עיקרי הפסיקה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7759/01
בפני: כבוד המשנה לנשיא א' מצא
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי

המערערת: הוצאת עיתון הארץ בע"מ

נ ג ד

המשיבים:
1. משרד המשפטים, מדינת ישראל
2. הממונה על חופש המידע

הצדדים הנוספים:
3. בנימין נתניהו
4. שרה נתניהו

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.9.01 בה"פ 1635/00 שניתן על-ידי כבוד השופט נ' ישעיה
תאריך הישיבה: כ"ז באלול תשס"ג (24.9.03)

בשם המערערת: עו"ד פ' מוזר
בשם המשיבים: עו"ד מ' בלס
בשם הצדדים הנוספים: עו"ד י' וינרוט, עו"ד י' וינשטיין ועו"ד צ' שני

פרסום חוות-דעתה של פרקליטת המדינה ב"פרשת נתניהו-עמדי"
בעתירה זו טען עיתון "הארץ" כי על היועמ"ש לפרסם את חוות-דעתה של פרקליטת המדינה, הגב' עדנה ארבל, שניתנה במהלך דיונים פנימיים שהתקיימו בפרקליטות בשאלה אם להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר, מר בנימין נתניהו, ורעייתו, בשל עבירות שונות שעברו לכאורה בקשריהם עם קבלן ההובלות מר אבנר עמדי.

ביהמ"ש העליון פסק ברוב דעות כי על היועמ"ש לפרסם ברבים את חווה"ד שניתנה ע"י פרקליטת המדינה בעניין. נפסק כי באיזון שבין החיסיון הנדרש לגבי התייעצויות פנימיות של רשות כגון הפרקליטות, לבין הצורך לפרסם חומר שהוא נושא לעניין ציבורי – כאמור בחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 – גובר בעניין זה הצורך הציבורי בפרסום חווה"ד, מה גם שהיועמ"ש עצמו ציין את קיומה בהחלטתו שלא להעמיד את בני-הזוג נתניהו לדין בשל חוסר ראיות מספיקות. עם זאת נקבע כי האיזון האמור אינו מצריך פרסום חווה"ד כולה, אלא על היועמ"ש לפרסם תמצית, שתהיה ממצה, של חווה"ד.

מתוך פסק הדין

פסק-דין

[...]

2. המעשה בתמצית: כתבה עיתונאית שפורסמה בספטמבר 1999, על אודות קשריהם של ראש הממשלה לשעבר, מר בנימין נתניהו, ורעייתו, גברת שרה נתניהו, עם קבלן ההובלות מר אבנר עמדי, החשידה את בני הזוג נתניהו ושניים מעוזריו הבכירים של מר נתניהו במשרד ראש הממשלה בביצוע עבירות שונות. בעקבות הפרסום פתחה המשטרה בחקירת חשדות לביצוע עבירות שוחד, הפרת אמונים וניסיון לקבלת דבר במרמה. עם סיום חקירת המשטרה נבדקו ממצאיה על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. ביום 27.9.2000 הודיע היועץ המשפטי לממשלה (מר אליקים רובינשטיין) לציבור, כי החליט שאין מקום להגיש כתב-אישום נגד מי מן החשודים. בסיכום החלטתו, כי אין מקום להעמיד לדין את מר נתניהו, קבע היועץ המשפטי לאמור:

לאחר שיקול, מסקנתי היא, כאמור, כי על פי הכללים המקובלים בתחום המשפט הפלילי, חסרות ראיות כדי להוכיח חלק מיסודות העבירות שנבחנו. בנוסף קיימים קשיים הנוגעים למשקל הראיות. לפיכך נעדרת בתיק התשתית הראייתית הלכאורית המתחייבת לשם הגשת כתב אישום והתיק נסגר בעילה של חוסר ראיות מספיקות.

אף ביחס לגברת נתניהו, וביחס לשני האחרים שחלקם בפרשה נחקר, הגיע היועץ המשפטי לממשלה למסקנה, כי אין ראיות מספיקות להעמידם לדין פלילי.

