בבית המשפט העליון
רע"א 10520/03
בפני: כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקש: איתמר בן גביר
נ ג ד
המשיב: אמנון דנקנר
תאריך הישיבה: י"א בטבת התשס"ה (23.12.04)
בשם המבקש: לעצמו
בשם המשיב: עו"ד אורי שנהר; עו"ד ענבל ארבל
המשיב – העיתונאי אמנון דנקנר – והמערער – פעיל הימין איתמר בן-גביר התארחו בתכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה". במהלך ההתנצחויות בין המשתתפים בתוכנית פלט המשיב, כלפי המערער, שני משפטים, שהעלו את חמתו של המערער. המשפט האחד - "מותר להתגונן מול איתמר הקטן הנאצי הזה"; והאחר - "סתום את הפה נאצי מלוכלך". המערער הגיש כנגד המשיב תביעה, לבית-משפט השלום, המיוסדת על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. בית-משפט השלום קיבל את התביעה, אולם העמיד את סכום הפיצוי על שקל אחד בלבד. המערער הגיש ערעור על פסה"ד והמשיב הגיש ערעור שכנגד. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור שכנגד וקבע כי למשיב עומדת הגנת תום הלב. השגותיו של המערער - נדחו. מכאן בקשת רשות ערעור זו אשר נדונה כערעור.
בית-המשפט העליון קיבל את הערעור בדעת רוב (השופטים: ארבל ופרוקצ'יה כנגד דעתו החולקת של הש' ריבלין) ופסק כי:
הדברים שנאמרו מהווים לשון הרע. השופטת ארבל והשופטת פרוקצ'יה בדעת רוב כי אין ההתבטאויות האמורות נכנסות תחת כנפיהן של ההגנות הקבועות בחוק ולפיכך דין הערעור להתקבל. השופטת פורקציה סוברת שיש לפסוק לזכות המערער פיצוי ראוי בסך 15,000 ₪. ואילו השופטת ארבל סוברת כי ראוי לחייב את המשיב לשלם למערער 1 ₪ וזאת בשל זהות המערער ו"מיקום" ההתבטאות.
מנגד השופט ריבלין סובר שיש לדחות את הערעור הואיל ולמשיב עומדת הגנת הבעת דעה בתום לב. לפיכך, נתגבש רוב לדיעה שיש לקבל את הערעור; יש מכנה משותף (בדעת רוב) לפסיקת הסכום שמציעה השופטת ע' ארבל, והתוצאה היא כפי שנפסקה בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל. (הערעור התקבל, והפיצוי למערער הינו 1 ש"ח).
השופטת ע' ארבל:
[...]
במקרה דנן, ההתבטאויות שנאמרו עונות על הגדרת לשון הרע. ואינן נכנסות תחת כנפיהן של ההגנות הקבועות בחוק. השופטת ארבל אינה מוצאת כי בידי ביהמ"ש הכלים להכריע בהגנת אמת בפרסום. מכל מקום, לא הובא בסיס לקביעה כי המערער תומך בביצוע פשעים דוגמת אלה שביצעו הנאצים ומשכך לא נראה כיצד תוכל הגנת אמת הפרסום לעמוד למשיב. כמו כן, לא עומדת למשיב הגנת תום הלב, משאין בהן לקדם תכלית מהתכליות העומדות ביסודו של חופש הביטוי. אין בדברים הבעת דעה וככל שקיים בהם יסוד שכזה, הרי שהוא אינו מובחן מהיסוד העובדתי שבדברים. בנוסף, אין לראות בדברים משום ביקורת עניינית, גם אם חריפה, על המערער והתנהלותו אלא אמירות שמטרתן העיקרית לבזות את המערער ולהשפילו.
[...]
השופטת א' פרוקצ'יה: התבטאויות המשיב מהוות הפרת איסור לשון הרע על פי החוק, ואינן חוסות בצל אחת ההגנות שהחוק מציב, הפוטרות מאחריות בגין התבטאויות פוגעניות. כמו כן המבקש זכאי לפיצוי כספי בסך 15,000 ₪ בגין הפגיעה שנגרמה לו.
[...]
