המתקפה החזיתית שפתחו יועצי התקשורת של ראש הממשלה, מיד לאחר פרסום התחקיר ב"הארץ" על הלוואת המיליונים המסתורית מסיריל קרן למשפחת שרון, היתה צפויה. לא הופתעתי. הרי לא ציפיתי שאייל ארד ישבח בראיונותיו את מלאכתנו העיתונאית. לא לשם כך הוא מקבל הרבה כסף. השתדלתי אפילו להתעלם ממופע האימים שניהל עמיתו הצעיר, ליאור חורב, בזמן מסיבת-העיתונאים שכינסו היועצים. "עשית היום מעשה נבזי", הטיח בי. "על קובלנה פלילית שמעת? אולי בקרוב תכיר את המשטרה מהצד השני. מהצד של הנחקר". השתוממתי מהסגנון ומכך שכאחוז תזזית הוא אף ניסה להפיץ את מה שנשמע לי אז כדבר שטות, לשאר העיתונאים בחדר.
לאחר כמה ימים, כשחורב הגיע לתוכנית הטלוויזיה "משעל חם" וסיפר על מנוסתו ממבקשי רעתו בחולות אשדוד, התבססה אצל רבים התובנה כי אנשי מקצוע מתחום אחר אמורים לנתח את התנהגותו; ואולם בדיעבד, כשנחקרתי באזהרה, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה המעיקה שחורב אולי ידע משהו שאני לא ידעתי, או לחלופין שהיה משוכנע כבר אז שהלחץ על היועץ המשפטי לממשלה יניב פרי. ובאמת, היועץ לא רק שהקים צוות לחקירת ההדלפה, הוא אף שיבץ בתוכו איש שב"כ, ונתן לצוות יד חופשית להשתמש באמצעי חקירה חמורים.
מכך אפוא כן הופתעתי. בכל יום, כך מסתבר, לומדים משהו חדש. בתוך זמן קצר הבנתי שאייל ארד לא היה צריך את הקונספירציות של חורב, כשלצדו עומד היועץ המשפטי לממשלה. הספין - "תפסו את המדליף" - שבו בחר כדי להתמודד עם החשדות הקשים נגד ראש הממשלה קיבל בתוך שעות ספורות סיוע מהתובע הכללי. היועץ החליט לפעול כפי שלא פעל, למשל, כשהתפרסמו בעיתונות ידיעות בטחוניות שמישהו טען כי הן עלולות לפגוע בבטחון המדינה. דווקא עכשיו, לאחר שהתפרסמה ידיעה אמינה על חקירה שמתנהלת נגד ראש ממשלה מכהן המבקש פעם נוספת את אמון הציבור, החליט היועץ להקים צוות שיחקור את ההדלפה.
כעבור שבוע וחצי הוזמנתי על-ידי עו"ד ערן שנדר, ראש צוות החקירה, למסור עדות. "אני מדגיש שמדובר בבקשה", אמר בשיחת הטלפון. כשנפגשנו במשרדי המחלקה לחקירות שוטרים בירושלים, אמרתי לו מה דעתי על החקירה. אני מבין, הסברתי לו, שמערכות אמורות לבדוק את עצמן אם דולף מהן חומר, אך בין זה לבין הקמה מתוקשרת של צוות חקירה עם סמכויות מלאות, ועוד עם איש שב"כ, המרחק רב. כך, אמרתי לו, הפרתם בגסות את האיזון הדמוקרטי בין מערכות שפועלות מחוץ לטווח הראייה של הציבור, לבין אלה שתפקידן לספק לו מידע חשוב. שנדר הסביר לי מדוע הוא חולק עלי.
איור: בתיה קולטון
אך בתוך זמן קצר הבנתי מה רבה היתה תמימותי, ומה רב היה המרחק בין הדיון האינטלקטואלי הקצר ששנדר כביכול ניהל עימי, לבין המוטיבציה שהיתה לו וליועץ המשפטי לממשלה לרצות את אלה ששלחו אותם למשימתם. זה היה כששנדר הבהיר לי שאני חשוד בשיבוש הליכי משפט, וכשהזהיר אותי שחלילה לא אפליל את עצמי. לאחר שתמו שאלותיו, שכמעט על כולן סירבתי לענות מטעמי חסיון מקורות, אמרתי לו מה אני חושב על התנהגותו ועל התנהגות שולחיו ונפרדנו; לא לפני שביקש לדעת. "האם אתה מתכוון לפרסם את דבר החקירה?".
לא סתם ביקש לדעת. היועץ ושנדר, כך התברר בדיעבד, לא רצו שדבר חקירתי יהיה בראש סדר יום המחרת. באותן שעות כבר הלך והסתיים תשאולה תחת אזהרה של הפרקליטה, ליאורה גלט-ברקוביץ'. בשעה שתיים אחר חצות, כזאת עוד לא היה בתולדות תא כתבי המשפט, העירו מכשירי הזימוניות את כתבי משרד המשפטים משנתם. הביפרים דיווחו על השלמת המשימה הלאומית - מציאת מוסרת המסמך.