החלטת היועץ המשפטי לממשלה התבססה על חוות-דעת מקיפה מפרי עטו. בחוות-דעתו, שפורסמה ברבים במלואה, פרש היועץ המשפטי בהרחבה את השיקולים והטעמים, שעל יסודם החליט שלא להגיש כתבי-אישום בפרשה האמורה. כן סקר את הדיונים וההתייעצויות, אשר קוימו בלשכתו ובפרקליטות המדינה, קודם לגיבוש החלטתו, ופורטו שמותיהם ותפקידיהם של המשתתפים בדיונים. בפסקה 9 לחוות-דעתו ציין היועץ המשפטי, כי הגם ש"בחלק ניכר מהנושאים הייתה הסכמה בין כל המשתתפים", הרי שביחס לשאלה אם ניתן ויש להעמיד לדין את מר נתניהו ורעייתו, ובגין אלו עבירות, הובעו דעות שונות על-ידי כמה מן הפרקליטים. אף עיקרי הדעות שהובעו פורטו בחוות-דעתו, אך זאת מבלי לנקוב בשמותיהם של בעלי הדעות. רק לגבי עמדה אחת, בחר היועץ המשפטי לציין את העובדה, כי מי שביטאה אותה הייתה פרקליטת המדינה, הגברת ארבל, שעל אודות עמדתה כתב בחוות-דעתו לאמור:

... פרקליטת המדינה, בנייר עמדה שהציגה ובדיונים, סברה כי יש מקום להעמדה לדין של מר נתניהו ורעייתו בחלק מהנושאים, קרי, לגבי מר נתניהו בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים, ולגבי רעייתו בעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה.

3. בעקבות פרסום חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה פנתה המערערת אל המשיבים בבקשה למסור לעיונה את נייר העמדה שהציגה פרקליטת המדינה במסגרת הדיונים שקדמו להחלטת היועץ המשפטי. בדחותה בקשה זו טענה רשמת מאגרי המידע במשרד המשפטים, בשם המשיבים, כי המידע המבוקש נופל בגדרו של סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן: החוק), ועל כן אין לפרסמו. לנוכח הסירוב הגישה המערערת עתירה לבית-המשפט המחוזי, בה ביקשה שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 17 לחוק ויורה למשיבים לחשוף לעיונה, ולמטרת פרסום בעיתונה, את חוות-הדעת שהגישה פרקליטת המדינה. בית-המשפט המחוזי דחה את העתירה, וכנגד הכרעה זו מופנה הערעור שלפנינו.

[...]

6. המחלוקת בין בעלי הדין התמקדה אפוא בשאלה, אם העניין הציבורי בגילוי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה עדיף וגובר על הטעמים המצדיקים שלא לגלותה. השופט המלומד הגיע למסקנה, כי הדין במחלוקת זו הוא עם המשיבים. בדרכו למסקנה זו בחן השופט את תכליתו של החוק ואת האיזונים שנקבעו במסגרתו, בין זכות הציבור לקבל מידע לבין אינטרסים של הרשות, שחשיפתו של המידע המבוקש עלולה לפגוע בהם. בהתייחסו לנסיבות פרשתנו סבר בית-המשפט, כי מאחר וחוות-דעתה של פרקליטת המדינה הייתה רק אחת מבין מספר חוות-דעת שהוצגו לפני היועץ המשפטי לממשלה, הרי שבגילויה יהיה משום מסירת מידע "חלקי בלבד", שמסירתו ממילא לא תשקף את הדעות השונות שהובעו בדיון. כן הטעים בית-המשפט, כי משסמכות ההכרעה בשאלת ההעמדה לדין במקרה שלפנינו ניתנה בידי היועץ המשפטי לממשלה לבדו, הרי שלחוות-דעתה של פרקליטת המדינה, על אף בכירות משרתה, אין לייחס משקל גדול יותר מזה הניתן לעמדות שהוצגו על-ידי משתתפים אחרים בדיון. בנסיבות אלה, סבר בית-המשפט, חשיפת חוות-דעתה של פרקליטת המדינה - מבלי שתיחשפנה גם חוות-הדעת של משתתפים אחרים בדיון - לא זה בלבד שלא תשרת את האינטרס הציבורי, אלא אף תפגע במעמדן של רשויות התביעה בעיני הציבור, שכבר נחשף לעובדת קיומן של דעות נוספות. את האפשרות - אשר לא הועלתה על-ידי מי מהצדדים - להורות על חשיפתן של כל חוות-הדעת, ניירות העמדה והפרוטוקולים שגובשו במסגרת הליך ההיוועצות שקיים היועץ המשפטי, דחה בית-המשפט מן הטעם שפרסום כזה ירתיע את הגורמים הפועלים ליד היועץ המשפטי וכן ליד פרקליטת המדינה מלהציג באופן חופשי את עמדותיהם. נוכח הוודאות הקרובה לפגיעה קשה וחמורה בתפקודה של הרשות, וחרף החשיבות שבגילוי המידע המבוקש, קבע בית-המשפט, כי העניין הציבורי איננו גובר על הטעמים לאי גילויה של חוות-הדעת.