ביטויים אלה שנאמרו על ידי המשיב, חצו את הקווים האדומים המסמנים את המותר והאסור גם בתחום השיח הציבורי בין אנשי ציבור, שחרף ההגנה הרחבה הניתנת לו, גם לו יש גבולות, וגם בגדרו ישנה הכרה בפרט שיש לו שם, יש לו כבוד, ויש להכיר בזכותו לתבוע את עלבונו. ואם נותר ספק בדבר כוונת המפרסם לפגוע במידה החורגת מן הסביר כנדרש להגנה על ערכי חופש הבעת הדעה בעניינים ציבוריים, הרי שבאו האירועים שלאחר התכנית וייצבו וביססו את האמירות שנאמרו כביטויים מכוונים שנאמרו מדעת, ואשר המשיב סירב לחזור בו מהם, הן בראיון המאוחר שנערך עמו ב"מעריב" והן בסירובו להתנצל בפני המבקש לאורכם של כל ההליכים.
[...]
השופט א' ריבלין (דעת מיעוט): מציע לדחות את הערעור. לשיטתו, הביטוי בו עסקינן הינו הבעת דעה, העומדת בתנאי ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק-הבעת דעה בתום-לב.
[...]
אין בשום פנים לראות בדינו של מי שעושה שימוש בבטויים מעולם השואה משום sui generis ואין לראות בתיבה "נאצי" משום malum in se טליסמא, שכל הנושא אותה על דל שפתיו אחת דינו להיענש בכיסו או בחרותו. המסר הפוליטי עשוי להיות בוטה. הבוטות היא לעתים מכוונת. הקיצוניות הרגשית היא תכופות חלק מן המסר עצמו. בשום פנים אין ליצור על-פי חריפות המסר סיווג המוציא את הביטוי מגדר ההגנה החוקתית. סווג כזה יסיג אותנו שנות דור לאחור. הוא יבטל במחי עט שנים של פסיקה מוטת חרות.
בנסיבות המקרה דנן, הניסוח החריף, כשלעצמו, אינו מוציא את ההתבטאות מגבולות הסביר. בית-המשפט המחוזי ציין בצדק כי "כאשר מדובר בהבעת דעה והערכה בנושא פוליטי אקטואלי, נראה לנו שיש טעם להרחיב את מתחם הסבירות כדי לא לחסום את פי המתפלמסים, למען יוכל כל אדם להביע את דעתו בנושאים העומדים על סדר הדיון ללא מורא". במאזן הכולל, ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, עומדת למשיב הגנת הבעת הדעה בתום-לב. ולפיכך דין הערעור להדחות.
מתוך פסק הדין
בזירה המשותפת לחופש הביטוי והשם הטוב מתגוששים הפעם שניים: המערער – פעיל המשייך עצמו, במפה הפוליטית בישראל, לקבוצת הימין הקיצוני, לשעבר חבר בתנועת "כך" וגם היום תומך, לפי עדותו, באידיאולוגיה שביטא הרב כהנא; והמשיב, עיתונאי במקצועו. ביום 24.10.1995 לקחו השניים חלק בתוכנית הטלוויזיה הקרויה "פופוליטיקה". זוהי תכנית המשודרת אחת לשבוע והיא משמשת במה ל"פולמוס בין בעלי דעות ועמדות נוגדות בנושאים 'בוערים' על סדר היום הציבורי של החברה הישראלית" (כלשונו של בית-משפט השלום). המשיב היה חבר קבוע בפאנל של התוכנית, ואילו המערער הוזמן להשתתף בדיון שבא בעקבות הפגנות הרחוב שהתקיימו בעיר ירושלים, ואשר כוונו כנגד הסכמי אוסלו וכנגד פעולות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל (שנרצח ימים ספורים לאחר שידור התכנית). בית משפט השלום ציין כי המערער השתתף באותן הפגנות, אשר בהן הושמעו איומים ודברי נאצה כלפי ראש הממשלה. בהפגנה הוצגה תמונתו של ראש הממשלה, כשעליה מורכבים במעשה מצרף תצלומי ("פוטו מונטג'") בגדי קצין נאצי.
במהלך התכנית, הוצגו קטעים מצולמים מאותה הפגנה, וכן הוצג המערער כשהוא אוחז בסמל שנעקר מרכבו של ראש הממשלה רבין או של שר אחר בממשלתו, ואומר "כמו שאנחנו הגענו לסמל הזה, אנחנו יכולים להגיע לרבין". מר יוסף לפיד, שהשתתף גם הוא בתכנית, העלה את נושא הצגת תמונתו של ראש הממשלה לבוש במדי קצין נאצי, והמערער אמר-שאל: "איפה היית כאשר קראו לרב כהנא נאצי?". המשיב, מצדו, ענה "הרב כהנא היה נאצי". הדיון המשיך, ואז אמר המשיב כי "מותר להתגונן מול איתמר הנאצי הקטן הזה". הרוחות התלהטו, והמשיב התריס כנגד המערער, "סתום את הפה נאצי מלוכלך".