, הוא שסבור כי המועמד ראוי לכהן כדירקטור בחברה ממשלתית ולכן שיקול דעתו הוא שעומד בראש ובראשונה לביקורת הציבור.

35. פרסום שמותיהם של כלל המועמדים למשרת דירקטור בחברות הממשלתיות, אלה שמונו לצד אלה שנפסלו, יגביר את יעילותה של הביקורת הציבורית על החלטות השלטון בהקשר של מינויים בחברות הממשלתיות ויאפשר את מימושה המלא. הפרטים אותם הורה בית המשפט המחוזי למשיבות למסור למערערת מאפשרים לה לקיים ביקורת על שיקול דעתו של השר הממנה. שהרי, אם ידוע לה מיהו השר אשר הציע את המועמד, מהי המשרה לגביה הוצגה המועמדות, ציון החברה הממשלתית בה מדובר, וכן נימוקי פסילתו של כל מועמד, בידה להסיק מסקנות שונות ביחס לאופן בו מפעיל השר המציע את הסמכות שניתנה לו. כך, נתונים אלה מאפשרים לעותרת לדעת מה היקף המינויים שהוצעו על-ידי אותו שר ונפסלו (שהרי בידה גם הנתונים אודות המועמדים שנבחרו). כן באפשרותה לעמוד על העילות שבעטיין נפסלה כל מועמדות. באופן זה באפשרותה להסיק מסקנות באשר לאופן בו מפעיל השר את סמכויותיו ואת שיקול דעתו. כך, אם יתחוור למשל כי מספר מסוים של מועמדים לכהונה בחברה ממשלתית מסוימת, או אף במספר חברות ממשלתיות שתחת אחריותו של אותו שר, נפסלו ברובם על רקע של היעדר כישורי הסף הנדרשים, יש בכך כדי ללמד על שיקול דעתו של השר ועל האופן בו ממלא הוא את חובתו לפעול לטובת האינטרס הציבורי. גם מספרם של המינויים שנפסלו בהיעדר כישורים מיוחדים יש בו כדי ללמד על שיקול דעתו של השר. הפרטים שניתנו מאפשרים אם כן למערערת, ולציבור כולו, ביקורת שבמהותה היא ביקורת כמותית. סוג זה של ביקורת חשוב וחיוני, אולם אין להתעלם מכך כי היקפן ועומקן של המסקנות שניתן לגזור ממנו מוגבל.

אכן, התמונה שיוצרים הנתונים אותם הורה בית המשפט למסור לידי המערערת היא תמונה חלקית בלבד באשר להליכי המינוי בחברות הממשלתיות. היא מאפשרת למתבונן מן החוץ הסקת מסקנות המבוססות על נתונים מספריים בלבד. לטעמי, אי-חשיפת שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור שנפסלו על-ידי הוועדה אינה מאפשרת למערערת, או לכל גורם אחר בציבור, לקיים ביקורת איכותית ראויה על שיקול דעתו של השר המציע. כך למשל, קיים הבדל בין מצב בו יודע הציבור כי הוועדה פסלה מחמת היעדר כישורים מיוחדים את מועמדותו של אדם אלמוני שהוצע לתפקיד דירקטור על-ידי השר האחראי על אותה חברה ממשלתית, לבין מצב בו יודע הציבור כי הכישורים המיוחדים נדרשו מאותו מועמד מחמת שהוא קרוב משפחה של השר הממנה או של שר אחר משרי הממשלה; קיים הבדל בין מצב בו ידוע לציבור כי מועמד פלמוני נפסל מחמת שאין לו השכלה מתאימה, לבין מצב בו ידוע לו כי אותו מועמד הינו מקורב לפטרונו הפוליטי של השר הממנה; קיים הבדל בין מצב בו המידע שבידי הציבור הוא כי מועמד אנונימי נפסל מחמת שאין לו הניסיון המקצועי המתאים, לבין מצב בו ידוע לו גם כי אותו מועמד הוא ממקורביו של השר הממנה או מקורב לגורמים בעלי כוח במרכז המפלגה של השר. במקרים מעין אלה שמו של המועמד שנפסל הוא בבחינת הפיסה החסרה להשלמת הפאזל, שבלעדיה לא ניתן יהא לבחון באופן אמיתי את ההחלטה להציע את אותו מועמד לתפקיד דירקטור בחברה ממשלתית.