7. המערערת השיגה לפנינו על צדקת קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, שגה בית-המשפט בקביעתו כי העניין הציבורי שבגילוי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה אינו גובר על הטעמים התומכים באי-גילויה. המערערת הטעימה את ייחוד הנסיבות: החשדות שהועלו כלפי מר נתניהו, ונחקרו על-ידי המשטרה, התייחסו, בין היתר, לפעולותיו בתקופה שבה כיהן כראש הממשלה. בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, שאותה נימק בחוות-דעתו, הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה כי יש מקום להגשת כתב-אישום נגד מר נתניהו; והיועץ המשפטי בחר לחשוף עובדה זאת. בנסיבות אלו, והואיל והמדובר בטוהר מידותיו של מי שכיהן כראש הממשלה, יש לציבור עניין וזכות לדעת את הנימוקים שעל יסודם סברה פרקליטת המדינה - תוך שחלקה על דעת היועץ המשפטי - כי היה מקום להעמיד את מר נתניהו לדין; ועניין זה גובר על הטעמים לחיסויה של חוות-הדעת. עוד טענה המערערת, כי חששו של בית-המשפט המחוזי, שחשיפת חוות-דעתה של פרקליטת המדינה תפגע ברשויות התביעה, אינו מבוסס והמשיבים - שהנטל לעניין זה רבץ עליהם - כלל לא הוכיחוהו. כן טענה, כי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה אינה רק אחת מבין חוות-הדעת השונות שהוגשו; הן משום בכירות משרתה והן משום שהמדובר בהבעת עמדה נגדית מנומקת לעמדת היועץ המשפטי. על יסוד טעמים עיקריים אלה טענה המערערת, כי מן הדין היה להורות על חשיפת חוות-דעתה של פרקליטת המדינה.