אמנם, בהודעה לעיתונות לא נכתב שמה של הפרקליטה החשודה, אך כל כתב מנומנם שהתקשר ללשכת דובר משרד המשפטים קיבל אותו בנדיבות. כעבור שעות אחדות גם קיבל פרטים עסיסיים מהחקירה, ובראשם הפרט המסעיר ביותר - ההדלפה היתה מטעמים פוליטיים.
היום כבר ברור כי ההדלפות מהחדר שבו נכחה גלט-ברקוביץ' היו מגמתיות, סלקטיביות, ואולי, אבוי, גם "פוליטיות". תמהתי מעט על מקצת העיתונאים, שאמנם גיבו אותי לאורך כל הדרך, אך הקפידו לבקר את מעשה ההדלפה עצמו. התקשיתי להבין את ההיגיון שבדיכוי עובדי ציבור, שמעוניינים לשפוך אור על עוולות ומעשי שחיתות, דווקא על-ידי העיתונות עצמה. ובכלל, האם נשמע אי פעם איש מודיעין מבקר בפומבי את מקורותיו על כך שהם עושים מעשה לא מוסרי כשהם מוסרים מידע על מנהיגיהם, או על מפעיליהם?
היועץ עשה הכל כדי להכשיר בדעת הקהל את חקירתי באזהרה. בלא בושה עלה דוברו לשידור בקול-ישראל וניסה ליצור דרמה: "אני מספר כאן לראשונה שהכתב הוזהר כי הפרסום עלול לשבש את החקירה, ולמרות זאת הוא פרסם את הכתבה". מיד אחר-כך התקשרתי אליו כדי לברר מי הלעיט אותו בשקר הזה."דיברת לפני הפרסום עם עירית כהאן (מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה; ב"ק)?", שאל אותי הדובר, "מה היא אמרה לך?" לא האמנתי למשמע אוזני.
למה כיוון הדובר? לאחר שקיבלתי את המסמך, התקשרתי עם מקורות שונים כדי לאמת את דבר החקירה שמנוהלת נגד ראש הממשלה. כמה ממקורותי היו קואפרטיביים ושיתפו אותי במידע חשוב, וכמה היו פחות. אחת מהן היתה כהאן. "אני לא יכולה לעזור לך, כי זה עלול לפגוע בחקירה", אמרה לי. לכך כיוון הדובר. תשובה שגרתית, שעמיתי ואני מקבלים מאנשי משטרה ופרקליטות בדבר חקירות שמתנהלות, הפכה לפתע לאזהרה של עיתונאי מפני שיבוש הליכי חקירה.
הבהרתי לדובר שאני יכול להפריך בנקל את השקר שהוא מפיץ בכלי תקשורת. אכן השקר עומעם בהמשך הופעותיהם של היועץ והדובר. מעבר לכך הסברתי לו, שהוא כדובר לא הזהיר אותי כשפניתי אליו באופן רשמי בעניין, וניסיתי להבין ממנו, אם אכן היה חשש לשיבוש, מדוע לא ניצל משרד המשפטים את 36 השעות שהיו לו עד לפרסום כדי לבקש מבית-המשפט, כנהוג, להוציא צו איסור פרסום.
עד לפרסום התחקיר, החוקרים אפילו לא ידעו אם קיים אדם בשם סיריל קרן. החומר שהיה בידיהם היה דל. היום הם מחזיקים בשלל מידע שהתפרסם בעיתונות, ובעזרתו הם יכולים לגלות נפלאות. נכון, החקירה יצאה מהארון לפני שהחוקרים התכוונו לכך, אך כפי שקצין בכיר במשטרה אמר לי לא כבר: "מה הם ציפו כשיוצאת בקשה לחיקור דין לחו"ל? הם באמת חשבו שהחקירה תישאר סמויה?". איש במשטרה לא באמת האמין בכך.
אף שמשלב מסוים הדבר היה צפוי, הקטע הקשה ביותר שחוויתי בפרשה הזאת היה כשהתבהר לי סופית שצוות החקירה תחב אפו בגסות לנכס המקצועי היקר לי מכל - הקשר שלי עם מקורותי. עדיין לא ברור אם בקשת פלט השיחות היתה האקט הלא דמוקרטי היחיד שביצעו שנדר ופקודיו, ומכל מקום קשה להשתחרר מהתחושה המעיקה כי הוא, שעד לא מכבר עמד בראש המחלקה לחקירות שוטרים, יודע עכשיו מי הם הקצינים הבכירים במשטרה, ועמיתיו בפרקליטות, שאני נוהג לשוחח עמם. שנדר מנסה להפיץ טענה שלא הביט בפלט השיחות היוצאות והנכנסות שלי, אלא ביקש מאדם אחר לעשות זאת. אאמין לטענה זו כשאאמין למליצה שיצאה מפי היועץ המשפטי לממשלה בעקבות הביקורת שנמתחה עליו: "אני מהחרדים ביותר לחופש העיתונות בארץ".
ובכלל, לפעמים קשה לעקוב אחר מגיני שלטון החוק בארץ הזאת. הלכת בית-המשפט העליון היא שלא מחייבים עיתונאי למסור את מקורותיו. תחי הדמוקרטיה הליברלית. אבל אחר-כך הולכים החוקרים, חמושים בצו בית-משפט, ומוציאים מחברות הטלפון את פלטי השיחות הנכנסות והיוצאות שלו. בראבו.
גיליון 43, מרץ 2003