זאת ועוד, לחשיפת שמותיהם של המועמדים שנפסלו יש חשיבות גם בהיבט של ביקורת ציבורית על עבודת הוועדה. במצב בו ידועים שמותיהם של כלל המועמדים למשרת דירקטור בחברה ממשלתית, תוך שידוע מי היו המועמדים, מי המועמד שנבחר ומי המועמד שנפסל, מתאפשרת ביקורת ציבורית על עבודת הוועדה ועל שיקול הדעת שהפעילה באישור מועמדים כעומדים בתנאי הסף למשרת דירקטור או בפסילתם.

36. מכאן, חשיפת שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור אשר נפסלו על-ידי הוועדה היא חיונית בכדי שתוגשם הביקורת הציבורית במלואה. חשיפת שמות המועמדים שנפסלו לצד יתר הפרטים אותם הורה בית המשפט המחוזי להעביר למערערת, לרבות עילת הפסילה, תאפשר לציבור לעמוד על מלוא ההקשרים שיכול ועומדים מאחורי הצעת המועמד ומאחורי פסילתו. היא תאפשר לציבור לעמוד על המקרים בהם הפסילה נובעת אך מהערכה שונה של הוועדה את המועמד, כישוריו וזיקותיו, מכפי שהעריכוהו המועמד עצמו והשר המציע. היא תאפשר לציבור לעמוד גם על המקרים בהם הטעם להצעת המועמד שנפסל אינו ענייני. במילים אחרות, מלוא המידע האמור יתרום באופן משמעותי לאפשרותו של הציבור לבחון את שיקול הדעת שהופעל בהצעת המועמדות ובפסילתה. בפרט יאיר פרסום השם לצד עילת הפסילה על שיקוליו של השר המציע, על האופן בו עושה הוא שימוש בסמכות שניתנה בידו, על האופן בו ממלא הוא את חובתו לציבור, בנוסף לביקורת הציבורית על דרך פעולתה ושיקול דעתה של הוועדה.

[...]

סיכומה של נקודה זו הוא אפוא כי קיים עניין ציבורי דומיננטי ומשמעותי במתן האפשרות לביקורת מהותית של שיקול דעת השרים ושל הוועדה. ביקורת ציבורית מהותית ביחס למינויים בחברות ממשלתיות הנבדקים על-ידי הוועדה אינה מתאפשרת בלא פרסום שמם של המועמדים שנפסלו לצד עילת פסילתם ויתר הנתונים שכבר ניתנו למערערת.

[...]

41. הזכות לפרטיות היא מאדניו של המשטר הדמוקרטי. היא יסוד מרכזי בקשר שבין אדם לחברה. היא מאפשרת לפרט לממש את האוטונומיה שלו ולהגדיר את מערכת יחסיו עם החברה. השתתפותו של הפרט בחברה, נכונותו לתפקד כפרט השומר על כללי החברה וחוקיה, כפרט הנכון להתערב ולתרום, מותנית בידיעתו כי נתון לו גם מרחב פרטי שבו עושה הוא כבשלו ושבידיו השליטה המלאה על הנעשה בו, כל עוד אין הדבר סותר את חוקיה המחייבים של החברה. יחד עם זאת, גם הזכות לפרטיות היא זכות יחסית.

[...]

סיכומה של נקודה זו, גם אם פרסום שמו של המועמד שנפסל לכהונת דירקטור בחברה ממשלתית, לצד עילת הפסילה, יש בו משום פגיעה מסוימת בפרטיותו, אין זו אלא פגיעה קלה יחסית שאינה חושפת פרטים שהם בליבו של מושג הפרטיות.