8. המשיבים סמכו את ידיהם על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי. הם לא חלקו כי לפרקליטת המדינה מעמד מיוחד, העולה על מעמדם של יתר הפרקליטים שהשתתפו בהליך ההיוועצות. עם זאת טענו, כי משסמכות ההחלטה ניתנה בידי היועץ המשפטי לבדו, הרי שאין לראות בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה - חשובה וכבדת-משקל ככל שתהיה - משום החלטה עצמאית, אלא יש להתייחס אליה כאל כל חוות-דעת פנימית אחרת המוגשת לגורם מוסמך לצורך קבלת החלטתו. בכך שפרקליטת המדינה הביעה בדיון דעה מנוגדת לדעתו של היועץ המשפטי לממשלה אין, אפוא, כדי להצדיק
סטייה מן הכלל שלפיו יש להימנע מחשיפתן של חוות-דעת פנימיות. חשיפה כזאת, טענו, עלולה לפגוע בתפקודן של רשויות התביעה הכללית ולהרתיע את הפרקליטים מפני כתיבתן של חוות-דעת עצמאיות. כן טענו המשיבים, כי הנטל להוכיח שהעניין הציבורי בגילוי גובר על טעמי החיסוי, מוטל על כתפי מבקש המידע, ולטענתם, המערערת לא הרימה נטל זה. יתר-על-כן: לדידם, אין עוד כל עניין לציבור בגילוי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה, שכן עיקרי העובדות הנוגעות לפרשת נתניהו-עמדי, ועובדת קיומם של חילוקי-דעות בין היועץ המשפטי לפרקליטת המדינה, כבר הובאו לידיעת הציבור. לבסוף מציינים המשיבים, כי פרסומם על-ידי היועץ המשפטי לממשלה של חילוקי הדעות בין המשתתפים בהיוועצות, לרבות דבר קיומה של חוות-דעתה החולקת של פרקליטת המדינה, "נועד להבהיר את כובד הראש שבו נשקלו הדברים ואת ההתלבטות הקשה שהייתה לקראת קבלת ההחלטה, כמו גם להבהיר כי בהחלטתו ניתן משקל לחוות-הדעת הנוגדת של פרקליטת המדינה". מכאן שבעצם פרסום דבר קיומה של חוות-דעת נגדית, אין כדי להצדיק מתן פומבי לתוכנה. בצדק, אפוא, נקבע בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, כי באיזון בין זכות הציבור לדעת לבין האפשרות לפגיעה בתפקודה של התביעה הכללית, גוברים הטעמים התומכים באי-גילוי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה.

9. בני-הזוג נתניהו, שראו להצטרף להליך כצדדים שלישיים העלולים להיפגע מקבלת עמדת המערערת, התנגדו לגילוי חוות-דעתה של פרקליטת המדינה. בא-כוחם טען, כי משגם מי שנאשם במשפט פלילי איננו מורשה לעיין בחוות-דעת פנימיות שנכתבו בעניינו בפרקליטות, וזאת אף אם הללו צידדו בחפותו ותוכנן עשוי היה לסייע לו בניהול הגנתו, הרי שמקל וחומר אין להתיר לעיתון, שהאינטרס שלו לקבל מידע זה בוודאי חלש יותר מן האינטרס של נאשם, לקבל לעיונו ניירות עמדה פנימיים שהכין פרקליט זה או אחר. כן טען, כי ההימנעות מפרסום חוות-דעתה של פרקליטת המדינה לא פגעה בציבור, שכן עובדותיה של פרשת נתניהו-עמדי כבר נחשפו במלואן לפני הציבור, וכל שנמנע מן הציבור הוא להיחשף לחוות-דעת משפטית, אשר על יסוד אותה מערכת עובדתית הגיעה למסקנה שונה מזו שאליה הגיע היועץ המשפטי לממשלה. זאת ועוד, צו שיורה לחשוף את תוכנה של חוות-הדעת יסתור את ההלכה הרווחת בדבר חסיונם מפני פרסום של דיונים פנימיים. חשיפת חוות-הדעת אף עלולה להשפיע על אמינות חוות-הדעת שעובדי הציבור ימסרו במסגרת ההתייעצויות הפנימיות שמקיימות רשויות המינהל. כן נטען, כי בהזכירו את דבר קיומה של חוות-דעת נגדית, אך מילא היועץ המשפטי לממשלה את מצוות השקיפות, ומכאן שאין המדובר במעשה חריג. יתר-על-כן: אם ייקבע, כי חשיפת דבר קיומה של המחלוקת מצדיקה את גילוי תוכנה של חוות-הדעת, עלול הדבר לעודד מגמות בלתי-רצויות של הסתרה (תחת שקיפות) ושל פרסום החלטות לאקוניות (תחת חוות-דעת מפורטות ומנומקות). לבסוף, הדגיש בא-כוחם של בני הזוג נתניהו, כי פרסום חוות-דעתה של פרקליטת המדינה יעמיד אותם ל"משפט ציבורי", בלא שתינתן להם האפשרות להתגונן, וכן יפגע בזכותם - ובעיקר בגברת נתניהו, שאיננה אישיות ציבורית - לפרטיות.

10. נראה לי כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש לייחס משקל לכל אחד מהשיקולים הנגדיים: מחד, אין ספק שחוות-דעתה של פרקליטת המדינה הייתה בגדר "נייר עבודה", שנערך ונמסר על-ידה במסגרת ולצורכי ההתייעצויות הפנימיות שהיועץ המשפטי קיים עמה ועם פרקליטים נוספים, לקראת גיבוש חוות-דעתו והחלטתו הסופיות בפרשת נתניהו-עמדי. ומאידך, לא ניתן לפקפק כי הודעת היועץ המשפטי, שפרקליטת המדינה חלקה על דעתו בכך שהציעה להעמיד לדין את מר וגברת נתניהו, תוך פירוט העבירות שבהן הציעה להאשים כל אחד משניהם, עוררה עניין ציבורי, שהמשיבים, בכל הכבוד, לא היו רשאים להתעלם ממנו. על יסוד הערכתנו, כי בנסיבות מיוחדות אלו מן הראוי לחתור להכרעה מאוזנת, שתביא בחשבון הן את השיקולים התומכים בשמירת חסיונם של דיונים פנימיים והן את כיבוד זכות הציבור לדעת, הצענו ליועץ המשפטי לממשלה, בפתח הדיון בערעור לפני ההרכב המקורי, לשקול פרסום השלמה לחוות-דעתו, בה ימסור בתמצית אך באורח ממצה את הנימוקים שעליהם סמכה פרקליטת המדינה את עמדתה. בכך, סברנו, תושווה רמת הגילוי בפרשתנו לרמת הגילוי שבפרשת יהב נראתה לרוב השופטים כמספקת (ראו: בג"ץ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 39). בדיעבד, לאחר שקילת כל טענותיהם של פרקליטי הצדדים ופרקליטיהם של בני הזוג נתניהו, ולאחר שעיינתי גם בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה, התחזקתי בדעתי כי ההצעה שהעמדנו לפני היועץ המשפטי בפתח הדיון לפני ההרכב המקורי שיקפה איזון ראוי בין השיקולים הנגדיים. דעתי היא, כי גם כיום יש בנוסחה שהצענו בשעתו כדי להוות הכרעה שיפוטית ההולמת את נסיבות העניין. עמדה זו אנמק, להלן, בקצרה.

11. סעיף 9(ב)(4) לחוק פוטר את הרשות הציבורית ממסירת מידע, בין היתר, בדבר דיונים פנימיים והתייעצויות בין עובדיה ובדבר חוות-דעת שניתנו לצורך קבלת החלטה. חסיונם של דיונים פנימיים נועד, בעיקרו, לאפשר קיום דיונים כנים במסגרת פעילותה של הרשות. ההערכה המקובלת היא, שהבטחת מעטה מסוים של חיסיון מהווה תנאי דרוש לתהליך גיבוש שיקול הדעת של הרשות ולתהליך הביקורת הפנימית של הרשות (ראו, בהקשר זה, את דברי ההסבר לסעיף 9(ב) להצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז-1997, ה"ח התשנ"ז, בעמ' 404). מניה וביה, מיועד חסיונם של דיונים פנימיים למנוע את חשיפתם האישית של המשתתפים בדיונים כאלה. בע"א 500/00 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים, פ"ד נה(3) 453, התעוררה השאלה אם משהורה בית-המשפט המחוזי לשר המשפטים, לגלות ללשכת עורכי הדין פרוטוקול דיון שקיימה הוועדה המייעצת לעניין סדר הדין האזרחי, רשאי היה בית-המשפט להתיר לשר שלא לחשוף את זהות הדוברים בדיון זה. בדחותנו את ערעורה של הלשכה קבענו:

גם בהנחה שבנסיבות העניין חלה על המשיב חובה למסור למערערת את הפרוטוקול מדיוני הוועדה, אין עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי שלא לחייב את המשיב לחשוף את זהות הדוברים בדיונים. השיקולים שהנחו את בית המשפט המחוזי לקבוע סייג זה משקפים איזון שקול וראוי, בין האינטרס שבחשיפת המידע, שהמערערת טענה לקיומו, לבין האינטרס של הציבור במניעת חשיפתו האישית של מי מחברי הוועדה המייעצת, בקשר לדברים שאמר בדיוני הוועדה, שלפחות בזמן קיומם רשאי היה להניח כי אלה דיונים פנימיים שאינם מיועדים לפרסום (בעמ' 458).

אכן, מניעת חשיפתם האישית של עובדי הציבור, בגדר פרסום תוכנם של דיוניה הפנימיים של הרשות שבה הם פועלים, אינה רק מעניינו האישי-הפרטי של כל אחד ואחד מן המשתתפים בדיונים, אלא אף מעניינו של הציבור. חשיפת תוכנו של דיון פנימי, בייחוד כשהיא מלווה בחשיפת זהותם של המשתתפים בו בקשר לדעות ולהצעות שהשמיעו באותו דיון, עלולה להכביד על יכולתם של עובדי הציבור להתבטא בפתיחות ולהתדיין ביניהם בחופשיות בעניינים הטעונים החלטה.

12. נראה כי תפיסה זו היא אשר הנחתה את עמדת המשיבים לפנינו, כי אין לחשוף את חוות-דעתה של פרקליטת המדינה. אך חוששני, כי בפרשתנו לא ניתן לדבוק בכלל האמור כמות שהוא. ייחודו של המקרה מתבטא בכך, שבחוות-הדעת שפירסם לידיעת הציבור מצא היועץ המשפטי לנכון לציין כי פרקליטת המדינה חלקה על דעתו, ביחס לשאלה אם ניתן וראוי להעמיד לדין את מר וגברת נתניהו, ואף פירט את העבירות שלדעת פרקליטת המדינה ניתן וראוי להאשים בהן את כל אחד משני בני הזוג. הדעת נותנת כי היועץ המשפטי ראה לעשות כן משום חשיבותה המיוחדת של ההחלטה שהוציא מתחת ידו. אין זאת אלא - וכך, כזכור, טענו המשיבים - כי היועץ המשפטי ביקש להעמיד את הציבור על כך, שאת החלטתו כי הראיות אינן מקימות תשתית להגשת כתבי-אישום בפרשה הנדונה, גיבש וקיבל לאחר מסכת של דיונים פנימיים עם בכירי הפרקליטים, שבמסגרתם הובעו דעות שונות. נראה שביחס לעמדתה של פרקליטת המדינה ראה היועץ המשפטי מקום להטעים גם את זהותה של בעלת הדעה, הן משום בכירות מעמדה של פרקליטת המדינה ביחס לכלל הפרקליטים האחרים שעמם נועץ, והן מפני שהעמדה שהובעה על-ידה, בסוגיית העמדתם לדין של מר וגברת נתניהו, ניצבה בניגוד מוחלט לעמדתו שלו. בדרך זו ביקש היועץ המשפטי להחיל על החלטתו שקיפות מרבית. ואולם משהחליט היועץ המשפטי לציין, כי פרקליטת המדינה הציגה חוות-דעת החולקת על דעתו ועל צדקת מסקנתו, היה עליו, בכל הכבוד, גם למסור - ולוא גם בתמצית - את נימוקי חוות-דעתה החולקת. משלא עשה כן, בעוד שאת חוות-דעתו פירט ונימק בהרחבה רבה, פתחה הודעתו פתח לתהיות ולשאלות שחוות-דעתו הותירה אותן ללא מענה. בנסיבות אלו, נגרעה במידה רבה עוצמת הכלל, שמכוחו מתיר החוק לרשות ציבורית שלא לגלות את תוכנם של דיונים ומסמכים פנימיים. בצדק ציין השופט גולדברג - אגב דיונו בניגוד שבין האינטרס הציבורי, שלא לחשוף את תוכנם של מסמכים פנימיים, לבין עניינו הפרטי של בעל אינטרס לגיטימי לעיין במסמכים - כי "נקודת הכובד שבאיזון שבין האינטרסים זזה, שעה שהרשות עצמה מגלה ברבים את דבר קיומם של הדיונים הפנימיים או התכתובות הפנימיות ואת תוכנם (או תמצית תוכנם)" (בפרשת יהב הנ"ל, בעמ' 44). לגופה של ההכרעה שהתבקשה בפרשת יהב נותר השופט גולדברג בדעת מיעוט, אך דבריו ביחס למיקומה המשתנה של "נקודת הכובד שבאיזון בין האינטרסים" יפים גם לענייננו. כבר ציינתי לעיל, כי ההצעה שהעמדנו לשיקולו של היועץ המשפטי בפתח הדיון לפני ההרכב המקורי, עלתה בקנה אחד עם הכרעת הרוב בפרשת יהב. השוני בין המקרים גלוי לעין, ואת הפער ביניהם הצענו לסגור: בפרשת יהב נפסק על דעת הרוב (מפי חברתי השופטת דורנר), כי מאחר ובחוות-דעתה של פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נכלל סיכום מפורט של חומר החקירה, הרי שבהיעדר כל אינדיקציה לכך שבחומר החקירה הגולמי מצוי מידע שלא נכלל בסיכום, אין לחייב את המדינה לגלות את חומר החקירה (ראו: שם, בעמ' 43-42). ואילו בהחלטתו בענייננו לא כלל היועץ המשפטי כל התייחסות לנימוקי דעתה החולקת של פרקליטת המדינה.