42. כאמור, סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע מבטא את הכרת המחוקק בכך שיהיו מקרים בהם העניין הציבורי בגילוי המידע יהא כה משמעותי עד כי הוא יגבר על זכויות ואינטרסים ראשונים במעלה, המנויים בסעיף 9 לחוק זה. כזה הוא לטעמי המקרה שבפנינו. הביקורת הציבורית ביחס למינויים פוליטיים בחברות ממשלתיות יש לה חשיבות עצומה בכדי למגר תופעה זו שפגיעתה באושיות השלטון בישראל קשה. במצב בו הפגיעה בפרטיות היא כה קלה, כבענייננו, ועיקרה במבוכה או בחוסר נוחות שעשוי להיגרם למועמד מעצם היוודע דבר פסילתה של מועמדותו, אני סבורה כי יש לקבוע כי העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף לאין שיעור על הגנת שוליה של הזכות לפרטיות שעלולים להיפגע.

אני סבורה אם כן כי על המשיבות למסור גם את פרטיהם של מועמדים שנפסלו מכהונת דירקטור בחברה ממשלתית לצד עילת הפסילה ויתר הפרטים הרלוונטיים. יחד עם זאת, לטעמי, לא ניתן להתעלם מכך שאותם מועמדים שמועמדותם נפסלה באותו פרק הזמן לגביו ביקשה המערערת את המידע, לא הועמדו על האפשרות כי שמם יפורסם כמי שנפסלה מועמדותם. הדבר עולה בבירור גם מנוסח ההודעה בפתח השאלון למועמד שהוזכר לעיל. אי-מודעות זו מקרינה על מידת הפגיעה בפרטיות שתיגרם לאותם מועמדים מעצם הפרסום. לפיכך, אם תתקבל עמדתי, אציע לחבריי כי המשיבות תחויבנה למסור פרטים אלה מכאן ואילך, בעוד פרטיהם של מועמדים לכהונה בחברות ממשלתיות אשר נפסלו כבר בעבר לא יימסרו. מוצע, כי רשות החברות תיידע את המועמדים לכהונת דירקטור, במסגרת ההודעה הכלולה ממילא בשאלון, גם בדבר האפשרות של פרסום שמם לצד עילת הפסילה, אם יתבקש הדבר.

משזו עמדתי ולפיה המועמדים יועמדו מעתה ואילך על כך שבהצגת המועמדות מסכימים הם לפרסום פרטיהם כאמור, לא מצאתי, כאמור, להידרש לשאלת היחס בין סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע לבין סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות.

[...]

סיכום

46. העניין הציבורי שבפרסום שמם של מועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, לצד עילת הפסילה, פרטי המשרה לגביה הוצגה המועמדות ופרטי החברה הממשלתית בה מדובר, גובר על משקלה של הפגיעה בפרטיות הכרוכה בפרסום שכזה. משכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות כי מעתה ואילך יהא על המשיבות למסור, על-פי דרישה, את שמותיהם של המועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות אשר נפסלו על-ידי הוועדה, כשלגבי כל מועמד תצוין גם המשרה אליה היה מועמד, העילה שבעטייה נפסלה מועמדותו, החברה הממשלתית הרלוונטית והמשרד הממשלתי הממונה על ענייניה של אותה חברה ממשלתית. יובהר כי הוראה זו תחול אך ורק ביחס למועמדים אשר הציגו מועמדותם למשרת דירקטור בחברה ממשלתית לאחר פרסום פסק דין זה. כמובן ככל שהמשיבות תסבורנה כי במקרה מסוים מסירת הפרטים תביא לפגיעה בצנעת חייו של מי מהמועמדים, היא תודיע לגורם המבקש את המידע כי לא ניתן למסור המידע באותו מקרה מסוים בשל חשש לפגיעה בצנעת הפרט.

לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור על-פי המתווה שפורט לעיל.

המשיבות תישאנה בשכר טרחת עורכי דינה של המערערת בסך 10,000 ₪, ובהוצאות משפט.

לקריאת פסק הדין המלא