13. בהגישה את עתירתה ביקשה המערערת למלא את החלל, שהותירה חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. השאלה על שום-מה סברה פרקליטת המדינה, בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי, כי יש מקום להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר ואת רעייתו, בגין מעשים שלפי החשדות שיוחסו להם בוצעו בתקופה בה כיהן מר נתניהו כראש הממשלה, היא בוודאי מעניינו של הציבור. ואין צריך עוד לומר, כי מימושה של זכות הציבור לדעת מותנה בכיבוד גישתם של עיתונאים למקורות המידע, כמתחייב מן ההכרה בחשיבות תפקידם כזרועו הארוכה של הציבור (בג"ץ 509/80 יונס נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה, פ"ד לה(3) 589, 595-594; ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337, 358; ובג"ץ 5771/93 ציטרין נ' שר המשפטים, פ"ד מח(1) 661, 674).

עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המערערת, כי משגילה היועץ המשפטי בהודעתו, כי פרקליטת המדינה חלקה על דעתו, קמה למערערת - ומכוחה, לכל הציבור - זכות לעיין בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה. כנגד אינטרס הציבור, לדעת יותר על אודות חוות-דעתה של פרקליטת המדינה, ניצב האינטרס הציבורי שלא לגלות את תוכנם של דיונים ומסמכים פנימיים. אף שגילוי קיומה ועיקריה של חוות-הדעת גרע ממשקלו, הרי שהאינטרס האמור מוסיף להתקיים. זאת ועוד: עיון בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה לימדני, שהמדובר ב"נייר עבודה", שעל-פניו ניכר כי הוכן לקראת דיון פנימי העתיד להתקיים. המסמך כולל התייחסות לפרטים רבים, לתוכנם של דיונים שהתקיימו בפורומים כאלה ואחרים, לדעות שהובעו בהם ואף נוקב בשמותיהם של עובדי ציבור אחרים שהביעו דעות שונות. נתונים אלה מובילים למסקנה, כי בדין טענו המשיבים שפרסום חוות-דעתה של פרקליטת המדינה אכן עלול לפגוע בתפקודן של רשויות התביעה. העניין שיש לציבור למנוע פגיעה כזאת בוודאי גובר על עניינו לקבל מידע מפורט על אודות האמור בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה. אך, בנסיבותיה המיוחדות של פרשתנו, ומן הטעמים שכבר פורטו, אין בחשש מפני פגיעה כדי לפטור את הרשות, מכול וכול, מחובת הגילוי. גם כשהרשות חוששת שהגילוי עלול לפגוע בה, מוטלת עליה חובה לבדוק שמא ניתן לגלות את המידע "תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו" (סעיף 11 לחוק). גם לשונו של סעיף 17(ד) לחוק, שעל הוראתו סמכה המערערת את עתירתה, מותירה מרחב ניכר לאיזון בין העניין הציבורי שבגילוי המידע לבין הנימוקים התומכים בחיסויו. לא בכל מקרה מתחייבת התוצאה כי השיקול האחד "עדיף וגובר" על משנהו באופן המחייב גילוי מלא או חיסוי מוחלט. יש שהאיזון בין השיקולים המתחרים מחייב גילוי חלקי. וכזה הוא, לטעמי, המקרה שלפנינו.

14. טיעוני באי-כוחם של בני הזוג נתניהו התייחסו לאפשרות שבית-המשפט ייעתר לבקשת המערערת ויורה למשיבים להעמיד לעיונה את חוות-דעתה של פרקליטת המדינה. כאמור, על גילוי כזה אין מקום, לדעתי, להורות. ניתן אמנם להניח, כי גם פרסומה, לעת הזאת, של תמצית נימוקיה של פרקליטת המדינה, יסב למר ולגברת נתניהו אי-נוחות. אינני סבור, כי פרסום כזה יפגע בזכותם "להתגונן", שהלוא לביקורתו של הציבור - אם וככל שתושמע - יוכלו להשיב במישור השיח הציבורי. כן אינני סבור, כי בפרסום כזה תהיה משום פגיעה בלתי-צודקת בפרטיותם. אשר למר נתניהו: כמי שבזמן הרלוונטי כיהן כראש ממשלה וכיום מכהן כשר בממשלת ישראל, בנסיבות העניין שלפנינו, אינו יכול להישמע בטענה כי פרטיותו תיפגע. ואשר לגברת נתניהו: בהיותה אדם פרטי, הן בזמן הרלוונטי והן כיום, היה לכאורה מקום לכבד את פרטיותה. אלא שהמלצת פרקליטת המדינה הייתה להעמידה לדין בשל עבירה שבוצעה על-ידה ועל-ידי מר נתניהו יחדיו, תוך שלמעשה יש זיקה לכהונתו של מר נתניהו בתפקיד ראש הממשלה. בנסיבות אלו אין, ומעשית אף לא ניתן, להחיל על גברת נתניהו דין שונה.

15. דעתי היא, אפוא, כי יש לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולקבל את הערעור במובן זה שבית-המשפט יורה ליועץ המשפטי לממשלה לפרסם, בתוך תשעים ימים ממועד פסק-דיננו, השלמה לחוות-דעת קודמו, מיום 27.9.2000, בגדרה יפרט, בתמצית אך באורח ממצה, את הנימוקים שעליהם סמכה פרקליטת המדינה את עמדתה, כי יש מקום להעמיד לדין את מר וגברת נתניהו בעבירה של ניסיון לקבלת דבר
במרמה, ואת מר נתניהו - גם בעבירת מרמה והפרת אמונים. לדידי, יש לחייב את המדינה לשלם למערערת את הוצאותיה בשתי הערכאות, כפי שתישומנה על-ידי כבוד הרשם, וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪.

[...]

לקריאת פסק הדין המלא